כל חיי חיפשתי את האור בקצה המנהרה, וזה הקל במידה רבה על קיומי בתוך החשיכה. כך גם במהלך הקיץ הרע הזה. לדעתי, ניתן היה למנוע את הטבח בעזה ואת ההרוגים בצד שלנו, אלמלא ההתעלמות המוחלטת של הממשלה מהמציאות בשטח. האירוניה הגדולה נעוצה ביחס כלפינו, אנשי השמאל והשלום. הטרוניה נגדנו, איך אנחנו מעיזים להפגין נגד הממשלה כאשר חיילים נהרגים, היא עלבון יותר גדול מאשר ההטחה שאנחנו "בוגדים". החיילים נהרגים ונפצעים במלחמה שביקשנו למנוע במחיר מדיני, שאותו ממילא נשלם בעתיד. אם אנשי המרכז הלאומני שתומכים במלחמה יפקירו אותנו, סופם שיחיו תחת שלטון דתי-חרדי-לאומני. חברי הטוב זוהיר בהלול, שאיתו נסעתי מטעם הטלוויזיה הישראלית לטורניר יורו 96 ועבדנו בהרמוניה מוחלטת, הגיע למצב של ייאוש תהומי, שמאוד לא אופייני לו. מצבו מצביע על ההידרדרות של כולנו. הוא נתקל כל הזמן במטורפים ובגזענים שמשניאים את כולנו על 20 אחוז מאזרחי המדינה.

זוהיר אמר לי פעם:"זה שאני עובד איתך נתן לי לגיטימציה במגזר הערבי". כרגיל אצל זוהיר, זו הייתה תערובת של אירוניה, הומור עצמי ורצינות מוחלטת. הוא שקל פעם הצעה להיות שגריר ישראל באחת מארצות סקנדינביה. דווקא זוהיר, הערבי הגאה, רצה לשלב באישיותו גם את הפן הישראלי. עתה, הוא כבר אינו מסוגל לנשום את האוויר המעופש, את החשדנות, את הרמזים הרעילים, את ההערות הנואלות של ישראלים "נאורים" שדורשים ממנו להתנצל על מעשי החמאס אבל לא חולמים אפילו לנחם אותו על מותם הנורא של הילדים הפלסטינים בעזה.

בשבוע שעבר לקחנו שניים מנכדינו לסרט חמוד ברב-חן. זו הייתה חוויה נעימה ומנותקת מהאווירה מסביב. האולם כולו עמד לרשותנו, המסדרונות היו ריקים וכך גם המזנון. רב-חן סובל מאוד מהקמת סינמה-סיטי, ואני מקווה בכל לבי שיחזיק מעמד. מכל מקום הסרט המצויר דהה והתפוגג לאיטו על המסך, סדרן קצת קצר רוח האיץ בנו לצאת, והלכנו לחפש מונית ברחוב. הבחנתי במונית אחרי כמה דקות, הנהג אותת לנו והתקדם לעברנו. הגזענות השוררת כאן בכל מקום טרם אילפה אותי כיצד מבחינים בין מונית יהודית וערבית. היה פקק קטן, אבל נהג יהודי עם שיער בלונדיני צבוע, חסם את דרכה של המונית בכוונת מכוון. אז הבנתי. גערתי בו והוא זז משם, ורק אז ראיתי מונית אחרת, שעליה כתוב "שומר שבת" באותיות קידוש לבנה. זהו כנראה צופן שרומז על לאומיותו ודתו של הנהג. כמובן שהתעקשתי לנסוע במונית שהזמנתי, והנהג היהודי (שלא היה בתור) זעק לעברנו בקולי קולות שאנחנו רוצים לנסוע "רק עם ערבים". החולצות האדומות של הנכדים הציתו עוד יותר את חמת זעמו, חרף העובדה שהן היו דווקא של נבחרת ספרד ולא של קטמון. נסענו עם הנהג תושב מזרח העיר, איש מבוגר ומכובד למראה, שהיה קצת חיוור. למרבה האירוניה הגענו תוך דקה לגשר, שעליו התנוסס השלט "דרך משה ברעם". נסענו בדממה עד רחביה, ורק כשירדנו הרגעתי אותו וגם את עצמי. המלחמה על צלם האדם שלנו הופכת קשה יותר.

