חשבון נפש אישי על הזמן, על התקופה ועל האדם השמאלי המנסה לשרוד כאן

החיים מזמנים לנו מפחי נפש מפעם לפעם, ימים ארוכים של שממון מדכדך וגם רגעים יפים של התרוממות רוח, שיאים בלתי נשכחים שיככבו בסיפורינו לילדים ולנכדים. לפני כשלושים-ארבעים שנה עברו עלינו חוויות מגוונות וסותרות כאלה בימים של בחירות כלליות לכנסת. אחרי עשרות שנים של השתייכות אורגאנית למפלגת שלטון גדולה על ביטאוניה, תנועות הנוער ובתי הספר שלה, הסתלקתי מרצוני הטוב לשוליים. הצבעתי רק בעד רשימות שהמצע שלהם השׂביע כמעט לגמרי את רצוני. השחרור מצוויי הפחד והשלטון היטיב עימי, וחידש את שמחת החיים שלי. כמעט בבת אחת בעטתי בשיקולי עבודה וקריירה, והצטרפתי בגלוי לעצרות, לעבודת שטח ולעצומות ֹשמעסיקי תיעבו בכל לבם.

(מקור)

כשעבדתי במחלקת העלייה אפילו האלוף עוזי נרקיס המנוח, שממש אהב אותי, התאכזב מאוד מהתבטאויותיי הלעומתיות. כאשר קצו כל הקִצין, נאלצתי להתפטר ממשרתי הרמה והמשתלמת. לרגע לא ריחמתי על עצמי. עידן זכויות היתר שלי תם, ולא חזר עוד. בכל זאת תמיד קיננה בתוכי המחשבה, שאני בעצם בר-מזל. חיי היו ונשארו טובים, וכל התלאות שפקדו אותי מאז ראשית שנות השמונים נבעו משגיאות שלי, שחלק מהן היו מכוונות. חברים הזהירו אותי מפני הנטייה שלי ל"הרס עצמי", שלדעתי לא הייתה ולא נבראה. רק פעם אחת חשתי, שאני שׂם את צווארי מתחת ללהב הגיליוטינה.

זה קרה בשעות הבוקר בתוכנית חדשות בערוץ הראשון בטלוויזיה, שבה השתתפתי אז באורח קבוע. תמיד התייחסו אלי נהדר בערוץ, ואפשרו לי לומר בשידורים חיים דברים חתרניים נגד הקונצנזוס הלאומי, גם בעִתות מלחמה. רק בתקופת האינתיפאדה השנייה הרגשתי, שהחסינות שלי הולכת ואוזלת. במסדרונות רוממה תמיד קיבלו אותי בחיוך חם, החל בעיתונאים ובשדרים וכלה בעובדי הניקיון. בשנת 2000 כבר חשתי במבטי איבה נעוצים בגבי, ולעתים גם בפני. הייאוש המוחלט משלום עם הפלסטינים ומשיתוף פעולה פוליטי עם אזרחי המדינה הערבים, הפך הבון טון גם בקרב האליטות, בשל דבריו ומעשיו של אהוד ברק. מצדיקי הדיכוי בסביבה החברתית והמקצועית שלי היו רבים, וגם עובדים מהשמאל הציוני התחרו ביניהם בחירופים וגידופים כלפי יאסר ערפאת. למען האמת, המנהיג הפלסטיני לא היה מעודו גיבור חלומותי הכמוסים, אבל הבנתי שאם הוא ייאבד את מעמדו כפרטנר בעיני הציבור הישראלי, הוא לא יוכל לשאת ולתת עם הממשלה בשם עמו. נגד זה התקוממתי בכל לבי, וכמעט שלא נותרו לי בני שיח בטלוויזיה.

באחד הבקרים השתתפתי כרגיל בתוכנית ביקורת עיתונות עם חברי הטוב מאיר איינשטיין. עברנו על כמה מאמרים לאומניים שהרגיזו אותי מאוד. תמיד הייתי קצת חמום מוח אבל הפעם, כנראה, הגדשתי את הסאה. אחרי ש"יצאתי חוצץ" נגד הקרנפים בתקשורת הישראלית הוספתי שגם "בבית הזה" (קרי הטלוויזיה הישראלית) יש לא מעט קרנפים. איינשטיין, שבפירוש רצה בטובתי, ליכסן אלי מבט של אזהרה. אפילו אני קלטתי שהגזמתי וניסיתי לסיים את התוכנית  בטון יותר מפויס. זה היה מאוחר מדי. הוספתי להשתתף בתוכניות (בעיקר ספורט) זמן רב יחסית, אבל מעמדי בטלוויזיה התערער.

