כשהתפרסם גזר דינו של ראש הממשלה וראש עירנו לשעבר אהוד אולמרט קראתי  את טורו של נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות", שהתריע מפני שמחה לאיד מכוערת. איש מאיתנו לא העלה על דעתו את האפשרות לצהול. זה היה יום קשה לכל אזרחי המדינה שלא לדבר על תושבי עירנו, שהכירו אותו היטב ומקרוב.

אהוד אולמרט עם דונלד רמספלד, 2006 (מקור)

האיש שגדל בבנימינה השתלב אצלנו לא רע, "המהגר שנקלט היטב", הייתי קורא לו למטרות קִנטור כמעט תמים. היינו די מיודדים בשלבים הראשונים של הקריירה הפוליטית שלו, עד שכתבתי נגדו כאשר פעל מאחורי גבו של חברו לסיעה וגרם להדחתו. אולמרט, כמו פוליטיקאים רבים, מוכן לבלוע כל מחמאה אבל אינו מסוגל לשאת ביקורת כלשהי. מאז שררה בינינו עוינות מתונה. לעומת זאת עבדתי עם אחיו יוסי אולמרט בתחילת שנות השבעים וחרף דעותיו הקיצוניות טיפחתי אותו מאוד. כמו אהוד גם יוסי הוא איש מוכשר ועתיר כישורים חברתיים, אבל הוא מעביר לבני שיחו תחושה שהוא איש קל דעת. יוסי הוא מזרחן בעל תואר דוקטור, אבל בחר לשדר כדורגל והסתפק במאמרים די שטחיים בעיתונים. אהוד אולמרט לעומתו הוא איש קשוח, דעתן, דמגוג ולא תמיד דבק באמת ובטוהר המידות. איש מאיתנו בעיתון לא היה זקוק לשופט דוד רוזן כדי לחרוץ את דינו לשבט. אם נסתפק כרגע בדוגמה אחת הרי עמיתי אייל הראובני כתב את הדברים האלה מאות פעמים ב"כל העיר", הוציא את אולמרט מדעתו וגרם לו להשתמש בנשק הנבזי והשפל של חרם מודעות על עיתוננו. שערו בנפשכם: ראש העיר ירושלים מחרים במשך זמן ארוך את העיתון הכי טוב והכי נפוץ בעיר, רק כדי לנהל ונדטה אישית ופוליטית נגדנו.

כפי שכתבתי כאן לפני חודשים אחדים, החרם גרם לנו נזק כלכלי עצום, אבל סייע לנו לשמור על המוניטין שלנו כלוחמים עזים בשחיתות הממאירה שפשתה בבנין העירייה. כאשר אולמרט הפיקח קלט את המצב, הוא נקט במערכת שלמה של השמצות אישיות נגד אנשי "כל העיר". העורך לשעבר יוסף כהן הוכפש בשל עבירת תנועה קשה שאותה הפך אולמרט לפשע פלילי עם קלון (למצער הוא למד עכשיו, בדרך הקשה, מהו פשע עם קלון). כך הפך המאשים לנאשם, שהוגדר על ידי כבוד השופט רוזן כ"פושע". כשהיינו ילדים קראנו לא פעם סיפורים אירופיים על אנשים שהוצמדו בפועל לעמוד הקלון, ונאלצו לספוג עלבונות ואף יריקות מאנשי האספסוף העירוני של לונדון או פריז. עתה הותר דמו של אולמרט, לפחות בכל הנוגע לשחיתות המידות. המחמאות שהעתיר עליו השופט רוזן בזכות עבודתו למען הציבור רק החמירו את מצבו בדעת הקהל. מאיש מוכשר מצפים ליותר. אולמרט תמיד צִפצף על כולנו, ועתה הסביר לו השופט שלא לעולם חוסן. בכך הנחיל לציבור הישראלי לקח צורב ומהדהד, שבו עוד ידובר שנים רבות. מי שיגנוב, יחטוף, גרס השופט, ואנחנו מבינים, קולטים ואף מפנימים שהוא התכוון לדבריו ברצינות גמורה. ישנם פרשנים בארץ שאוהבים מאוד שופטים מחמירים וחוגגים כל פסק דין דרקוני נגד איש ציבור שסרח. אישית, אני נוטה תמיד למידת הרחמים. סלחתי מזמן לאולמרט שהגדיר אותי פעמים אחדות כ"איש חמאס". אחרי הכל, הוא לא טען שהצבעתי בעד הליכוד. נעלבתי קצת מהאיוולת של ראש העיר (אז) שמגדיר בצורה בוטה ומטופשת כזו ישראלי בן-דורו, שאוהב את ארצו בדרכו שלו ולא שולח את ידו לקופה הציבורית. העדפתי להגיב בלגלוג ולציין שמעולם לא תמכתי בתנועה דתית כלשהי. אבל הבנתי שאין לאולמרט מעצורים כלשהם. ברגע שזיהה אותנו כ"אויבים" הוא לא בחל בהשמצה גבלסית כלשהי.

