בתחילת השבוע קראתי ב"הארץ" מאמר מרתק וכתוב היטב, פרי עטו של הסופר אורי בר-יוסף, שהוא גם מרצה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. בר-יוסף דורש מאיתנו להשלים עם שליטתו של השוק החופשי בענף מכירת הספרים: "אבל מה לעשות, והשוק החופשי, שמכתיב תחרות חופשית, כשל במשימתו ותעיד על כך קריסתה של רשת סטימצקי". המסקנה מהמשבר, לפי בר-יוסף, היא "באמצעות צמצום, עד כדי חיסול, של כל מה שמפריד בין הקורא למוצר המוגמר. הטכנולוגיה העכשווית מאפשרת זאת. במקום ספר מודפס צריך המוצר המוגמר להיות קובץ דיגיטאלי קטן, שניתן להורידו לטאבלט בכמה שניות ולהתחיל מיד לקרוא אותו. בקיצור, הפתרון מצוי במעבר לספרות דיגיטאלית".
(מקור)
כמו רבים מבני חוגו ומעמדו, פרופ' בר-יוסף מתייחס לנצחון הניאו-ליברליזם בחברה ובכלכלה הישראלית ובעצם גם הבינלאומית באורח פטאליסטי, כאילו היה סגפן הינדי ולא מלומד ישראלי, פרו-אמריקאי. הוא לא בדיוק מברך על המוגמר, משלם מס שפתיים הולם ואפילו נוגע ללב לאהבת הספרים שלנו משחר ילדותנו, אבל לא מתקשה להשתחרר די מהר מהסנטימנטים. כך קרה, טוען בר-יוסף, גם למרכבות עם הופעת המכוניות, ולאוניות הנוסעים כאשר התפתחה התחבורה במטוסים. הוא מסביר שהשימוש בקריאה דיגיטאלית הוא נוח והרבה יותר זול, ואפילו קל להתאמה לעיניים. היעלמות הספרים המודפסים כבר בעתיד הקרוב היא חלק מהקִדמה, מ"הכיוון שאליו צועדת ההיסטוריה". בר-יוסף עזר לנו להבין (גם אם לא התכוון לכך) שכל מחאה, חברתית או תרבותית איננה אלא מס שפתיים לסנטימנט. תסתגלו, או שתסתגרו בבית אבות ותשאלו ספרים מצהיבים ומתפוררים למחצה בספרייה המקומית. אם יהיה לכם מזל, תשיגו את פו הדוב של א.א. מילן, ואולי הנכדים שלכם ייאותו לשמוע אתכם מקריאים איזה פרק, עד שתפקע סבלנותם.
גילוי נאות: אשתי היא עורכת ספרים. שנינו התחנכנו על קריאה בקצב מטורף מגיל חמש בערך, ובלענו ספריות שלמות. ייתכן שהדור החדש ייגמל מהטמטום המוגש להם בטלוויזיה ובאינטרנט, יקרא ספרים דיגיטאליים וכך נלמד שהקִדמה של בר-יוסף בעצם מעשירה את עולמם ומקרבת אותם לערכי התרבות וההומניזם שהנחילו לנו בספריית הפועלים או בספריות העירוניות. אבל יש מקום לשקול גם את הטענה, שעצם תעשיית הספרים היא חלק מהקדמה ומהתרבות. הכריכות, האיורים, אותיות הדפוס, הנייר, תחושת ההמשכיות, ריח הסוסים והאוויר המסואב של לונדון בספרי צ'ארלס דיקנס, הנשים חסרות השיניים בדרך לגיליוטינה בספרי ויקטור הוגו, זעקת העבדים השחורים ב"אוהל הדוד תום", הוויית אוקספורד בספרי קינגסלי אמיס, הטירונות בשנות החמישים אצל יהושע קנז, כל אלה ואלפי ספרים אחרים מגמדים את הקריאה הקרה והשכלתנית מול המחשב.
