עכשיו מדבר החבר פרבלום

אין לי מחלוקת עם הטוענים כי אף מדינה ריבונית לא הייתה משלימה עם ירי ליישוביה. זהו מצב בלתי נסבל וחובה על הממשלה הריבונית של המדינה הריבונית לעשות מעשה לחיסול התופעה. אינני נכנס לסוגיה אם ממשלת ישראל היא ריבונית ואם מדינה ללא גבולות קבע היא מדינה ריבונית. לצורך הכתוב נניח שכן. ישנן שיטות שונות להתערבות חמושה של מדינה בענייניה של ישות מדינית אחרת.

השיטה האמריקאית, מצדיקה את התערבותה לא רק באינטרסים העולמיים של ארה"ב, בכך אינה יוצאת דופן, אלא משלבת בדרך כלל אלמנט אלטרואיסטי של יצוא דמוקרטיה למדינות בעלות משטר רודני. דרום קוריאה, הנהנית מחסות אמריקאית, כולל מטרייה גרעינית, עברה תפנית מהפכנית מדיקטטורה אכזרית לדמוקרטיה מערבית מתפקדת מלווה בשגשוג כלכלי. אין הרבה דוגמאות אלה. בעיראק לעומת זאת, זרעה ההתערבות האמריקאית סדרה של אסונות, והיא הותירה את עיראק עם 200 אלף הרוגים, מיליון פליטים ומדממת במלחמת אזרחים שלא יודעת רחם, עם מנה יומית של עשרות הרוגים. ואילו ארה"ב הגיעה כמעט למצב של פשיטת רגל, לא כך תעשיית הנשק והנלווים אליה, שרשמו רווחים נאים. קפיטליזם במרעו. ההתערבות בעיראק משקפת את דפוסי הפעולה של ארה"ב.

ביקור במוזיאון הטילים בעזה שם מוצגים שאריות הטילים שהטיל חל האוויר – אוקטובר 2008

השיטה הרוסית, כמו בצ'צ'ניה, מתאפיינת בשימוש בלתי מרוסן בכוח צבאי, כיסוח טוטלי. אם צריך, הורסים את עיר הבירה גרוזני עד היסוד ודוחקים את המורדים להרים וממליכים נשיא בובה מושחת לשביעות רצונו של פוטין. לעתים מצליחים המורדים לבצע פעולת טרור אבל בהפרשי זמן שהנשיא הרוסי יכול לחיות איתם, בבחינת מס גולגולת שמשלמים הקורבנות. העיקר שצ'צ'ניה נשארה בפדרציה הרוסית.

דרום אפריקה של תקופת האפרטהייד הלכה בשיטה הפוכה. קודם הקימה מדינות חסות לשחורים, בנטוסטנים, ואחר כך התערבו בענייניהן. השלטון הלבן קיווה לצוד שתי ציפורים: להנציח את השלטון הלבן ולרצות את הקהילה הבינלאומית בדבר מתן עצמאות לאומית לשחורים. כמובן שאיש לא קנה את הונאת העצמאות של הבנטוסטנים.

השיטה היוגוסלבית מתאפיינת באכזריות בלתי רגילה ובמלחמת הכל בכל, שהגיעה עד כדי רצח עם. הקהילה האירופית וארה"ב התערבו וכפו פיתרון שעיקרו פירוק הפדרציה היוגוסלבית למרכיביה הלאומיים.

ויש עוד שיטה, של פתרון מחלוקות באמצעות מו"מ ללא שימוש בצבא ובלי להרוג בני אדם. למשל, פיצול צ'כוסלובקיה לשתי מדינות, צ'כיה וסלובקיה. זו השיטה המועדפת עלי.

ישראל עשתה שימוש במרבית השיטות הכרוכות באלימות. מלחמת לבנון הראשונה הייתה שילוב של השיטה הרוסית, רוצה לומר, אש תופת מהאוויר הקרקע והים והשתלת נשיא מטעמה, אבל הגוף הלבנוני דחה את השתל ותוך זמן קצר נרצח. ישראל הקימה ומימנה את מה שכונה "צבא לבנון החופשית", צבא משת"פים שאנשיו נאלצו לבקש מקלט בישראל לאחר שזו נסוגה מלבנון. כישלון מהדהד.

הרשות הפלסטינית היא לכל דבר ועניין גרסה ישראלית לבנטוסטן. הרשות היא ישות מדינית חסרת סמכויות של ממש ותלויה בכל עניין מהותי במדינה נותנת החסות. בניגוד למספר תחזיות, השיטה מחזיקה מעמד, אין מדינה פלסטינית, גם לא אוטונומיה, ישראל הצליחה לנווט, עד כה, מדיניות של שמירה על רשות פלסטינית מעוקרת.

במלחמה הנוכחית המתנהלת בעזה, תחת שם הקוד "צוק איתן", בין צבא הפלישה הישראלי, חמוש במילה האחרונה של טכנולוגיה צבאית, לבין לוחמי החמאס, אימצה ישראל את מדיניות פוטין בגרוזני. צבא הפלישה הישראלי מוחק מעל פני האדמה שכונות שלמות על יושביהן. תמונות זוועה של גופות ילדים ונשים זרוקות ברחובות בשכונת סג'עייה, מלוות בהריסות הבתים כתוצאה מהרעשה של תותחי ישראל, לא משאירים ספק כי מדובר בטבח של ישראל.

