בתחילת השבוע טלפן אלי פרופסור מכובד ומבריק, והחמיא לי דווקא על הטור על ירושלים. כל חייו הוא מלמד מדע המדינה, ובכל זאת סבר בטעות שהטור היה א-פוליטי. לא התווכחתי איתו. כבר 30 שנה אני מזכיר אותו בטור הזה, ובדרך כלל לא שפעתי מחמאות. הוא התעלה על עצמו בטלפון הזה, ולכן לא ניפקתי לו את הפסוק השמור איתי למקרים כאלה, שגם אם אני כותב על מרזב דולף בעפולה, זה מאוד פוליטי.
שמעתי לשמחתי דברים טובים גם מחברים מאוד פוליטיים, שמבינים שאנשי שמאל רבים בעיר זקוקים לחיזוק רעיוני, אולי אפילו להסברים הגיוניים, לאהבתם הרבה לעירנו. בשבילי האהבה היא דבר מובן מאליו. הסתובבתי בנחלת אחים עוד בימי הבריטים, הסתתרתי במקלט ברחוב הירשנברג כאשר הירדנים הפגיזו את העיר, חייתי את הוויית מרכז עירנו, את בתי הקולנוע, את משולש הרחובות המלך ג'ורג', בן יהודה ויפו, שלא לדבר על הכדורגל בימק"א ובקטמון. אף פעם לא האמנתי שדווקא אנשי ימין הם אוהבי ירושלים האמיתיים. אני מכיר אנשי ימין רבים שלא מסוגלים לחיות אפילו יממה אחת בעירנו. לשאר הרוח הדרוש כדי להתמיד בזיקתנו לעיר אין גבולות מפלגתיים. יש נוסחה סוציאליסטית לאהבת הארץ בכלל ולאהבת העיר בפרט. אנחנו מנסים לפענח אותה בעיתון שלנו כל ימינו, וגם הוא שימש כמגדלור לירושלמיות חילונית, שאיננה מטפחת שנאה לחרדים.
המרצה המכובד עבר כבר מזמן מ"תנועת העבודה" למרכז הלאומני. בביטוי "עבר" אני לא מדבר על מחווה רשמית, אלא על אימוץ עמדות שבעבר היו מזוהות עם הימין הקיצוני. הוא, כמו רוב חבריו, רואה בעצמו ממשיך רעיוני של תנועת העבודה וגם מחדש גדול של האידיאולוגיה המקורית, בהתאם להתפתחויות בחברה הישראלית שנתפסות כגזירת גורל. אני חושש מאוד מאנשים כמוהו. הם מספקים עתה ללאומנים את מפתחות המבצר השמאלי הקטן בעיר, רוחצים בניקיון כפיהם ולכן קל להם לחלוק לנו מחמאות. הם מבינים שהובסנו, שאנשים כמו ישראל גלילי רבצו על גדרות התיל ואפשרו לצחי הנגבי ולארי שביט לעבור למרכז הבמה.
הפסדנו אפוא במערכה? איש אינו מציג ברצינות את השאלה הזו. כל ישראלי משכיל שדוגל ברעיונות ליברליים נחשב היום ל"שמאל" ואילו סוציאליסטים עקביים, שיש להם דעות רלבנטיות בנושא תהליכי השלום עם שכנינו, מתקשים כיום למצוא במה ראויה להפצת דעותיהם. בעבר אמרנו בלגלוג שיבוא היום וביבי נתניהו יעמוד במרכזו של הקונצנזוס הלאומי. אמרנו וצחקנו. אנשים כמוני, שהיו בטוחים שהנבואה העצובה הזו תתממש, לא צחקו. גם רק מחו וכתבו, וידעו שיצחק שמיר צודק כאשר הוא מטיח בנו, "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". לא היו מי שישתתף בצערנו. אחרי הכול, באנו מהשכבה החברתית-פוליטית, שבשנים הראשונות לקום המדינה הדירה ותיקי לח"י כמו שמיר ממנעמי השלטון ולמרבה הבושה גם סירבה לשלם פיצויים לפצועי אצ"ל ולח"י שהוגדרו כ"פורשים". כצפוי הפכו הוותיקים ממוּדרים למדירים. אנשים שנחשבו כמוקצים מחמת מיאוס כמו מנחם בגין, יעקב מרידור ושמיר איישו משרות בכירות בממשלה ובוועדות הכנסת, וסופם שהגדירו בעצמם את גבולות המכובדות והחשיבות בזירה הפוליטית שלנו.