לדעתי, בר-יוסף ינצח בוויכוח, גם אם נרים קול מחאה אדיר. נכון שחינכו אותנו על תרבויות העבר באמצעות הספרים, אבל לא נמתין בתחנה המרכזית לדיליג'אנס העותומאני שייקח אותנו לפתח-תקווה, חרף כל מה שלמדנו עליו מנחום גוטמן, המאייר הדגול של ספריו בשפתנו העברית. אני לא סבור שבר-יוסף הוא חלילה מבעיר ספרים בכיכר העיר חיפה (בהנחה שיש שם כיכרות). הוא עצמו מבין היטב את ההשלכות של הצעתו לעבור לספרים דיגיטאליים ולהיפרד מהמודפסים. ההצעה שלו היא רציונאלית, כמוה כרעיון להחליף את כל המדשאות בגנים העירוניים בכרים סינטטיים, או לשלוח איש לרעהו או לרעותו זרי פרחים מלאכותיים. כלכלנים, סוציולוגים ואקולוגים יכולים להוכיח את היתרונות ולגמד את החסרונות של הצעות כאלו. גם הפרידה מחיי המין לטובת קשרים ממוכנים היא רק עניין של זמן. בפרודיה צ'כית מימי המשטר הקומוניסטי שאלו את הבמאי על הסרט שבו הוא עובד. "זהו סרט תיעודי על תהליכי השיקום והבניין במולדתנו הסוציאליסטית", ענה הבמאי. בני שיחו ביקשו לדעת בכל זאת מה מתרחש בסרט ואז הוא ענה: "המכבש ועמוד העשן מתנים אהבים עם הכִּבשן".
באותו יום עצמו קראתי את קינתה של הסופרת הנפלאה דורית רביניאן על התמוטטות עולמם של כל השותפים הרבים בענף הספרים. היא העידה שבמהלך המתנה ארוכה בסניף של סטימצקי היא הבחינה בשלוש נשים שביקשו לקרוא את ספרה ונענו שהם אינם מחזיקים בו. קריסת ההסכם בין סטימצקי לבין המו"לים גרמה למחסור מדומה, להיעלמות ספרים טובים מהתצוגה. אין צורך לומר שהמוכרות לא הפנו את הלקוחות לחנות של צומת ספרים במעלה הרחוב. לדמעות של אישה כמו רביניאן אין ערך מסחרי בעולמם של אנשי כוחות השוק, לממשלה אסור להתערב בשיקולים כלכליים, ואנחנו נותרנו צופים פסיביים במשחק הזה. המעמד הבינוני אדיש ולעולם של אתמול אין עוד ערך כלשהו.
כמו תמיד בהוויה הרוחנית של סוציאליסטים אמיתיים אנחנו רגילים לשאול שאלות יסודיות יותר, כלומר, לא כיצד לתפעל שיטה כלכלית בזויה, מפלה ובלתי אנושית אלא האם ניתן לעקור אותה מן השורש. אלה שנהנים מהשיטה הזו וסבורים שיש בה ברכה משתיקים את הביקורת שלנו בטענה, שכוחות השוק מאזנים בסופו של דבר את הכל. זה לא קורה בשום מקום, ובארצנו, הדורשת מבניה להילחם על עצם קיומה, האפליה הכלכלית הורסת את המרקם החברתי ופוגעת גם בביטחון. איש מאיתנו לא חולם על צפון קוריאה, אבל תמיד נחפש שיטות אחרות כדי לחולל כאן מהפכה חברתית-כלכלית שלמה ולא רק תיקונים קוסמטיים פה ושם. אותם כוחות שבר-יוסף מדבר עליהם בהשלמה יכולים לחסל גם את המחירים המוזלים של ספרים דיגיטאליים ולדרוש מהעם להסתפק במועט בשם הקִדמה שפירותיה נופלים רק בידי מעטים.
אין לנו סיבה להילחם נגד עצם קיומה של תעשיית ספרים דיגיטאליים. כוחות מתקדמים בעם חייבים לאלץ את הממשלה להוריד מחירים, לסבסד סופרים, לממן הוצאות ספרים עצמאיות ובלתי תלויות, ולראות בכל הספרים (לפחות בשפה העברית) משום אוצר תרבותי לאומי שאסור לגעת בו לרעה. הברבריות של רודפי הבצע איננה ליברליזם אלא קניבליזם. יש לעודד גופים וולונטאריים לייסד הוצאות ספרים חדשות, ולמנוע בכוח החוק אסונות כמו זה שפקד עתה את הוצאת הקיבוץ המאוחד (שעובדיה נאלצו לקבל על עצמם "חופשה ללא תשלום"). ומה עם הטענה שזה לא יקרה כיוון שהממשלה מורכבת בעיקר מניאו-ליברלים? מוטב שליברלים נאורים וסוציאל-דמוקרטים לא יצביעו בעתיד בעד מפלגות שמקדשות את כוחות השוק, אבל מי שהשוק החופשי יקר לו, מוטב שיחתור לפחות לצדק חלוקתי, שיאפשר העברת הון בין השכבות החברתיות השונות בהתאם לצרכים ולאפשרויות.