בעיתון ידעו כולם את עומק שחיתותו של האיש, התביישו שהוא עומד בראש עירנו וראו בו דמות מזיקה, דוגמה רעה לנוער, ואדם יהיר שסבור שהוא עומד מעל החוק. לימים חל מפנה אמיתי בדעותיו הפוליטיות והבנו שבנושאים המדיניים הכרוכים במשא ומתן לשלום הוא עומד משמאלם של רבים מאנשי מפלגת העבודה. עם זאת, שחצנותו ופזיזותו גרמו לו להסתבך, גם בלבנון וגם בפרשת מנהרות הכותל. אישית, לא סמכתי עליו, לא האמנתי ש"יוניותו" תתמיד וגם כשהציע תנאים סבירים יחסית למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית היה ברור שהוא יודע שאין לו רוב פרלמנטארי כדי להעביר את ההסכמים בכנסת, ואף לא בסיעתו. חוסר היושרה הבסיסי שלו היה יותר עקבי מאשר עמדותיו הפוליטיות. הוא רימה את מי שרצה להיות מרומה, לכן תגובתם של כמה מחבריו לשעבר (בעיקר של דן מרגלית שאף פעם לא היה חכם במיוחד) הייתה מלאת עלבון. מרגלית התנהג יותר כמו פילגש נבגדת מאשר עיתונאי שקול, אהבתו התמוהה לאולמרט הפכה לשנאה מרה, וכך התפלג מחנה תומכיו של האיש לשני חלקים: אוהבים שאינם מוכנים להכיר באמת בשום פנים וממשיכים לשנן את אותן המנטרות (my Olmert, right or wrong) כמו חברי המנוח אמנון דנקנר, או פצועי אהבה נכזבת, שחברו בהתלהבות לא רציונאלית לכל משמיציו.

אנחנו מתנערים משתי הקטגוריות המאוסות האלה: אף פעם לא החשבנו אותו לאישיות בעלת תכונות תרומיות. הבנו שהוא איש מחונן מכמה בחינות, אבל נטול יושר ונטול יושרה. חרף התנכלותו המרושעת ל"כל העיר" ולעובדיו רק מעטים מאיתנו השיבו בשנאה. חשנו יותר בוז מאשר איבה. איש שנולד במשפחה פוליטית "לאומית", טיפח התנשאות תחת אחריות, שחיתות תחת טוהר מידות, תככים נגד חברים ועמיתים תחת נאמנות. תמיד קיווה שתמרוניו יחזיקו את ראשו מעל המים הגואים והמסואבים, ובכל זאת אני מתקשה להאמין שלילותיו היו קלים. הוא עבר שנים של מחלות, של סיוטים ושל זיעה קרה בלילות, של חששות פן תפנה שולה זקן נגדו, למרות הכול. האיש שישב בלשכת ראש הממשלה על כיסאם של דוד בן-גוריון, לוי אשכול, מנחם בגין ויצחק רבין, ידע אולי רק בתת-תודעתו שסופו להיפרד מהרשימה המפוארת הזו, ולחבור במקרה הטוב אל הנשיא לשעבר, משה קצב.

בבוקר גזר הדין דיברתי קצת עם עוברים ושבים, ואפילו נהגי מוניות שחלפו לידי צעקו אלי: "חיים, מה יהיה עם המדינה שלנו". הבנתי היטב ללבם. בחוגים של אולמרט כינו את חג הפועלים האחד במאי, "החגא האדום". הם לא קלטו עד כמה הזדהינו אז עם החג, שחבל שחלף מהנוף הציבורי שלנו. אבל המאסר שהושת על אולמרט הוא לא חג בשבילנו, וגם לא "חגא". אם נפנים את הלקחים הוא יהיה, אולי, נקודת מפנה בהתייחסותנו לתופעות השחיתות במדינה.

• פורסם בכל העיר, 16 מאי 2014

Share on Facebook