המוצב נכבש
הידד לאל בורא עולם. יש לנו נשיא חדש, העשירי במניין, רובי ריבלין. אני רואה בבחירתו של ריבלין את השלמת המהפך של 1977, סוף סוף נכבש היעד האחרון על ידי יוצא חלציים אוטנטי של המשפחה הלוחמת. ריבלין הוא בין האחרונים בחברה הישראלית שגדל על השיר של מחתרת האצ"ל "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן". שוב היינו עדים לטקס הפגאני של אדם חילוני באורח חייו, חובש כיפה, הולך לכותל ממשש את האבנים ומודה לאלוהים. מה יש לך להודות לאלוהים, הוא לא בחר בך. בחרו בך מירי רגב, משה פייגלין, דנון, בנט וכנופייתו, אלי ישי וחבורתו, כל המורסה הפוליטית ימנית פונדמנטליסטית שבהצבעה השנייה סגרה שורות והכתירה אותך כנשיא. אלוהים כלל לא נשאל לדעתו, למה לערב אותו בקומבינות של הכנסת? זה ממש חילול השם.
רובי ריבלין (מקור)
חיים ברעם פרסם כאן רשימה שלא מסתירה את חיבתו לריבלין ואני איתו. ריבלין, שגם אני מכיר אותו מחיי הארוכים בירושלים, הוא איש נעים הליכות, חברי, מבין בכדורגל, נגיש (עד כה), קל לחבב אותו. אין ספק כי מבין חברי הכנסת של הליכוד כיום הוא הפחות גרוע. בטקס קבורת הדמוקרטיה הישראלית הוא יזיל דמעה ויהיה האחרון שישים אבן על הקבר. אני חולק על ברעם כאשר הוא מייחס לריבלין השקפת עולם אוניסרסלית בסוגיית זכויות אדם. זכויות אדם נגמרות אצל ריבלין כאשר הוא עובר את הקו הירוק. הוא איש ימין קיצוני, תומך בבריוני חברון וקריית ארבע, תומך בשוד הקרקעות שהכיבוש מעולל לפלסטינים, תומך במדינת האפרטהייד ומתנגד בתוקף למדינת כל אזרחיה. יש להאזין היטב לתומכיו בעקבות בחירתו. בנט היה נרגש עד דמעות, יש לנו נשיא מצוין אמר. ח"כ משה פייגלין היה אף הוא נרגש והביע סיפוק ושמחה על בחירתו. והיו גם אנשי שמאל שתמכו בריבלין. זו לא הפעם הראשונה שהשמאל יורה לעצמו ברגל. בהפסדי בית"ר ירושלים ננוחם.
עוד מעט – יובל לכיבוש
בימים אלה אנו מציינים 47 שנים למלחמת יוני 1967 שהן בה בעת 47 שנים לכיבוש. תנועת "שוברים שתיקה" הגתה רעיון מבריק – להקריא במשך 10 שעות עדויות של חיילי כיבוש. הפגנת ההקראה התקיימה בכיכר הבימה בתל אביב ב-6 ביוני, יום פתיחת המלחמה. היה לי הכבוד להקריא את אחת העדויות של חייל מחטיבת הנח"ל שהייתה מוצבת בחברון בשנת 2003 . עדותו של החייל "שלי" משקפת היטב את שגרת הכיבוש, עריצותו, אכזריותו ושרירותו. אדם הולך לבקר את חברו, מרחק חמש דקות הליכה. בדרכו חזרה הוא נתקל בחייל כיבוש שמודיע לו כי הכביש סגור. למה? ככה. איך יגיע הביתה? בעיה שלו, לא של הצבא. הוא צריך לתכנן מסלול עוקף שארכו קילומטרים. וחמש דקות הופכות למספר שעות, ובחברון זה קשה במיוחד כי זו עיר הררית. הורים ששולחים את בנם לבית ספר לא יודעים אם יחזו ומתי. הצבא נוהג לעתים לפשוט על בתי ספר ואז הכל משתבש. לפעמים מדובר בפשיטות טרטור, להזכיר לילדים ולמורים מי כאן בעל הבית, לפעמים עוצרים תלמידים מבלי שההורים מדווחים, והם מתרוצצים אכולי דאגה לברר מה ארע לילדם.