מעל הכול אסור לנו להקריב את התרבות שיצרנו כאן רק משום שחלק מהפרשנים הכלכליים מציפים אותנו במנטרות כוזבות. המדינה והכלכלה קיימות בשבילנו; לא אנחנו קיימים בשבילם.
- פורסם בכל העיר בתאריך 11/7/14
הבל מוחלט. חיים ברעם מאמין שסוציאליזם פירושו מאבק עקר וחסר סיכוי בהתקדמות הטכנולוגית. כנראה שבין הספריות השלמות, שלדבריו בלע, היו מעט מאוד ספרים בנושא. סוציאליזם אינו פרימיטיביזם ואין שום סיבה לתמוך בטכניקת ייצור מיושנת כאשר ישנן דרכים יעילות בהרבה להפצת טקסטים, גם אם למספר טיפוסים יש נוסטלגיה דביקה ומשונה לריח הספרים (כמובן שנוסטלגיה כזו אינה קיימת ביחס לתולעי הספרים שהשמידו חצי מהספריות בתקופה בה רוב הספרים הודפסו על נייר זול).
קשקוש מוחלט נוסף הוא האמירה הגורפת שצריך לסבסד סופרים ולממן הוצאות ספרים. בלי הבחנה בין סוגים שונים של ספרות, זו קביעה חסרת כל משמעות. אין שום סיבה להעניק תמיכה מכל סוג שהוא לסופרים של קיטש זעיר-בינוני כמו עמוס עוז או חנוך לוין. יש לתת תמיכה אך ורק לסופרים שיצירתם מקדמת את המאבק והבניין הסוציאליסטי (וכן, עדיף ששיקול הדעת בעניין זה יהיה נתון ל"פוליטרוקים" מאשר למו"לים תאבי בצע של הוצאות ספרים "עצמאיות").
שום מילה לגבי השלשול הספרותי שאנו עדים לו בשנים האחרונות? עשרות כותרים באיכות ספרותית ירודה שממלאים את הדוכנים וקורצים לנו 2+1. המדיה הדיגיטלית תהיה כמו אימודיום למשלשל! לפחות הסביבה לא תסבול מהדפסה, הובלה, ושאר בזבוז משאבים על הזבל הזה.
בעידן בו הותר הרסן לחלוטין, והאיכות היא זבוב על הקיר בחדר האשפה, מה הטעם להמשיך ולהדפיס? המדיה הדיגיטלית היא המדיה הנכונה לעידן שלנו.
ייתכן שאני מפספס משהו;
אודה ובכנות אגלה שמספר הספרים אשר בלעתי עד כה בחיי זעומה ומסכנה לעומת מה שיש באמתחתו של מחבר הכתבה, ויחד עם זאת מיד ׳נמתחתי דום׳ כאשר קראתי שורות אלו:
״ריח הסוסים והאוויר המסואב של לונדון בספרי צ'ארלס דיקנס, ״
[ – מסיק הכותב שלא יתכן להריח את הסוסים וריח האוויר המסואב של לונדון כאשר האותיות אינן מודפסות על נייר פיזי? הכיצד?]
״הנשים חסרות השיניים בדרך לגיליוטינה בספרי ויקטור הוגו, זעקת העבדים השחורים ב"אוהל הדוד תום … כל אלה ואלפי ספרים אחרים מגמדים את הקריאה הקרה והשכלתנית מול המחשב…״
[על בסיס מה הטענה? ועל-פי מה קבע הכותב כי הקריאה הדיגיטלית הינה מיסודה ״קרה ושכלתנית״, ועוד מוסיף להכללה עם המילים ״מול מחשב״]
אז באותה נשימה ארשה לעצמי גם להיות חצוף ולהכליל: חלק ניכר ממתנגדי הספרות הדיגיטלית והטוענים שהיא ״קרה״ הינם רומנטיקנים חסרי תקנה.
קריאה היא קריאה. לא ליטוף העטיפה והסנפת ריחה (למרות הרומנטיקה). שאיבת האותיות השרות סיפורים הפורטים על מיתרי הרגש – בלבמוחנו. ואת האיורים ניתן לראות גם, אם כי הם טעונים שיפור – אשר עוד יבוא.