לפילון אלברט ירוסלב רוזנצוויג נמאס. נמאס זו לא מילה; אף כי גילו הפילי צעיר, שלושים שנה וקצת על פי עץ יוחסין שנמצא בספריה הלאומית, שימש בחורנו בתפקידו במונח הנ"ל רק עשר שנים אך שבטו ומשפחתו נשאו בנטל אלפי שנים.

במכתב נוגע ללב שנשלח לשר הפנים, הא-בה ציגלה מה מיד עם כניסתו לתפקיד בשנת פופציק וחצי, רשם אלברט בדמעות שליש ובדם ליבו: "ציגלה יקירי, אני יודע שאתה יודע שלא הצבעתי השנה למפלגה שלך. נאמנותי למפא"י ההיסטורית בגלגוליה השונים היא נטולת פניות וחסרת פשרות. נפגשנו כמה פעמים במסגרת הקרקס המקומי: אתה אושיה, למראית עין כמובן, ואילו אני פיל המתייסר שנים רבות בתפקיד ראשי שעיקרו המחשת ביטוי מביש ומביך. ביטוי זה מתאר טרחנים וקרתנים למיניהם המוצאים קשר לכול אירוע, יהא אשר יהא, ביני ובין העם היהודי. הא-בה, קצה נפשי. עייפתי. אני מבקש ממך, בכול לשון של בקשה, הענק לי אזרחות ישראלית ותורה לכול הכפופים לך לצייד אותי בכל הזכויות הניתנות על פי חוק השבות… פניתי באחרונה לאוניברסיטת בר-אילן לקבל תואר דוקטור של כבוד, ההנהלה השיבה פני ריקם… חולירות. נשיא האוניברסיטה נזף בי בשיחת טלפון והיפנה אותי לגן החיות התנכ"י למרות  שהטעמתי בפניו כי אני ספץ בתורת הפילפול…יקירי, דע לך שהשהות ארוכת השנים של אבותיי ושלי עם הבעיה חיזקה בי לא רק את הזהות היהודית אלא גם את האני הלאומי, שהוא מוצק כמו תכנית חסכון בחברה המייצאת דובים לקוטב. ושמע עוד דבר: למדתי לדבר עם הידיים, לענות על כל שאלה בשאלה ולגנוח אוי ווי כמו שקבעו הפוסקים הגדולים…"

(למצולמים אין כל קשר לכתבה)

בהמשך עמד אלברט על שורשיו ההיסטוריים; הללו נמשכים עד פלוגת הפילים של חניבעל, שחצתה את האלפים בדרכה לאיטליה. רבים כשלו בדרך אך הקוד הגנטי שלו המשיך בתנופה לתוך גלי ההיסטוריה. השינוי הגדול התרחש כאשר אחת מאמהותיו הקדמוניות – כידוע, נקבות שולטות בקהילה וזכרים מדדים בשוליה – השתתפה בשנת 162 לפני הספירה בקרב בית זכריה בו אלעזר החשמונאי, אחיו של יהודה, התגנב מתחת לפילו של שר הצבא היווני ליסיאס, ששרת את המלך הסלווקי אנטיוכוס החמישי, דקר אותו בבטנו ונמחץ למוות תחת משקלו הכביר. המעשה עשה רושם עז על אותה אם שהחליטה לקשור את גורלה לעם היהודי, וכך נולדה האימרה השגורה הנ"ל.

השם רוזנצוייג הוצמד לשבט הפילי בתקופת ימי הביניים ולא מן נמנה כי הדבר התרחש בזמן הכתרת הקיסר קארל הגדול לשליט האימפריה הרומית הקדושה. הקשר התרופף לאחר שסבו של אלברט הצטרף לשומרי הראש של טרוצקי ותמך באופן הנלהב ביותר במהפכה הבולשווקית. הוא האמין בכול מאודו כי ניצחון הקומוניזם ינחיל שלום עולמי וימגר סופית את קווי ההפרדות והגדרות בין עמים ולאומים ועימם המימרה המעצבנת.