ישראל הקימה ב-47 שנות כיבוד מנגנון מפלצתי דו ראשי, מפלצת דיכוי ומפלצת בירוקרטית ושתי המפלצות עושות יד אחת להמאיס את החיים על הפלסטינים. איש שם לא יכול להימלט מהמפלצות האלה. פלסטיני תושב השטחים לא יכול לעבור מכתובת אחת לכתובת אחרת באותו רחוב בלי לקבל אישור מהממשל הצבאי ולשם כך עליו לעבור השפלות במחסומים, שעות של עמידה בתור במשרדי הממשל ולא אחת האישור מותנה בנכונות המבקש לשמש משתף פעולה של השב"כ, במלים פחות עדינות, להיות מלשין נגד בני עמו בשרות הכובש. בנוסף למבול ההשפלות היומיומיות מתקיים נתון חסר תקדים בתולדות משטרי עריצות וכיבוש: מחצית מבני העם הפלסטיני נעצרו, ו/או נחקרו ו/או עונו.
47 שנות דיקטטורה צבאית, לא יאומן, אבל כמעט יובל. להמחשת גודל ההישג האימפריאלי הישראלי הנה מספר השוואות: הדיקטטורה הישראלית מחזיקה מעמד כפליים ויותר ממשך הדיקטטורה הפשיסטית של מוסוליני באיטליה (20 שנים), כמעט פעם וחצי מהדיקטטורות של פרנקו בספרד וסלאזר בפורטוגל (35 שנים). בדיקטטורה הישראלית אין מוסוליני אחד. יש הרבה מוסולינים. מפקד גזרה הוא מוסוליני קטן. מפקד נפה או אזור הוא מוסוליני בינוני, אלוף הפיקוד הוא מוסוליני גדול, שר הביטחון הוא מוסוליני ראשי וראש הממשלה הוא רב מוסוליני. אילו היו תולים את כל המוסולינים שלקחו חלק בדיקטטורה הישראלית ב-47 השנים האחרונות, כמו שתלו את מוסוליני המקורי, כל עמודי החשמל מירושלים לתל אביב לא היו מספיקים. מאחר ואני נגד עונש מוות גם כשמדובר בפושעי מלחמה, יש להתייחס לכתוב כאן כאל מטאפורה למימדי פשעי הכיבוש ולא הצעה לפעולה.
מה היא הסיבה שהדיקטטורה הצבאית הישראלית מחזיקה מעמד זמן כה רב? יש קרוב לוודאי שורה של סיבות. אתרכז בשתיים שנראות לי משמעותיות. אחת פנימית והשנייה חיצונית ושתיהן מאופיינות בדפוסי פעולה דומים. בניגוד למקובל לחשוב, מחנה השלום מעולם לא היה רוב בישראל, כוונתי לרוב פוליטי שמכתיב מדיניות. גם כאשר סקרי דעת קהל הראו תמיכת רוב האוכלוסייה בעמדות השמאל, זה היה חסר משמעות. כל הממשלות בהן השתתפו מפלגות השמאל הציוני היו ממשלות כיבוש שהשקיעו בהתנחלויות והתעמרו בפלסטינים. מפ"ם- מפלגת הפועלים המאוחדת (לציונות לסוציאליזם לאחוות עמים) השתתפה בממשלות אשכול, גולדה מאיר ורבין הראשונה. מרצ, שמפ"ם התמזגה לתוכה, נשאה את דגל השוויון וזכויות האדם, השתתפה בממשלות רבין (השנייה) ואהוד ברק שלא היטיבו עם הפלסטינים במילימטר. יוסי שריד, בעודו מכהן כשר החינוך כתב והתבטא נגד הכיבוש. למחרת פרסום המאמר או הנאום העביר צ'קים שמנים למערכת החינוך הלאומנית-גזענית של ההתנחלויות בשטחים הכבושים, שהוציאה מתוכה פרי רקוב כמו נוער הגבעות. זה תפקידי כשר החינוך אמר שריד להגנתו, אכן, אבל אם אתה כותב נגד הכיבוש ופועל למענו הוא לא יחוסל. תנועת שלום עכשיו נמצאת במצב דומה. ראשיה מתנגדים לסרבני הכיבוש. נוצר אבסורד שיום אחד הם מפגינים נגד הכיבוש ולמחרת לובשים את המדים הולכים למילואים כחיילי כיבוש. כך לא מחסלים את הכיבוש. לצד השמאל הציוני מתייצבת השדרה המרכזית של המשק והחברה ומושיטה יד לכיבוש, גם אם כמה מראשיה מסתייגים ממדיניות הממשלה. כך האקדמיה, תעשיינים, הסתדרות הרופאים, לשכת עורכי הדין הסתדרות העובדים, מערכת הבנקאות, חלק ניכר מהעיתונות, מערכת החינוך, הממסד הדתי. כך הכיבוש לא יובס.