הגעתי הביתה נסער מאוד. נכנסתי לחדרו של בני הצעיר (16) שצפה בסידרת טלוויזיה אמריקאית. הוא הקשיב לסיפור בשקט, וארשת פניו הייתה חמורה במיוחד. חיכיתי לתגובתו, ואז הוא חייך ואמר: לפחות יש לך נושא לטור. הבנתי שהציניות מגוננת עליו מפני המציאות הבלתי נסבלת. לנערים בגילו קשה לקרוא ספרים ישנים שמוקיעים את הגזענות בדרום ארצות-הברית או בדרום-אפריקה. "אוהל הדוד תום" של הרייט ביצ'ר סטו? גם השחורים רואים בו ספר מתרפס. "בן כושים" של ריצ'רד רייט? אפילו הכותר נחשב עתה לבלתי תקין פוליטית ונדין גורדימר בכלל נמצאת מעבר להרי החושך.

כפי שחשבתי לפני שבוע הפלישה הקרקעית לעזה גרמה להרוגים רבים, ותוך כדי כתיבת הטור נוספו קורבנות חדשים. חיילים צעירים רבים הקריבו את חייהם למען מלחמה מיותרת, שלא תביא לשינוי בר-קיימא ביחסי הכוחות באזור. בכל העולם רואים את התמונות ושומעים את הקולות, בלי התיווך של רוני דניאל, אמנון אברמוביץ' ואפילו אמיר בר-שלום מהערוץ הראשון. אני חי כבר ארבעים שנה בחרדה ששמנו יוכפש דווקא בקרב טובי האנושות שמפגינים נגדנו עכשיו. טעם קיומנו בשמאל היה הכורח האדיר למנוע את הסתגרותנו בגטו וירטואלי תחת הסיסמה, "העולם כולו נגדנו". כל כך קשה להחזיק בעמדות (נכונות) כאלה גם היום. נוצרה מציאות מעוותת מאין כמותה: מי שרצה להציל את ילדי עזה ואת החיילים הצעירים ממוות מוּשמץ, ואיננו רשאי אפילו להתאבל; בני העוולה בימין שדחפו אותם לקראת המוות נמצאים עכשיו במרכז ההסכמה הלאומית.

לעתים פוגשים ברחוב אנשים, שמעולם לא הסכימו לתוכן הטור הזה או למאמרים אחרים שבאו מהמחנה שלי. הם אינם מקללים ורק אומרים: "אז מה אתה מציע עכשיו?" ואין לי אלא לחייך במרירות. מאוחר מדי להכיר בתוצאות הבחירות לרשות בשנת 2006, שבהן ניצח חמאס. אבל ניתן אפילו היום להכיר בממשלת האחדות של אש"ף וחמאס, לראות בעצם הקמתה סימן לריאליזם פוליטי לא רק בגדה אלא גם בעזה. אפשר גם להילחם למען שוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים, להקים חזית אנטי גזענית, ולא לראות בשבירת החמאס משום מטרה אסטרטגית ישראלית. אין לי שום חיבה לארגונים דתיים לאומנים, אבל צריך לעודד כל מגמה להתמתנות, ולא לחשוש מפני הכרה מערבית בממשלה הפלסטינית.

אחרי הפסקת האש יש לארגן סיוע מאסיבי לעזה, להקים מחדש בתי חולים ובתי ספר, לדאוג לאספקת מזון ותרופות ולגרום לפלסטינים ברצועה להבין שהשלום הוא גם אינטרס שלהם. הקמת תשתית כלכלית-אזרחית חדשה בעזה תגרום לתושבים לקלוט, שיש להם מה להפסיד מחידוש מעשי האיבה. חאמס תיאלץ לנקוט עמדה מציאותית, ויש שם פעילים בכירים הנוטים לכך.

יש אם כן מה לעשות, אבל הפתרונות האלה נועדו להביא לרגיעה ממושכת, לא לשלום אמת. כאשר יתחיל המשא והמתן בין ממשלת ישראל לבין הממשלה הפלסטינית כולל חמאס, יעלו נושאים קשים רבים על סדר היום. ישראל, שאיבדה חלק ניכר מהלגיטימציה הבינלאומית חרף השטויות והשקרים של פרשנינו, תגיע בסופו של דבר לצומת שיכפה עלינו לבחור בין ההתנחלויות לבין השלום. על זה יינטש המאבק הפוליטי בתוך המדינה, ואין סיכוי לציבור המתון לנצח בה מבלי לשתף את האזרחים הערבים.

דיברתי עם חבר על כמה מהרעיונות האלה והוא אמר: "מי בכלל חושב על תוכניות לטווח ארוך בזמן כזה". אבל זה הזמן הנכון לנסות למנוע מלחמות כאלה בכל כמה שנים.

• פורסם בכל העיר, 25 יולי 2014

Share on Facebook