לצערו ולצער העולם הדבר לא התממש. החטוטרת עברה הלאה. שר הפנים העביר את הנושא לממשלה שהחליטה להפנות את אלברט שלנו לכלי הקודש המשרתים את הישות הציונית: הרבנות והצבאיות.

לשמחתו הכתם הבולשווקי כלל לא עלה במיפגש הגורלי שהתקיים בינו לבין שני הרבנים הראשיים, אוט אזוי ואות משמים בהשתתפות קצין העיר. השלושה הסכימו שלפני הכול על אלברט לעבור ברית מילה. אף כי 90 אחוזים מהרטט המיני נמצא בעורלה, נענה הפילון לכך לאחר שיחה מעמיקה עם הרב הסעודית. שני קצבים התגייסו למשימה שעברה בהצלחה. לטקס הוזמנו כל המי ומי, ההוא וההיא וה-WHOSE וה-WHOSHHHH.

לאחר שהשלים עם מר האובדן ומור גורלו המקבל תפנית חדה, נקבעה לו פגישה נוספת עם שלושת הברנשים שקיבלו את פניו במאור עיניים. הללו אמרו לו כך: "תראה בובל'ה, עמדת יפה מאד במבחן הברית. אך עליך לבחור בין גיור כהלכה או גיוס כהלכה, אך קודם לכן יש לנו כמה שאלות".

אלברט כיחכח בגרונו. "קדימה הפועל," אמר. חדקו טיפס אל-על, ממתין בדריכות לקראת הבאות. "אתה מוכן למות על קידוש השם?" "מה פתאום," ענה מינה וביי, "עם כל הכבוד להורי שהעניקו לי את שמי, ירוסלב אלברט לא משהו!" אוט ואות התאכזבו קשות. קצין העיר פקד עליו: "שמאל, שמאל ימין שמאל," והפילון נע בצעדים מעוררי השתאות. "זיכרון של פיל," קרץ לקצין העיר שעבר לדום מתוח וישר החתים אותו על טופס התחיילות.

הטירונות במחנה שמונים עברה עליו צ'יק צ'אק. ערבו לו מאד ימיו לצד בנים צעירים וחביבים שסייעו לו בכול, בעיקר בתרגילי תס"ח (תרגילי סדר). לנוכח כושרו הגופני המעולה והמוטיבציה הגבוהה, נשלח לסיירת מטכ"ל, לשייטת 13, לסיירת אגוזי ולפיקוד העורף. לאחר שהוכיח מעל כל ספק את יכולותיו ונאמנותו לאני הלאומי, כפי שהוכיח לא אחת במארבים ופשיטות מעבר לקווי האויב, הוצב בשלישות ברמת גן, לא רחוק מהספארי.

 באחת מריצות הבוקר נתקל בפילה רייזלה מקרן אפריקה. האהבה לא אחרה לבוא ועימה השחרור המתוק – היא מהמכלאה והוא מהניירת האינסופית בשלישות.

לקראת חתונתם רכשו הוריה של רייזלה וילה ברמת פולג. הוא החל לעבוד בחברת אזורים והיא כיועצת חינוכית בבתי ספר בנתניה. באחד הימים נקרא אלברט לישיבת ממשלה. העומד בראשה, קוץ בתחת, העניק לו שתי תעודות: ותיק והוקרה. עוזרו כינס מסיבת עיתונאים חפוזה. וכך נרשם בדברי הימים: "רבותי הכתבים," הדגיש קוץ, "נפל דבר בישראל. הפילון אלברט היה האחרון. לא עוד. אין יותר בעיה יהודית. אנחנו אוחזים היטב בכול המושכות האפשריים. יש מדינה. יש ריבונות. יש צבא הצועד בסך ובנקים הצועדים בסך הכול. אמנם יש עדיין פילים בקנה אבל אנחנו נכניע אותם ונכריע אותם ונעשה מהם קווץ' ונזיין להם את הצורה ונגרוס אותם ונשבש להם את השכל ונדרוך עליהם ונשתין עליהם, ולא יהא זה כיבוי צופים, ונזמבר אותם ונקלף מהם את העור, את הפילים בקנה כך שהם ישכחו את היום בו נולדו, ועכשיו עופו לי מהעיניים, נמושות שכמוכם…"

Share on Facebook