אותו דפוס התנהגות פועל גם במישור הבינלאומי. ארה"ב ומדינות אירופה מגנות מעת לעת את מדיניות ההתנחלויות של ישראל. זה כבר הפך לטקס מעין דתי, אירופה ואמריקה מגנות, ישראל מתעלמת ובונה. אין סנקציות, יחסי מסחר פורחים, הסיוע הכלכלי והצבאי נמשך, אמנים מכל העולם מופיעים בישראל, ישראלים יכולים לבקר כמעט בכל העולם ללא ויזה, ישראל משתתפת באירועי ספורט מרכזיים. המצב כל כך טוב עד ששר השיכון המתנחל אורי אריאל, אמר בראיון טלוויזיוני, שהוא לא מתרגש מהביקורת הבינלאומית, והוסיף, גם לפני סיפוח הגולן הזהירו אותנו שלסיפוח יהיו השלכות חמורות, דבר לא קרה. במצב זה של מערב תומך, רשות פלסטינית משתפת פעולה ועולם ערבי עם משטריו העריצים, יכולה ישראל להמשיך בכיבוש עוד שנים רבות.
חנה מרון
השחקנית חנה מרון הלכה לעולמה בשיבה טובה, בגיל 90. כתבות בעיתונים הפליגו בשבחים על כישוריה הרבגוניים ושחקנים ששיחקו לצדה לא חסכו במלים חמות ואוהבות. אין ספק שהיא הייתה מגדולי השחקניות בתולדות ישראל. אין לי מחלוקת על גדולתה כשחקנית. מה שהפריע לי היה הצנעת פן אחר באישיותה, הפן הפליטי. חנה מרון הייתה גם אדם פוליטי. היא הייתה אשת שלום, התנגדה לכיבוש, למשטר האפרטהייד שישראל הקימה בשטחים הכבושים. היא תמכה בסרבני הכיבוש מתנועת "יש גבול", חתמה על עצומה הקוראת לשחקנים לא להופיע בהתנחלויות בשטחים הכבושים. כילידת ברלין, חוותה פליטות כשנאלצה להגר עם משפחתה מגרמניה הנאצית, וכמו כותב שורות אלו, היא שייכת לאותו אגף של יהודי גרמניה, האגף ההומניסטי, ליברלי שמאלי, שהפיק את הלקחים המתבקשים מגורלם, לאמור, שמירה על הדמוקרטיה כנכס יקר ערך ומאבק בלתי מתפשר בגזענות, שתחילתה בחוקי גזע וסופה במחנות השמדה.
למרבה הבושה אגף זה הוא מיעוט לא רק בחברה הישראלית, אלא גם בקרב יהודי גרמניה וצאצאיהם, שיש מהם הנמנים עם האגף, השמרני, ימני, גזעני מטובל ברוטב ניאו נאצי עברי, על פי ביטויו החדש של עמוס עוז. דובר בולט של האגף הזה הוא יהודי גרמני, המתנחל אליקים העצני, שאימץ שפה נאצית, כאשר השווה את הערבים לעכברושים. בעיני האגף הזה חנה מרון וחבריה הם "בוגדים" ו"שרמוטות".
מותה של חנה מרום אינה רק אבידה למשפחה, לעולם התיאטרון, גם משפחת שוחרי זכויות האדם איבדה חברה יקרה.
