סוהיר שבאת, בת 36, נשואה ואמא לחמישה, היא תושבת בית חאנון. את עדותה גבתה תחקירנית בצלם בשכם סלמא א-דיבעי באמצעות הטלפון ב-19 ביולי 2014.
לבעלי ולי יש חמישה ילדים, אחמד בן עשר, סיבא בת שמונה, נעמה בת חמש, פאדי בן ארבע, ועבד א-רחמאן בן שנה וחצי. בעלי, מוחמד שבאת, הוא עיתונאי. אנחנו גרים בדירה בבניין שבו גרים גם האחים של בעלי ובני משפחה נוספים שלו. אנחנו בסך הכל 60 נפשות, רובן ילדים.
מאז המלחמה אנחנו שומעים את הדיווחים האיומים על ההפצצות והמשפחות והילדים שנהרגו. בהתחלה אני, בעלי ובני המשפחה שלו החלטנו להישאר ביחד במלחמה, בבית, ולהתמודד ביחד עם הרגעים הקשים של ההפצצות. החלטנו לא לעזוב את הבית שלנו ולא להתפנות לשום מקום. במלחמה שעברה נאצלנו לעזוב את הבית וסבלנו מאוד. אבל בסוף, בעלי עבד כל הזמן בצילום של האירועים, ובכלל לא היה בבית. נשארנו בבית עד היום, ה-19 ביולי, למרות ההפצצות המתמשכות.
הפצצת בית בעזה, צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 9.7.14
המצב הפך יותר ויותר קשה. הפצצות וירי ממטוסים והפגזות מהיבשה ומהים. באזור שלנו הופצצו כמה בתים ואנשים נהרגו ונפצעו. אני כבר לא מצליחה לעקוב אחרי כל השמות של הנפגעים. אני מרגישה שהזיכרון שלי משתבש. מאז תחילת המלחמה אני לא מצליחה ממש לישון. בלילה שעבר לא הצלחתי לעצום עיניים אפילו לא לרגע אחד.
הילדים צועקים ובוכים מפחד כל הזמן. הם נאחזים בי חזק. מאוד מלחיץ אותי לראותם אותם ככה. אני לא יכולה לעשות כדי להרגיע אותם ואני מרגישה שאני עלולה לאבד אותם בכל רגע. אני בוכה בשקט כדי שלא ישימו לב. קרע לי את הלב איך הבן שלי עבד א-רחמאן, שעדיין לא התחיל לדבר הגיב כשהוא ראה אותי בוכה: הוא שם את הראש שלו על החזה שלי ונישק אותי כמה פעמים בפנים כאילו הוא מנסה להרגיע אותי. חשבתי לעצמי במה אשמים הילדים שלי? אני לא רוצה להישאר בבית ולחכות עד שייפול טיל על הראש שלנו ונהפוך לחלקי גופות. ההחלטה הייתה קשה. היום החלטנו לעזוב.
גיסתי, מיסאא בת 32, היתה בהריון מתקדם וכבר היו לה צירים. זה הוסיף על הלחץ. הזמנו לה אמבולנס וקיווינו גם אנחנו לצאת איתו כי זו הדרך הכי בטוחה לעזוב את הבית. כל דבר שזז הפך להיות מטרה להפצצה ורציתי להציל את הילדים שלי בכל דרך. אבל כשהאמבולנס הגיע, מיסאא והילדים שלה עלו עליו ולא היה מקום לי ולילדים שלי.
החלטתי ללכת ברגל לבית של אחותי בשכונת א-רימאל. זה היה מאוד מסוכן. הלכנו בטור, אחד מאחורי השני. אני החזקתי את עבד א-רחמאן והוא נאחז בי חזק. הלכנו צמוד לקירות של הבניינים ולדלתות של העסקים הסגורים וניסינו למצוא מחסה מתחת עצים וסככות. הרגשנו שאנחנו הולכים בעיר רפאים. המוות כיתר אותנו מכל עבר. היו רגעים שדקלמתי פסוקים מהקוראן והתפללתי שאלוהים יגן עלי ועל הילדים. הלכתי עד שהגענו לבית החולים בבית חאנון. פגשתי שם את בעלי שלא ראיתי מאז תחילת המלחמה, כי הוא כל הזמן בעבודה.
