מוחמד מוסא שיחדה אבו מועמר, בן 30, אלמן ואב לשניים, הוא פקיד במשרד הבריאות הפלסטיני, תושב שכונת א-סלאם בח'אן יונס בדרום רצועת עזה. את עדותו גבה איאד חדאד, תחקירן בצלם ברמאללה, באמצעות הטלפון ב-16 ביולי 2014.
אנחנו גרים באזור חקלאי בשכונת א-סלאם, מצפון מזרח לעיר ח'אן יונס בדרום הרצועה. אשתי, הנאדי חמדאן אבו מועמר, הייתה בת 24. יש לנו שני ילדים: חאזם, בן 9 חודשים ומוסא, בן ארבע. אנחנו גרים כל המשפחה בשכירות בקומת קרקע של בניין: אמא ואבא שלי, שנהרג בהפצצה ושלושת האחים שלי: סדאם, בן 24, שנהרג בהפצצה, והיה מאורס, המאם, בן 17 ושחאדה, בן 20, שנשוי אבל אשתו חיה בגרמניה. כולנו גרים בשכירות בקומת הקרקע.
ב-13 ביולי 2014, בשעות הערב, אכלנו ביחד כל בני המשפחה את הסעודה המפסקת של הצום, כמו בכל יום ברמדאן. בסביבות השעה 22:00 בלילה אני והאחים שלי חזרנו הביתה מתפילת "א-תראוויח" במסגד הקרוב לבית. כל המשפחה ישבה במרפסת של הבית ונהנתה מהאווירה של אחרי ארוחת שבירת הצום. למרות אווירת הפחד הכללית של המלחמה, והעובדה שאנשים מסתגרים בבתים מפחד ההפצצות, המצב בסביבה באותו זמן היה רגיל. שמענו רעש של מזל"טים באוויר, אבל זה דבר שגרתי פה. זה ככה כל הזמן. לא חששנו שעומד לקרות משהו.
הבן שלי, מוסא, בן ארבע, ישב עלי. אשתי החזיקה על הידיים את חאזם התינוק. שאר בני המשפחה ישבו איתנו במרפסת. זה היה רק כמה דקות אחרי שחזרנו מהתפילה. ואז נחתו עלינו שני טילים. בין טיל אחד לשני היה הפרש של שניה או שתיים. אני חושב שהטיל הראשון התפוצץ באוויר, בערך עשרה מטרים מעלינו. הטיל השני פגע ממש במרכז המרפסת, איפה שישבנו. היה פיצוץ גדול שהעיף את כולם מהמקום שלהם. חלק עפו למרחק של שני מטר, אחרים למרחק של שלושה מטר ויותר. בור נפער בקרקע. זכוכיות בבית התנפצו. חלונות ודלתות נשברו.
מחנה הפליטים אל שאטי, עזה 22/7/14 (צילום: אקטיבסטילס)
כמה שניות אחרי הפיצוץ התעשתי והבנתי מה קרה. בדקתי את עצמי וראיתי שנפצעתי בפנים ואני מדמם מהלסת. עברתי לבדוק את הילדים שלי ואת יתר בני המשפחה. באותם רגעים הייתה היסטריה גדולה והיה המון בלגאן. קשה לי לתאר את הרגעים אחרי הפיצוץ. ראיתי כמה מבני המשפחה שלי זרוקים על הארץ. חלק מהם שכבו בלי לזוז. דם הכתים את הפנים שלהם ואת הבגדים שלהם. הילדים הקטנים בכו. הפנים של כולם היו מכוסים באבק והיה לי קשה לזהות אותם. כל האזור היה מלא עשן.
אני ושני האחים שלי, שחאדה והמאם, לא נפגענו בצורה רצינית. התחלנו לנסות לאתר את כל הנפגעים. חיים, פצועים או מתים. אבא שלי היה במצב קשה. היה נראה לי שהוא לא נושם. אח שלי סדאם עוד נשם, אבל היה במצב קשה. גם אשתי הנאדי נפגעה קשה. כל הגוף שלהם היה מלא פצעים וכוויות. הם היו מכוסים באבק. התחלנו לצעוק לשכנים שיבואו לעזור לנו. היו אנשים שכבר הגיעו אל הבית אחרי שהם שמעו את הפיצוץ. לאחרים שגרים רחוק יותר, לקח קצת זמן להגיע כי כולם באו ברגל. הבית שלנו נמצא בשטח חקלאי ואף אחד לא מעז להסתובב ברכב הפרטי שלו מחשש שירו עליו טיל.