המזימה סוכלה
מאת כתבנו לענייני התיישבות
השבח לאל שיש לנו צבא חכם, משטרה אינטליגנטית ומתנחלים יראי שמים. כל שלוש הרשויות שילבו אתמול ידיים במאמץ משותף להדוף מתקפה שאיימה לחבל במפעל המפואר. כתבנו בשטחי המולדת המשוחררים מדווח: הכל התחיל כאשר ארבע ילדות פלסטיניות מוסתות עברו ליד מטע דובדבנים של התנחלות שמטעמי ביטחון לא נציין את שמה. המתנחל שהיה במצפה המשקיף על הסביבה,הבחין בפולשות כשהן ממלאות את כרסן בדובדבנים שעמל יהודי קדוש הושקע בגידולם. המתנחל פעל על פי הנהלים והזעיק בו זמנית את כיתת הכוננות, את הצבא והמשטרה ואלה הגיעו חמושים כדבעי תוך דקות בתאום מלא. הילדות נעצרו והובאו לתחנת משטרה ואחר חקירה מאומצת בשיטות שהוכיחו את יעילותן, התגלתה המזימה. הילדות היו כוח הסחה שתפקידו היה להעסיק את כוחות הביטחון, ובאותה עת הייתה אמורה להתחיל מתקפה של חזית ההתנגדות, גוף חדש ולא מוכר, לכבוש את ההתנחלות, להניף את הדגל הפלסטיני עם הכיתוב "שטח משוחרר". גילוי המזימה ברגע אחרון איפשר לכוחות הביטחון לסכל את הפעולה ולחסל את הטרוריסטים למעט אחד לצרכי חקירה.
כתבנו שאל את גדעון ספירו, שמאלן שאינו מסתיר את עוינותו להתנחלויות, מה יש לו לומר, ולהלן דבריו הלא ייאמנו, לא נגענו: "כל הסיפור בדבר כוח ההסחה הוא שטיפת מוח. הילדות היו זכאיות לאכול דובדבנים ככל שתרצנה כי לא הן הפולשות, הן על אדמתן, אלא המתנחלים הם הפולשים והשודדים שהשתלטו על קרקע לא להם". עוד אמר ספירו כי אילו היה יותר צעיר היה מקים מקרב "כוחות השלום" כפי שהוא מכנה אותם, תנועת דובדבנים שהייתה ממפה את הגידולים השונים בהתנחלויות. "צוותי קטיף ובצירה היו פושטים מעת לעת במטעים ובכרמים ואת פירות הפעולות מעבירים לעמותות פלסטיניות המסייעות לנזקקים". בכל הקשור לחזית ההתנגדות אמר כי "אינני מצוי בנבכי ההתארגנויות הפלסטיניות ואני חוזר על מה שכתבתי ואמרתי אין ספור פעמים כי זכותו של עם תחת כיבוש להיאבק לשחרורו היא כזכותו של עבד להשתרר מכבליו היא כזכותו של הצמא להרוות את צימאונו, ותמיד עדיף בשיטות לא אלימות". עם פרסום הידיעה הגיב גדעון ספירו כי הוא מופתע לטובה מהגינותו של העיתונאי המתנחל שהביא את דבריו כנתינתם.
אמר אמת
ההשוואה שערך פרופ' עמירם גולדבלום בין צעדת הניאו-נאצים בעיירה סקוקי בארה"ב שרבים מתושביה יהודים, בהם ניצולי שואה, לבין צעדת הדגלים הפרובוקטיבית של מתנחלים ובני בריתם בשכונות הפלסטיניות בירושלים, נכונה ומדויקת. חבורת בנט וימינה הנושאת, כמה סמלי, שם דומה לחבורת בניטו באירופה וחסידי בנטוסטאן בדרום אפריקה, יכולה לשאוב סיפוק מהצלחת המפלגות האחיות בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי. זה הזמן לכרות ברית אחים בין בנט הישראלי לבניטו האירופי, ברית פשיסטית יהודית נוצרית עם הסיסמה אירופה לנוצרים ישראל ליהודים ומוות לערבים. לבנט ובניטו אין מה לחפש במחנות ההשמדה. שיטות החיסול והגזל מיושנות ולא מתאימות לעידן ההייטק של המאה ה- 21. באמנת היסוד הביעה הברית צער על השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה, "זה היה משגה, צריך היה להסתפק בצוענים בלבד. הלקחים נלמדו והתמיכה בישראל של השר בנט היא ההוכחה", נכתב. הברית הפשיסטית החדשה תקיים את ועידתה הראשונה ברובע שפנדאו בברלין, סמוך לחורבותיו של כלא שפנדאו, משכנם של פושעי מלחמה נאצים, ובנט יופיע עם הסיסמה "פשיזם יהודי לא פחות פשיסטי". הוא יפתח את נאומו ב"אחים שלי, סמכו עלי, אני היחידי כאן שהרג ערבים". מהקהל הנלהב תצא בת קול "כפיים" ובשולחן הנשיאות יישב קורן מאושר מדושן עונג הטרוריסט חגי סגל, אח יקר.