תהליך הדחת ותיקי תנועת העבודה, בניהם וחניכיהם מהגמוניה היה הדרגתי. כבר בשנות החמישים ובעיקר בשנות השישים, הגיעו חניכי מפא"י למשרד האוצר, והמירו את הסוציאליזם הדמוקרטי שלהם בליברליזם נאור בנוסח ג'ון מיינרד קיינס ואחר כך בניאו ליברליזם חשוך בנוסח מילטון פרידמן. בנושא המדיני חלשו נצים כמו משה דיין, יגאל אלון, ישראל גלילי וגולדה מאיר על מנגנוני קבלת ההחלטות ובסופו של דבר צעירים ילידי הארץ לא הבינו עוד את ההבדלים בין ימין לשמאל בהקשר הישראלי. אמר לי פעם הד"ר דן הורוביץ, שהיה גם חובב כדורגל מושבע: "מי שמבקיע עשרה שערים עצמיים בכל משחק לא ישרוד בליגה הבכירה". בסופו של דבר חברו ראשי מפא"י לימין, החל בדיין וביגאל הורביץ, דרך חיים רמון ושמעון פרס, ועד לעשרות גנרלים ואנשי השב"כ והמוסד.
כך חברו עלינו היריבים הפוליטיים מימין בתנועת מלקחיים חדה ואכזרית: תחילה ביטלו כל רעיון כלכלי-חברתי שמאלי בתואנה מדעית, שקיפוח החלשים וטיפוח החזקים הוא כורח כלכלי בל-יגונה, ואף תרגמו את התיאוריה האנטי-חברתית הזו למדיניות קניבלית, שגורמת נזק בלתי הפיך לחברה הישראלית. אחר כך התייחסו חניכי תנועת העבודה (ומפרקי חברת העובדים של ההסתדרות הכללית של העובדים) בחיוב לסיפוח חלק מהשטחים הכבושים ושׁחקו את הוויכוח עם הימין הרשמי בנושא הזה. זה הוביל, מדרך הגיונם של הדברים, לטענה שהקמת התנחלויות "לא אידיאולוגיות" היא חלק ממורשת תנועת העבודה של בניין הארץ בשיטת עוד דונם ועוד עז. בחוגי יצחק טבנקין אף ראו בכך ניצחון רעיוני על תלמידי זאב ז'בוטינסקי. בזרם החילוני-לאומני של הליכוד השתנתה בהדרגה הדעה השלילית על דוד בן-גוריון ועל ממשיכיו. התחזקה ההבנה שם שדווקא המנהיג ההיסטורי של מפא"י סלל את הדרך להגשמת חזונו של ז'בוטינסקי בדבר צבא עברי לא מפלגתי והקמת חינוך ממלכתי, בלי זרמים פוליטיים או רעיוניים. העורך המנוח של "ידיעות אחרונות" הרצל רוזנבלום והפוליטיקאי הצעיר (אז) אהוד אולמרט היו הראשונים שהכירו בכך והטמיעו את הבן-גוריוניזם במסכת האידיאולוגית שלהם. כך חוסל הזרם המרכזי ב"שמאל הציוני", ונותרו בו רק גורמים ליברליים ונון-קונפורמיסטיים, שמצאו את דרכם למרצ.
הניגודים לכאורה לבשו צורה ופשטו צורה והפכו עתה למגוחכים. עמוס עוז מוקיע את הפשיסטים בשוליים, ובכך מנטרל את הוויכוח עם הליכוד. הוא עשה זאת גם בעבר ובכך אפשר לאהוד ברק להופיע בציבור כאנטיתזה לביבי נתניהו. כל זה לא מפריע לבן-דרור ימיני, הפובליציסט החדש של "ידיעות", להתווכח עם עוז ולהגדיר אותו כ"אדמו"ר של השמאל". עוז נחשב לנכס הסברתי של משרד החוץ, ובעולם המערבי מתייחסים אליו כאל תועמלן ציוני. ימיני יודע זאת, אבל עוסק כדרכו בדמגוגיה זולה, ומתרפק על השמאל הלאומי והציוני שהיה פעם. התעמולה הזאת, שהגיעה עכשיו לעיתון חשוב ומרכזי, נועדה להסתיר או לפחות להסוות את המעשים בשטח. המדינה בונה התנחלויות חדשות ומרחיבה את הישנות, ואנשים כמו עוז נאחזים ברשות הפלסטינית האימפוטנטית, ובמשא ומתן הנצחי, שאיננו אלא מסגרת רופפת שמאפשרת התרחבות נוספת וטענות חדשות על המצב הבלתי הפיך בשטחים.
הפקרת החינוך בידי הרב המשיחי שלמה גורן, זיהום השפה, טיפוח השנאה לזר, ודחיקת האזרחות הישראלית היהודית-ערבית בפני הציונות הטהורה אתנית, השלימו את התהליך. השמרנות הלאומנית ובני בריתם הפשיסטים ניצחו, לפחות לפי שעה.