גם הבן של השכנים, וליד שעת', בן 12, נפצע מרסיס בבטן בזמן שהיה בבית שלו. חיכינו עד שיגיע אמבולנס. בית החולים האירופי נמצא רק במרחק של שני ק"מ מהבית שלנו, אבל לקח לאמבולנס בערך עשר דקות להגיע. אין כביש גישה ישיר לבית, רק דרך חקלאית צרה וקשה למעבר. האמבולנס לא הצליח לעבור בה ונעצר במרחק של בערך 50 מטר מהבית. נאלצנו ללכת כמה פעמים מהבית עד האמבולנס עם הפצועים בידיים. ברגע שכל הנפגעים היו על האמבולנס הצוות הרפואי פינה אותם לבית החולים האירופי.
בבית החולים הודיעו לנו שאבא, מוסא אבו מועמר, נפטר. הרופאים אמרו שהוא הגיע על סף מוות והם ניסו להחיות אותו, אבל כל הניסיונות כשלו. אחי סדאם ואשתי הנאדי הוכנסו לחדר ניתוח. אחרי שעה בערך הרופאים הודיעו לנו שגם הם נפטרו.
אני נבדקתי וטופלתי בבית החולים. התברר שיש לי שברים בלסת והרופאים תפרו לי את החתכים בפנים. הילדים שלי נפצעו קל מרסיסים. כולנו שוחררנו מבית החולים למחרת בבוקר. ככל שידוע לי, גם המצב של הילד של השכנים שנפצע השתפר והוא שוחרר מבית החולים. כואב לי הלב על שני הילדים הקטנים שלנו שנשארו בלי אמא. חזאם הוא רק תינוק, שעדיין ינק. איך אטפל בהם לבד בכל המצב הנורא הזה? מאיפה אביא לחאזם חלב כשסכנת חיים עכשיו לצאת מהבית? לא נשאר לי מה לומר, רק להתפלל.
באיזה עולם הזוי אנחנו חיים … בא נעשה חישוב קל – כמה שעות אדם הושקעו בחפירת המנהרות והעיר עזה-תחתית? מאות אלפי שעות אדם. עכשיו בא ניקח את אותן שעות ואותו בטון ופלסטיק ומשאבים ונניח שהיו מושקעות בבניית גינות ציבוריות, בניית מזרקות וכיכרות, בניית בתי ספר חדשים, בניית טיילת לאורך חוף הים, עם עצי דקל, ובתי קפה. בניית פסל ענק שמהותו שלום ודו-קיום. איך הייתה נראית המציאות בעזה היום? איזה עולם הזוי … מאות אלפי שעות אדם וציוד שכה נזקקים לו בני העם הפלסטיני מושקעים בחפירת קברם, במקום חפירת היסודות לעתידם. איזה רחם יכול ללדת מנהיגים כאלה? מאיזה גינהום הם ירדו? הלב לא מוצא מנוחה …
בבוא היום העדויות שגובים אנשי בצלם (וארגונים אחרים) יהיו הבסיס להאשמת פושעי המלחמה "שלנו" ("צוק איתן") בבית הדין הבינלאומי בהאג.
מי שזוכר את משפט אייכמן, יודע שלא כמו העדויות של לוחמי הגיטאות צביה לובטקין, ואבא קובנר, שנועדו להמחיש את זוועות השואה כעדות רקע –וחלקם כלל לא ידע על קיומו של אייכמן בזמן השואה– וכל מטרתם היתה להחדיר את "תודעת השואה" בקרב הציבור בארץ ובעולם — עדויות כמו זו של מוחמד אבו מועמר דומות לאלו נגד שליט סרביה סלובודן מילושביץ' Слободан Милошевић, "הקצב מהבלקן", שלפני תריסר שנים הואשם בניהול פשעי מלחמה, עמד לדין בהאג, ולבסוף התאבד.