"מה היא הסיבה שהדיקטטורה הצבאית הישראלית מחזיקה מעמד זמן כה רב?"
יש סיבה אחת והיא האימפריה – אותם הגופים הפיננסיים-צבאיים שהם נטולי כל אמת-מידה ערכית שאינה ברבריזם צרוף. בשבילם הכיבושים ומלחמות השקר הקרימינליות הן דרך להחצין ולהשליך את עצמתם. גופים אלה לא פועלים במציאות נתונה אלא שהם פועלים אקטיבית כדי לשנות אותה ולהתאימה לצרכיהם בכל מחיר! כלומר אין הם יושבים בשקט ומתמודדים עם המציאות (כפי שהיא) אלא דוחפים לעצב אותה מבעוד מועד, הם נמצאים צעד אחד (או שלושה) קדימה כדי למקסם את היעילות של עיסקיהם. הם למדו לפתח רגישות למדדים שונים – נניח כשם שבעל מפעל יודע את התנאים האופטימליים לתפוקה – הוא דואג לדברים הללו מראש בין אם מדובר בציוד מכני, כוח אדם, או מבצעי הנחות, יחצי ציבור וכדומה. זהו ביזנס! כל זאת להבדיל מגישתו של ספירו הרומזת על מעין הסכמה פאסיבית (בפנים ובחוץ) שבעקבותיה הכיבוש מצליח לשרוד ולהחזיק מעמד. והנה לא מדובר על "החזקת מעמד" אלא על הצלחה מסחרית מסחררת. יש בני אדם שמוכרים זיתים ויש כאלה שהם סוחרי מוות וטימטום ההמונים. זה מקצוע מכובד בימינו. עד לרמת נשיא מזיל דימעה וריק מדעת ורגש.
אינני מרקסיסט ולכן לא כל דבר נמדד אצלי במונחי רווח והפסד, מה עוד ולא כולם הרוויחו מהכיבוש. יש שהפסידו את המכנסיים והתרוששו מהכיבוש. גוש אמונים לא התנחל בשטחים מסיבות כלכליות. ושופטים שגיבו את הכיבוש , לא הרוויחו יותר מאלה (המעטים) שפסקו נגדו., הצבא, שתפקידו להילחם במלחמות, נחלש מאד בגלל שהפך למשטרת כיבוש. יש בעלי הון שמתנגדים לכיבוש (קודם כל מסיבות כלכליות אבל לא רק) ויש כאלה שתומכים בו. אני למשל, הפסדתי מקום עבודה, משכורת עם קביעות ופנסיה בגלל התנגדותי לכיבוש. מבחינה כלכלית זה עסק לא כדאי.
זה העניין, שלא גוש אמונים מתנחל (בעצמו) אלא מי ששולח, מתכנן, מתאם, מממן ומאפשר את הפעילות הבלתי-חוקית (המורכבת) הזאת. אם מדובר על רווח והפסד אימפריאליים אז בוודאי שהמישור הפרטי של רווח או הפסד של אינידיבידואל, זה או אחר, אינו רלוונטי. מצב של קונפליקט איזורי מתחזק באופן חיובי את מעמדו של השליט העליון (החיצוני) שדואג לכך. במקום להשקיע במליוני חיילים שיופצו בכל העלם כדי לכפות את רצון האימפריה נותנים לאיזור להתפורר מבפנים מקונפליקטים אינסופיים המכלים את האנרגיה המקומית. איזור שלא מתפתח נשאר מאחור מכל הבחינות ונוח לדומינציה ומניפולציה. לא התכוונתי לרווח והפסד ברמת המיקרו שאינה מעניינת אותי. לכן, למשל, מצידי אני הייתי תומך בראש ממשלה – אפילו שגונב מדי פעם – אם היתה לו מדיניות רצינית להתנגד להמשך מצב הקונפליקט שניכפה על האיזור הזה מבחוץ. האינטרס של מדינות האיזור ותושביהן ליישב את הסכסוך הזה אבל הם אינם מסוגלים לזאת אפילו שהפתרון ארוך הטווח מוסכם פחות או יותר. לא ניתן להגיע לפתרון כי זה מתנגש עם אינטרסים חיצוניים.
כמובן שהפציעה הקשה של חנה מרון ברגל קרתה בהפגנה נגד הכיבוש ולא בהתקפת מחבלים רצחנית במינכן. כל אחד מתעלם ממה שנוח לו להתעלם מסתבר.