לקחנו משם מונית ונסענו לביתה של אחותי בשכונת א-רימאל. בבית שלה כבר היו שלוש משפחות נוספות של קרובים שלנו שגם הם ברחו מההפצצות. ביחד היינו 31 נפשות. המשכתי לפחד כי שום מקום לא בטוח. משפחות שלמות, גברים, נשים וילדים נהרגו כל הזמן. שלחתי את שני הילדים הגדולים שלי אחמד וסיבא לבית של אחותי השנייה, באותה שכונה, כדי שאם יפציצו אותנו הם ינצלו. אני לא רוצה לאבד אף אחד אבל זו היא המציאות שבה אנו חיים.
למרות שהמצב בשכונת א-רימאל יותר רגוע משאר האזורים בצפון ובדרום הרצועה, אנחנו לא רחוקים מהפצצות. הפציצו בניין סמוך אבל אני עדיין לא יודעת מה קרה שם. אנחנו עוקבים אחרי החדשות דרך הטלוויזיה כשיש חשמל ודרך הרדיו כשאין חשמל. אנו לא מעיזים לצאת מהדירה, אפילו לא לבית השכנים. כל האנשים מתחבאים בבתים ומחכים לראות מה יעלה בגורלם. כולם שותקים. לפעמים בוכים. יותר מהכל אני דואגת לילדים שלי, ולבעלי שנמצא באזורים מסוכנים כל הזמן כדי לצלם. שלשום הופצץ מקום העבודה שלו – בניין אל-ג'והרה. שמענו את זה ברדיו פחדתי מאוד אבל אחרי כמה דקות הוא התקשר אליי ואמר שהוא רק נפצע קל ביד אז נרגעתי. אני מרגישה שהזמן לא זז, כאילו אנחנו עדיין ביום הראשון של המלחמה. אני לא מבדילה בין הימים, לא זוכרת באיזה יום אנחנו וכמה ימים נשארו עד החג של סוף הרמדאן. איזה חג זה יהיה בתוך ים של דם והרס.
פרצופה של הציונות נחשף לעולם שלם המביט בזוועות שמתחוללות בעזה.
אני שנולדתי בישראל ידעתי את זאת בתוכי מגיל 10.
התעמולה והתמיכה מהאימפריה העניקו לתועבה מעטה של לגיטימציה.
לישראל, בצורתה ובמנטליות שלה, אבדה כל לגטימציה.
ישראל הגיבה כמו כל מדינה נורמאלית היית מגיבה אחרי ירי של ארבע עשר שנות ירי רקטות לעבר ישובים ישראלים שאל את תושבי עוטף עזה את ילדי נחל עוז כפר דרום שדרות איך זה לגדול תחת ירי ארבע עשר שניים אם הציונות קשה עליך וכך הבנתי מהתגובה של אירופה מחכה לך
מגיל 10? וואו, או שאתה משהו מיוחד באמת (בלי ציניות!) או שיש לך יופי של הורים. אני התפקחתי רק בגיל 29 וזה אחרי שאחד המרצים שלי באוניברסיטה השקיע שעות בלשמוע את השטויות שדיברתי ולענות בסבלנות ובלוגיקה קרה. בכל אופן, אני מקווה שכבר יצאת משם כי זה מקום מורעל לחיות בו לאנשים מפוקחים כמוני (שלא לדבר על זה שבשום מקום החיים לא משהו אחרי שאתה מבין מה הולך בעולם הזה).
מה שקרה בגיל 10 ראיתי פלסטינים שהועסקו כשואבי מים וחוטבי עצים. ראיתי איך מדברים אליהם. ראיתי איך הם לבושים. ראיתי שמשהו עמוק כאן דפוק. לא הבנתי את זה עדיין בגיל 10 אבל הריח עלה באפי כבר אז. לכן במבט לאחור שאני שואל את עצמי מתי זה התחיל אז ההירהור הזה החל בלי ספק כבר אז. לצערי ההורים שלי, כמו רוב ההורים, פשוט שתקו. לא מילה אחת לחיוב ולא מילה אחת לשלילה. רק שתיקה.