- פורסם בכל העיר, 23 מאי, 2014
מתי עברה "תנועת העבודה" למרכז הלאומני? שואל חיים ברעם. היא לא ״עברה״, היא נולדה ״בימין המתון״… כשהם יסדו את ההסתדרות ב-1920 היא היתה ליהודים בלבד (Jews Only). סבי אליהו מונצ׳יק-מרגלית היה בין המייסדים. . . חברו ל״פועלי ציון״, דוד בן-גוריון, אמר כבר ב-1937 "קשה למצוא איזה נימוק פוליטי או מוסרי נגד העברת אותם הערבים משטח העומד תחת שלטון יהודי לשטח שיעמוד תחת שלטון ערבי… אבל גם מתוך חסידות יתירה וקפדנות מוסרית מקסימלית אי אפשר להתנגד להעברה (טרנספר), המבטיחה למועברים גם תנאים חומריים מספיקים וגם ביטחון לאומי מקסימלי, כפי שמחייבת ההעברה המוצעת על ידי הוועדה (ועדת פִּיל Peel Commission). גם לחילונים כמו סבי שימש (ומשמש עד היום) התנ"ך להצדקת פשעיו. (״אין אלוהים, אבל הוא נתן לנו את הארץ״…) ואשר לחילוני בן-גוריון — הוא טען שהתנ״ך הוא ה"קושאן" שלנו על ארץ ישראל. אם ב-1937 הסתפק בן-גוריון ב-12,000 קמ״ר ל״מדינה היהודית״ הרי התאבון גבר וב-1947 הוא כבר דרש (מהאו״ם) את ״הארץ כולה״ אבל הוסיף שיסכים לתוכנית החלוקה אם הדבר יוצע לו. (המשך)
תודה לחיים.
פעם חשבתי שהתבוסה מרה, אפילו מרה מאד. היום אני כבר לא בטוח אם זה מר או מצחיק.
אני נזכר בכרזות תדמית של יגאל אלון וגולדה מאיר, תמונות (מתועבות) גדולות אז עוד בשחור לבן.
מסקנה: אפשר לקחת כמעט כל יצור, כל מוצר (התנחלות, שואה, גאולה, משיח, צבא) לשים אותו על תמונה ולשווק את זה לציבור שבסוף יאכל ויזלול וגם ילקק את האצבעות ויבקש עוד. למשל, 60 שנה אחורה סיגריות זה היה הדבר הבריא ביותר שיש…
http://www.healthforthewholeself.com/wp-content/uploads/2010/12/facethefactsL1.jpg
לבריאות שיהיה לכל מעשני הכיבוש. תיקחו חזק לריאות. זה מצויין. איך הטעם? – משגע מה?
הסתתרתי במקלט ברחוב הירשנברג כאשר הירדנים הפגיזו את העיר מר חיים ברעם הנכבד השורה הזו לא מובנת לי מדוע שהירדנים יפגיזו את ירושלים המערבית?
צדוק חביבי, קשה לי להבין על מה נזעקת. בשנים 1948-9 הליגיון הירדני הפגיז את ירושלים המערבית. פגז אחד פגע בביתי ברחוב שפרעם, הפיל את המרפסת ששימשה כגשר למדרגות וחולצנו על ידי כבאים. אז מה לא מובן?
אה, אתם לא יודעים מה זה ״לתבוס״? (גם ״המלך ביבי״ לא יודע) לכן הוא הופך את הכל ומעמיד את העולם על הראש. אבל מה ניתן כבר לצפות מבִּיוּבי… לכן לא הופתעתי כשבעל בגדי המלך (הישנים) שיחרר את הספין המוכר לחלל העולם וקבע ש״הפיגוע בבריסל – הוא תוצאה של ההסתה באירופה נגד היהודים וישראל״ – כי כמובן (לדעת נהנתניהו) לכיבוש ולאלימות צבאו אין שום חלק בהסתה, וצריך רק
להוציא ממחסן הספינים והכזבים את התגובה המשומשת, "המעניינת" והאוריגינלית הזאת, כדי לאוורר אותה באוויר העולם . . . כי אם היה מודה שגם לו לבנט ולאיבט חלק באשמת מתן עזרה להגברת האנטישמיות אז . . . אפילו ציפי ועמרם מצנע היו מבינים שהגיע הזמן לפרק את מכשלת המתנחבלים שמעודדות את האנטישמיים שם, מעבר לים.
אפילו ציפי ועמרם מצנע היו מבינים שהגיע הזמן לפרק את מכשלת המתנחבלים שמעודדות את האנטישמיים שם, מעבר לים. אנטישמיות לא צריכה התנחליות כדאי לפרוח האנטישמיות קיימת מאז " שהנוצרים האשימו את היהודים ברצח ישו כך נדמה לי יש מדינות שאין בהם יהודי אחת ובכל זאת יש שם אנטישמיות האנטישמיות פורחת ותפרח גם אם לא ישאר יהודי אחד בעולם