אני כותב את הדברים בצער כי בעוד בגדה המערבית הכבושה אני מתנגד הן למדיניות הממשלה והן לדרכי פעולתה, הרי באשר למבצע "צוק איתן" המטרות המוצהרות, כמו הפסקת הירי על ישראל, נראות בעיני לפחות סבירות. גם לחמאס מספר דרישות הנראות בעיניי סבירות. מה שמפריע לי, הוא דרכי המימוש. במקום להקיז איש את דם רעהו, שזה סוג של הידברות, מוטב היה לשבת סביב שולחן המו"מ, חמושים בניר ועיפרון יחד עם מגשר חכם.

ממשלת החמאס היא ממשלה לא דמוקרטית, מפרה זכויות אדם ושטופה בקנאות דתית. אם היא תרד מהבמה לא אזיל דמעה. אני חושש מההיתכנות של חלופה גרועה יותר המסונפת לאחד מארגוני אל-קאעידה, או אז אצטרך להזיל שתי דמעות. מוטב שישראל לא תבחש בנושא זה ולא תמליך מנהיגים על העם הפלסטיני, זה מועד לכישלון.

כאשר אני רואה את אלפי הפלסטינים, מהם דור שני ושלישי לפליטות, ילדים, נשים, קשישים, נושאים בידיהם חלקי מיטלטלין שהצליחו להציל מגל ההריסות, נסים בבהלה מאימי ההפצצות הישראליות, מדלגים על גופות שזרע ברחובות התוקף הישראלי (בראשות בני גנץ, בנה של ניצולת שואה), ואין להם לאן לברוח כי כל רצועת עזה הנצורה היא מקום לא מוגן, אני נזכר בתמונות דומות של יהודים הנסים מאימי הפצצות הצבא הגרמני. ליבי נכמר.

ולעזתים, שקיבלו אותי בסבר פנים ידידותי עת ביקרתי שם עם משלחת בינלאומית שפרצה את המצור הימי והביאה תרופות, (אוקטובר 2008) אומר: מחנה השלום הישראלי ניסה ולא הצליח למנוע את טבח סג'עייה (20 ביולי 2014). אם ההיסטוריה תאיר לכם פנים כמו שהאירה ליהודים לאחר השואה ותוקם מדינה פלסטינית, בתקווה שתהיה מדינת כל אזרחיה, בתקווה שמגילת העצמאות שלה תבטיח משטר דמוקרטי בו הדת מופרדת מהמדינה, ותייסדו את יד ושם שלכם ואת מוזיאון הנכבה, ותתלו שם תמונות של מפגינים יהודים המניפים סיסמאות וזועקים בקול ניחר מוות לערבים ולשמאלנים, ויונצח שמו של הנער מוחמד אבו חדיר שהוצת על ידי בני בלייעל בעודו בחיים ונשרף בייסורי תופת למוות, וביום הנכבה תקריאו את שמות כל הנספים כי לכל אדם יש שם, ותטעו את יער חסידי אומות העולם שלכם, אל תשכחו להקדיש פינה למחנה השלום הישראלי כאות וסימן שלא כל הישראלים שתקו, היו מי שידעו ולא שתקו.

וגם זאת ראוי לזכור: ישראל לא ביצעה ג'נוסייד בעם הפלסטיני, אלא הסתפקה בפשעי מלחמה שגם הם גבו מחיר יקר בחיי אדם, עשרות אלפים. הגדרתו של ידידי וחברי הטוב ד"ר עאדל מנאע שישראל והציונות אשמים בסוציוסייד, לא מקבלת את משקלה הראוי בדיון הציבורי. רוצה לומר, גרמו לכך שעם אשר ישב מאות שנים על אדמתו נושל וגורש ממולדתו, נרדף ומוכה, פוררו את לכידותו, הוא נע ונד, עם של פליטים, ארצות ערב מתנכלות לו ומפקירות אותו, הוא קורבן ראשון לכל התפתחות אלימה, כך בסוריה, כך בלבנון, כך בירדן ועיראק. הפלסטינים הם היהודים של העולם הערבי, וליבנו גס בו, מכים בו ללא רחם. הטבח בסג'עייה ומאות ההרוגים מקרב האוכלוסייה האזרחית ברחבי רצועת עזה הם שיקוף למצבו של עם שבשרשור היסטורי הוא קורבן נלווה של השואה היהודית. את האמת הזו רוצים להחניק בין השאר באמצעות שפה אורווליאנית "שצהל הוא הצבא המוסרי בעולם". לקרוא שוב את ספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות".