יש לומר זאת בקול חזק וצלול: החמאס אינו מנהל מלחמה למען העם הפלסטיני, גורלו של עם זה ועתידו, מענינים את הארגון הדתי, כקליפת השום. החמאס מנהל מלחמה למען החליפות העולמית. מוחמד דיף כבר הכריז שהוא וחייליו הולכים להתאבד. בקצור בהפוך גורלות: שמשון החמאסי בעזה מנסה למוטט מקדש דגון של ה"שטן הגדול", על ראשו המצמח שריעה לתפארת, בעזרת הפלת שני עמודיו: הפלסטיני והישראלי…
ישראל חיבת להבין שהיא נופלת למילכוד שטני. או שתשטח את עזה מרחוק ותוקא לדראון עולם על ג'נוסייד, או שתרד על ברכיה במרדף אין סופי אחרי החמאס בלבירינט ר"ע ותעמוד בסכנת קיום ממשית. נכון לרגע זה, ישראל המנסה לאחוז במקל הלוחמה בחמאס, בשתי קצותיו הנ"ל, מסתבכת במלחמה הארוכה והיקרה ביותר שנהלה מאז מלחמת שחרור. ולמרות שיזמה מלחמה זו מגיעה ישראל אליה, בלתי מוכנה בעליל (מודיעינית, אסטרטגית וטקטית). קשה אם כן להבטיח לסוהיר האומללה, שיחול שיפור בגורלה בזמן הקרוב. אלא אם ישראל תתעשת ותתחיל שעה אחת קודם, לבנות מחנות פליטים מחוץ לר"ע ורק לאחר פינוי החפים מפשע לתוכם, תחל בשיטוח ר"ע מרחוק.
זאת משום שביבי מנהל מלחמה זו כהרגלו, ברשלנות ובאלתור.
כל בר דעת מבין שבנג'מין ניתאי חייב (אבל חייב!) להישלח להאג. הבן אדם הזה מטורף.
קצת קשה לראות את האור בקצה המנהרה הציונית כשאובמה הוא פושע מלחמה בעצמו…
עם זאת ולמרות הכל אובמה החרייאן המחוריין יכול לקנות את עולמו לו ישלח את המשוגע ניתאי להאג.
אם היה לאובמה קצת אכפת מישראל ועתידה היה מכריז עליו כפושע מבוקש מחר בבוקר.
שליחת ביבי להאג יכולה לפתוח פתח לוועידת שלום איזורית שתשים קץ לסכסוך הארוך והמיותר הזה.
רק קחו כבר את הביבי-בוגי להאג!
ילדים צועקים ובוכים מפחד כל הזמן. הם נאחזים בי חזק. מאוד מלחיץ אותי לראותם אותם ככה. אני לא יכולה לעשות כדי להרגיע אותם ואני מרגישה שאני עלולה לאבד אותם בכל רגע. אני בוכה בשקט כדי שלא ישימו לב. קרע לי את הלב איך הבן שלי שעדיין לא התחיל לדבר הגיב כשהוא ראה אותי בוכה: הוא שם את הראש שלו על החזה שלי ונישק אותי כמה פעמים בפנים כאילו הוא מנסה להרגיע אותי. חשבתי לעצמי במה אשמים הילדים שלי? אני לא רוצה להישאר בבית ולחכות עד שייפול טיל על הראש שלנו ונהפוך לחלקי גופות. ההחלטה הייתה קשה. היום החלטנו לעזוב. אמהות קיבוץ נחל עוז כפר עזה מפלסים קיבוצי מושבי עוטף עזה שדרות באר שבע נתיבות
לרוב היהודי אין חמלה. הם דורשים שהצבא ״יסיים את המלחמה״ וינצח. את מי? את כל הפלסטינים בעזה. אבל זה לא יקרה. בינתיים הנפגע הרציני הוא המוח היהודי, זה שממציא פטנטים כדי להימנע מלעשות שלום.
היום, יום ב׳, נרצחה משפחת ניג׳ם בידי טייסינו ״החמודים״, משפחת פליטים ממסמיה. שמונה בני אדם סה״כ. ידיד, איש פת״ח, שהצליח להימלט דיווח לי. ידידי הסביר לי שמדובר ב״עליית מדרגה״, כי ראש המשפחה הוא אמנם תומך חמאס, אבל מעולם לא היה אקטיביסט, והוא גם אינו לוחם. מקור המשפחה במסמיה והם גורשו לעזה ב-1948. חלק גדול מהמשפחה קיבל מקלט בגרמניה, ורוב הנרצחים הם הילדים, הזקנים והנשים שנשארו.
האם מישהו בשב״כ, או ב״מערכת הביטחון״, מבין למה יביא הרצח הזה ודומיו? הרי זה רק יעמיק את השנאה ל״יאהוד״, ושנאה זו תמצא את ביטויה בשאיפה לנקמה, נקמה ששום ״כיפה״ לא תעצור!