צחוק הגורל מי שגדע לה את הרגל אלה אותם אנשים שהיא נלחמה עבורם באמת מענין למה גדעון לא הזכיר דבר פעוט זה הרי גדעון ספירו ידוע שכל פרט הכי קטן לא נעלם מעינו הוא תמיד זוכר וכותב מוזר?
אז הנשיא הכוזרי-החילוני האחרון מ"זֶרַע אָבְרָהָם", הלך "להודות לאל" (שהומצא בידי עזרא ונחמיה) ולהתפלל בעזרת הגברים שליד הכותל. אלא שזו רק אחת מהאַנומליות שהנהיגה הציונות החילונית. שהרי "אין אלוהים, אבל ה ו א נתן לנו את הארץ". ולדעת ריבלין זה כולל את "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן".
על "המוּסוֹלינים שלנו" נכתב הרבה. לי מזכיר את "יֵשׁ לָנוּ תַּיִשׁ, לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן… אֵין מַזִּיק כָּמוֹהוּ; לֹא יָנוּם, ולֹא יִישַׁן". וגם עוד שיר ישן: "בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים רַעַשׁ, מְהוּמָה. הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים, יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה.
וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד אֶצְבְּעוֹנִי הַמְּפַקֵּד. אַחֲרָיו הַפָּרָשִׁים (המוסולנים של ספירו) רְכוּבִים עַל פַּרְעוֹשִׁים, מְמַלְּאִים חֲלַל אֲוִיר, בִּשְׁרִיקוֹת וּבְקוֹל שִׁיר". רק שהמוּסוֹלינים שלנו גורמים הרבה יותר נזק סביבתי וגם הורסים את דמות היהודי המוסרי. נקווה שיבואו לקבל את עונשם מידי העולם.
בסוגיית ההצנעה: אני תמה על ההאשמה. איזהעניין יש לי להצניע את פציעתה? שהרי הפציעה רק מאדירה ומחזקת א אשר כתבתי עליה. היא לא ניצלה את פציעתה להסתה גזענית או לאומנות פשיסטית. היא הבינה שפציעתה היא תוצאה של סכסוך שישראל הכובשת לא רוצה לסיים משום שהיא מעדיפה חמדנות טריטוריאלית על שלום.
פציעתה הופיעה בראשי הפרקים שכתבתי לעצמי וזה לא נכנסס רק מטעמים של עייפות. על כן אני מודה לך שהזכרת זאת ואפשרת לי לתקן את ההשמטה.
גדעון כרגיל מבצע צלילה לנבכי המדמנה הבלתי אפשרית של הכיבוש וכאמודאי בקי ומיומן, מכוון אותנו בתוך הלבירינט הכיאוטי והעכור כדי חשיכה מוחלטת, הישר לפתחו של צנור הביוב הלאומני פגני, המזריק את תכולתו המורעלת בתחתיתה.
אך עם כל הכבוד למפגן צלילה מיומן זה, איזה טעם מוצא גדעון בעובדה שאחת לכמה זמן, ניתן להוציא את הראש מתוך הבוצה הרעילה, להוריד המסכה ולשאוף "אויר צח"?
ובשם איזו תכלית "נשגבת" בדיוק, ניתן למצוא בבנית בקתת קרשים מגובבת, על גדתה השמאלית של ביצת הכיבוש הטובענית הזו, ממנה נשקף רק נוף עכור, אפוף ענני תרעלה, הצדקה לפעולה מזוכיסטית שכזאת?
אני משוכנע שגדעון אננו רואה עצמו כ"ספי בן יוסף לעניני הכיבוש".
משום שבתור מדריך הוא אכן שוחה היטב ה"מאטריה".
אך ממה נפשך?
הרי לא צריך להיות מומחה גדול ולדעת, שביצה ניתן ליבש רק מחוץ לאגן היקוותה:
כלומר בניתוק מקור השופכין המזרים צואתו אליה.
"אין נביא בעירו".
המאבק בכיבוש הישראלי לא יוכל להתקים בתוך מדינת ישראל, נקודה.