למוחמד תתפלל לאללה שיראה לך את הדרך הנכונה. והדרך הנכונה שאללה מראה לך היא הדרך הסוציאליסטית, החילונית. לא הדתית האלילית, זאת שהופכת אותך ללבנה קטנה בתוך קיר שמישהו מושחת בונה ע"מ להגן על עצמו ולקדם עיניניו.
אם לא תהיו סוציאליסטים ותסלקו את הדתיים הלאומנים האלה מחייכם תמותו כולכם. משום שהדתיים הלאומנים בצד הישראלי, מושחתים באותה מידה כמו מנהיגיכם, אלא שהם יותר חזקים. הם יהרגו אתכם ואח"כ מישהו בטח יהרוג אותם (אבל זה כבר לא יעזור לכם). הרי גם אותם אללה שונא ומנסה להראות להם שהדרך היחידה היא בלהיות סוציאליסטים. וגם הם מעדיפים לסובב לו את הגב כמוכם, וללכת אחרי האלילים הדתיים והלאומניים שלהם. ותאמין לי, גם הם סובלים ונפגעים, גם אצלם אין כמעט בית שלא נפגע. לכן הדרך היחידה לצאת מהג'יהנאם הזה, היא הללכת ולהיות סוציאליסט.
מהדתות והלאומניויות האלה רק השיטאן נהנה. זה בדוק. כל הכסף והזהב הולך רק אליו.
אם הם ואנחנו היינו באמת דתיים, לא היינו עוברים על הדיבר של "לא תרצח", היינו עוקבים לפי "ואהבת לרעך כמוך". הבעיה שלא הם ולא אנחנו באמת דתיים. רק בכאילו …
ציפור התגובה שלך נגועה בחוסר רגישות (תהומי הייתי אומר).
הוסטר געזוגט
לק.א. כנראה שהתצפית המרוחקת מטשטשת את המראות ומכהה אצלך את התחושות.
תאר לך אם כן, מציאות אפוקליפטית בה חייזרים עוינים מפציצים את הכפר בו אתה מתגורר. מבעד לענני העשן והלהבות אתה מבחין בהרוגים המוטלים בכביש, על המדרכות. בפתחי הבתים שרועות גויות ומהחלונות המנופצים תלויים שרידי אדם, ככבסים מוכתמים באדום. מעל לענני התופת השחורים מגיחות בטיסה החלליות המפלצתיות המשגרות קרני מות אל כל מה שזז. והנה, אתה רואה קבוצה של ילדים עומדת ומרטטת מפחד חסויה בצלו של קיר מסתור. כל הילדים האלה אבדו כנראה את משפחתם. אין איתם לא אבא ולא אמא והם עומדים ומיבבים ומסרבים לנוע ממקומם. ובכן מה תגיד להם? אומר לך מה אני אגיד: "ילדים, אבא ואמא מבקשים ודורשים, שתלכו אחרי כאן בשביל הצדדי, הישר לתוך היער, הרחק מהכפר. שם נוכל להתארגן. כאן נורא מסוכן ואסור להשאר אפילו דקה. לא תמצאו כאן לא את אבא ולא את אמא. רק שם בתוך היער נמצא מסתור מהמוות ולא נפגע. אז קדימה, קדימה".
ובכן אם לדבר כך זו חוסר רגישות (תהומית), אני גאה ק.א., להקרא חסר רגישות (תהומי).
אין מילים. ביבי מחולל זוועות על זוועות בשם העם היהודי.
אני לא יודעת אפילו מה אומרים על דבר כזה? שוק. כשטבח המוני מופרט לסיפורים פרטיים, כאלו שאתה יכול לדמיין ולהרגיש, ויש עוד אחד כזה ועוד אחד, נוצר לך אותו חור בלב שנובע מידיעת דבר עצום, לא נתפס, שיש כאלו שקוראים לו "שואה".