מלחמות זה בשביל כסף וכוח! איך זה שעוד לא הגענו למסקנה הזו?
איפה בתי המשפט? איפה השופטים? מי מהפושעים נענש?
במלחמת המפרץ 1990 השותפים העיסקיים שמאחורי המלחמה הונו את העם האמריקאי עם ביתו של השגריר הכוויתי שסיפרה על כ 300 תינוקות שהוצאו מהאינקובטורים ונרצחו ע"י חייליו של סדאם. הסיפור הזה נבדק ונמצא כפיברוק של חברת יחסי ציבור גדולה שקיבלה 10 מליון דולר (כסף קטן לאנשי הנפט) כדי למכור את המלחמה הרצויה. בהתאם לזאת הסיפור על 300 התינוקות התנגן שוב ושוב באמצעי התקשורת, כולל מפי הנשיא, עד לשינוי הרצוי בדעת הקהל וליציאה למלחמה. ב 1992 שודרה כתבת תחקיר בנושא
https://www.youtube.com/watch?v=yaR1YBR5g6U
לא יפלא שגם בישראל משלהבים את דעת הקהל לפני שיוצאים למלחמות, אבל מעניין שכעת כן נרצחו – ב"מבצע" האחרון – ע"י הצבא (המוסרי בעולם) למעלה מ 300 ילדים אבל העובדה (הלא מפוברקת) הזו מושתקת וכמובן שאין חשש שאמריקה תבוא לשחרר את הפלסטינים הכבושים זה עשרות שנים מן הכובשים הקיסרים הסאדיסטים שלנו. הפלסטינים אינם צריכים להמציא סיפורי אכזריות מחרידים – להם הסיפורים הללו זו האמת לאמיתה – ועדיין אין מושיע.
הרוגים (עזה) 1,867 מהם 1,312 אזרחים חיילים ישראלים הרוגים 64 אזרחים 3
ילדים הרוגים בעזה 408
פצועים (עזה) כ-9,500 . מהם כ-70% יישארו נכים כל חייהם. (הערכה)
הפלסטינים ירו 3,360 רקטות על ישראל
צה״ל תקף 4,760 מטרות
הנתונים נמסרו בשידור של הטלוויזיה השוויצרית בצרפתית
rts.ch/video/info/journal-19h30/6046495-gaza-la-guerre-a-fait-de-nombreux-morts-du-cote-des-civils-palestiniens.html
שלשום מסר דובר אונר״א, כריסטופר גונס, את הנתונים הבאים:
7 בתי ספר של אונר״א ששימשו מקלט לאזרחים הותקפו תוך שבועיים
22-21 ביולי — בי״ס במג׳זי הותקף פעמיים. ששימש מקום מקלט ל- 300 בני אדם
23.7 — ב״יס לפעוטות בדיר אל בלאח שבו חיפשו מקלט 1,500 בני אדם
24.7 — ב״יס עממי בבית חאנון הותקף. 16 בני אדם נהרגו
29.7 — בי״ס מכין בזייתון הותקף. שם חיפשו מקלט 2,200 בני אדם
30.7 — בי״ס עממי בג׳בליה שבו 3,000 פליטים חיפשו מקלט. 19 בני אדם נהרגו
3.8 — בית ספר ברפיח שבו 3,000 איש חיפשו מקלט. 10 בני אדם נהרגו
ההתקפות היו של תותחנים ושל חיל האוויר. בשלושה בתי ספר (שהיו סגורים) מצאו אנשי אונר״א רקטות.
https://www.youtube.com/watch?v=uE3feo_b8Cg
ירי רקטות מאזורי מתקני אונרא בעזה ומאזורי אוכלוסיה
לפי הספירה הזאת הנאצים צדקו. עובדה, במלחמת העולם השניה 0 אזרחים אמריקאים נהרגו, כמה אלפי אזרחים אנגלים נהרגו, למעלה ממליון אזרחים גרמנים נהרגו בהפצצות בנות הברית. בהפצצה בדנמרק על מטה הגסטפו נהרגו למעלה משמונים ילדים דנים בגלל טעות של הטיס האמריקאי שפגע בבית היתומים. ממש פושעי מלחמה האמריקאים האלה לעומת הנאצים הצדיקים.