עולם הפוך

מבצע צוק איתן, שהוא למעשה מלחמת עזה השלישית תוך פרק זמן קצר, הניב הפגנות סוערות נגד ישראל ברחבי העולם. במדינות בהן ציבור ערבי ומוסלמי גדול היו ההפגנות רבות משתתפים. בפריס הייתה הפגנה אגרסיבית ליד בית הכנסת. התגובה הישראלית פבלובית הייתה "אנטישמיות". האם כך? אם ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי כפי שגורסים נתניהו והתנועה הציונית, אזי כל מוסד יהודי ברחבי העולם המזדהה עם ישראל בכלל, ומלחמותיה בפרט, הוא יעד לגיטימי להפגנות מחאה. קהילה יהודית שלא מזדהה עם פשעי המלחמה של ממשלות ישראל גם לא תהיה יעד להפגנות. איש לא חושב להפגין מול משרדי נטורי קרתא בניו יורק, או ארגון קול יהודי לשלום, או סניף בצלם בוושינגטון, משום שמוכר וידוע כי אלה לא מזדהים עם צוק איתן ודומיו ולא עם הכיבוש. אם הנהגת הקהילה היהודית בצרפת תסתייג למשל מהפצצה מסיבית על אוכלוסייה אזרחית מהים מהאוויר והיבשה ותקרא להפסקת המצור על עזה, מוסדותיה ואישיה לא יהיו יעדים למחאה נגד ישראל.

זאת לא אומרת שאין אנטישמיות שהיא אחד היובלים של גזענות. ישראל הרשמית ותומכיה, מוטב שייכנסו למנזר השתקנים כי הגזענות היא מדיניות רשמית של ממשלת ישראל, כולל מערכת המשפט. אין היום אנטישמי מוכר שיכול להתחרות בגזענותה של מדינת ישראל. למיטב ידיעתי אין היום תנועה, מפלגה או ועד ציבורי באירופה וארה"ב, הידועים בפעילותם במרחב הגזעני-אנטישמי, יהיו גזענים ככל שיהיו, שיצאו לרחובות עם שלטים "מוות ליהודים" כפי שבישראל נישאת בראש חוצות הקריאה "מוות לערבים". המשטרה, במקום לטפל במסיתים לרצח, מוטב לומר לג'נוסייד, עוצרת אזרחים ערבים המפגינים נגד הטבח שישראל מבצעת בעזה.

איום אסטרטגי?

מערכת מתוזמרת של שטיפת מוח פועלת בימים אלה להטמעת הרעיון שהמנהרות בעזה הן איום אסטרטגי על ישראל, ובכך להצדיק לאחור את המלחמה וקורבנותיה. בתזמורת האיום האסטרטגי לוקחים חלק כל מערכות החברה בישראל, ממשלה, צבא, אקדמיה ותקשורת. האמת הערומה היא, שאין לכך שחר וקורבנות המלחמה הם קורבנות שווא במלחמה שלא היה בה צורך. שהרי המנהרות לא היו בכלל העילה למלחמה.

איום אסטרטגי הוא בעל השלכות קיומיות, כמו למשל נשק השמדה המונית, או טילים מדויקים המסוגלים לחדור את קירות הבטון של הכור בדימונה. אם ממשלת החמאס הייתה חמושה בחיל אוויר מודרני שיכול להפציץ את תל אביב כמו שישראל מפציצה את עזה, מצוידת בטילי קרקע אוויר שמנטרלים את חיל האוויר הישראלי, נהנית מסיוע ביטחוני וכלכלי כפי שישראל מקבלת מארה"ב, אוגרת נשק כימי כמשקל נגד לנשק הגרעיני שבידי ישראל, אזי היה מקום לדבר על איום אסטרטגי. היות עזה מרושתת במנהרות, ידועה שנים רבות, כולל מנהרות שחדרו לישראל. כמעט כל ניסיונות החדירה לישראל, בין דרך הגדר בין באמצעות מנהרות, התגלו ונקטעו באיבן. המכון הגיאולוגי הציע לצבא כבר לפני שנים שיטות אמינות וזולות לאיתור מנהרות שחדרו לישראל. הצבא דחה את ההצעות כי כמות הפיגועים מהמנהרות היו כה נדירים, שלא מצאו לנכון להתעסק בזה.

המנהרות הן בסך הכל תשובה מתבקשת למי שאין ידם משגת להתחמש בנשק מודרני, בעיקר מול חיל האוויר שבידי ישראל. ניתן היה לטפל נקודתית בנושא בלי מלחמה. איום קיומי? סיפורי סבתא. המלחמה שירתה היטב את הממשלה, עד כה. שוב מדברים על אחדות עם ישראל, על גבורתם של החיילים, על העורף העומד איתן, על הנוער הנפלא שרץ למלחמה וכיוצא באלה סיסמאות שדופות. השמאל שנוא עוד יותר. האלימות והבריונות הכהניסטית נותנים את הטון ברחובות והבנטים פולטים את הרעל בסלונים ובאולפני הטלוויזיה באנגלית משובחת ועברית תקנית. אין אופוזיציה זולת מספר חברי כנסת אמיצים. והכל באופן דמוקרטי, בלי משטרה חשאית. וגם השקל שומר בינתיים על ערכו. גן עדן לרשעים.

Share on Facebook