תמיד התנהלתי שם כבתוך שלי, ולפתע נקלעתי לעידן אחר, שהלך והשתנה משנה לשנה. יש מחיר לכל דבר, אמרו לי כמה חברים טובים, ואפילו הקרובים לי ביותר חזרו על המלים, "הרס עצמי". מאוחר יותר הסתבר, שגם בשידורי הספורט יש מגבלות שאינן רשומות בשום מקום, אבל הן אפקטיביות בדיוק כמו איסורים מפורשים. שנים אחדות אחרי התקרית הקטנה שתיארתי כאן, הגעתי לאולפן כאיש חיצוני לגמרי לרב-שיח על הכדורגל הישראלי ובעיקר על הנבחרת. אברהם גרנט היה המאמן, ואין צורך לומר שתקפתי אותו כפי שעשיתי תמיד, כשהייתי מוקף באווירה אוהדת לגמרי. אבל הפעם ראיתי מסביבי פרצופים זועפים, גם של ידידַי מאז ומקדם. לפתע הפך המאמן הכושל והאפור הזה לפרה קדושה, לא פחות מאריאל שרון, מאהוד אולמרט או אפילו מביבי נתניהו. אז נתקפתי לראשונה בתחושה של ריקנות כמעט מייאשת. הבנתי שגם במחלקת הספורט יהיה לי קשה, אבל עדיין יש לי גישה נוחה לאנשים שמאיישים אותה.

מאז שהגעתי לטלוויזיה בשנת 1994 המשכתי את הדרך שבה הלכתי ב"כל העיר" וב"חדשות". ניצלתי היטב את ההזדמנות להעלות לדיון ציבורי גם נושאים רעיוניים שהיו תמיד חיוניים בעיני. מעולם לא הסתפקתי בדיווחים, לא בנושאי פוליטיקה ולא בנושאי כדורגל, אלא ניסיתי לנהל קרבות גרילה נגד הממסדים באשר הם. החופש לעשות כן סיפק לי סם חיים ושמחת חיים. כמה נפלא למצוא במות להתבטא, לאסור מלחמה על הקרנפים ועל מלחכי הפנכה של הבוסים הגדולים, אנשי ההון והשלטון שחיסלו כל חלקה טובה בחברה ובתרבות שלנו. סירבתי להאמין, שאתקל בקשר שתיקה ממושך מדי.

מאז היו עליות וירידות. רשת "הארץ" מאפשרת לי להתבטא באורח חופשי בכל התחומים, ולכן, לפני שאני מסתכל בתלוש המשכורת אני קורא את הטקסטים שלי ושמח לראות שאיש לא נגע בהם. חילוקי דעות בכמה נושאים אינם פוגעים בכבוד ההדדי בתוך המערכת שלנו, וזהו מקור של אושר גדול עבורי. אני מציע לכל עמיתַי העיתונאים והפובליציסטים: אל תקבלו את חופש הביטוי שלכם כדבר מובן מאליו. זהו הנכס העיקרי שלנו, ושׂומה עלינו להיאבק למענו עד הסוף. תמיד הייתי קצת חצוף, ויש לזה מחיר. בינתיים למדתי שלא תמיד צריך ללכת עם הראש בקיר. ישנם מצבים שבהם הטקטיקה חשובה בדיוק כמו האסטרטגיה. שיקולי הפרנסה גם הם לגיטימיים, ובעלי משפחות יתקשו להתעלם מהם. צנזורה פנימית על התבטאות כזו או אחרת היא מובנת, ובלבד שלא ידרשו מאיתנו להתכחש לאמונותינו הבסיסיות ולחלוק, למשל, שבחים למנהיג שאותו ואת מדיניותו אנחנו שוללים או אפילו מתעבים.

בעידן הנוכחי אנחנו חיים ופועלים באורח חופשי יחסית אם כי הייתה פגיעה בפרנסה פה ושם. ההווה הוא כנראה נפלא לעומת מה שצפוי לנו. בעתיד ייתכן מאוד שהאילוצים יהיו קשים עוד יותר, ושרוב הברזים (לפחות בענף התקשורת) יופקדו בידי לאומנים וניאו-ליברלים. במקרים כאלה ניאלץ לחפש עבודה ברשתות אלקטרוניות חלופיות, ובעיקר לגלות סולידאריות מוחלטת עם כל חברינו לצרה. טרם הגענו ליום הזה, אבל הוא קרב, ואת הדי הנעליים המסומרות אנחנו שומעים בעיני רוחנו. צריך להתאזר בסבלנות רבה, לא להפוך את העלבון האישי שאנחנו חשים לדגל של רחמים עצמיים. הצבא שלנו בתקשורת הוא גדול, מאוכלס במיטב הכישרונות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. עוד יבואו ימים טובים יותר.

• פורסם בכל העיר, 6 יוני 2014

Share on Facebook