אך גדעון המקראי לא היה נביא, כי אם שופט וזה מסביר אולי חלק מהתמיהות לעייל…
אינני מבין גדול בייבוש ביצות, אבל ככל שאני מכיר את מה שכתבתי, דומני כי בטורי הובהר היטב מדוע הכיבוש לא יחוסל מבפנים. שיתוף הפעולה איתו חוצה מפלגות, ותמצא שם את הממסד הצבאי הפוליטי והכלכלי. הצרה היא שגם מבחוץ אין לפי שעה לחץ לסיום הכיבוש ולכן אני מעריך שהכיבוש יימשך עוד שנים. את הקטע של נביא ושופט חא הבנתי אבל אני משער שהכוונה הייתה טובה.
הקטע של הנביא והשופט הובא לא רק ע"מ להחמיא אלא אף להציג מקומך מבחינה חברתית לפחות בעבורי. כלומר לא נביא (את הנבואה המודרנית אני משאיר בידי נטלי, גברת "שואה", שאין מי שישווה לה בעוצמת תוכחתה), כי אם שופט מודרני.
וכשם שגדעון השופט המקראי התנהל בימי :"שפוט השופטים", כך גם אתה: שופט שופטים, כפי שנאמר במדרש לגבי הפסוק (הפותח את ספר רות):" ויהי בימי שפוט השופטים":"…אוי לדור ששופט את שופטיו…." ודי לחכימא.
לגבי יבוש הביצה:
היות ואין אפשרות להלחם בכבוש מתוך ישראל אלא מחוץ לה (אני יודע שאתה מדבר על כך כל הזמן), נשאלת השאלה מה אנו עושים כאן? על זה נסבה תגובתי הקודמת.
גם הטענה המתחמקת (אם כי הנכונה), בדבר אדישותו של העולם וחוסר היכולת להגיע לתוצאות ממשיות בעזרתו, אננה עוזרת, אלא להבין, שעתה דפוקים אנו מלגו ומלבר.
המסקנה המתבקשת היא, שאנו זקוקים לפידל קאסטרו ישראלי.
ואומר לך את האמת, תמיד ראיתי בג'ול מר ידידנו, אחד כזה.
אלא שג'ול נרצח בידי פאנאט פגני מוסלמי לאומני במצוות אדוניו מקדמי השריעה.
מה שמענין הוא, שג'ול היה נכדו של מומחה ידוע ליבוש ביצות.
ששמו היה גדעון גם כן…
כנראה שהכבוש ימשיך עוד הרבה זמן. עד שהפלשתינים ירצו מדינה משלהם ליד ישראל ולא במקום ישראל. עד אז יהיה כבוש ובצדק. אתה לא משחרר נחש ארסי שמודיע לך שהוא מתכוון להרוג אותך. אתה הורג אותו. ובענין מחנה השלום – מחנה השלום הוא הרוב בישראל. תמיד היה. מחנה המתאבדים מסוגו של ספירו הוא מעוט עלוב וטוב שכך.
גדעון כותב היטב – על הנושאים הנכונים בתוכן ובסגנון נכונים
הפלסטינים נרפים – כמוהם השמאל הישראלי
מי ומה הוא שמאל בישראל – במדיה הישראלית משייכים סוציאלדמוקרטיה ולשמאל כשם שמצרפים
שמאל-ציוני לשמאל האמיתי – ציפורה ליבני שייכת לשמאל כשם שאני הוא הארכיבישוף של התנועה
הקיבוצית
וואו !!! גדעון היקר קראתי בעיון את מאמרך, ואז גירדתי בפדחתי וקראתי שנית … ועדיין לא הבנתי, דיקטטורה צבאית ?? באמת ? רציתי לתת הסבר מדויק ארוך וממצה על נושא הדיקטטורה והגדרה הן התאורטית והם המעשית , אך זה בזבוז של זמן , הבחירה של רובי רבלין כנשיא, מדד האושר שנערך בישראל באפריל השנה, ההקצנה הימנית של המדינה כול אלו לדעתי יסבירו לך היטב בהמשך מהו מקומך ומקום דעותיך ..:-)
כמה שנרצה לעזור זה לא תלוי רק בנו. זה לא רק לשחרר את הגטאות אלא גם לעצב תפיסה מערבית שתגרום לחירות, לשיוויון בין נשים וגברים ולסולידריות להיות במרכז הערכים הפלסטיניים. אם זה יקרה להם, הם יוכלו להתנגד בדרכים הרבה יותר אפקטיביות מאשר לרוץ לאו"ם או לחכות שמישהו באיחוד האירופי יעשה חרם על איזה יין או תפוז שמגיעים מישראל.
הגדה פרסמו רק חלק מהתגובה שלי