גל האלימות הלאומנית התחיל לשטוף את המדינה באין מפריע. כל אבן פלסטינית שנזרקה נענתה בעשרות מעצרים ומדי פעם אפילו בהרוגים, שאיש לא נדרש לתת עליהם את הדין. אך כאשר יהודים מתפרעים בתוך יישוב ערבי – יוק! הפורעים התאדו לתוך אוויר אביבי צח. כולם מגנים אך שוכחים שחייבים לחקור. גם שההתנכלויות של המתנחלים פגעו בחיילים וקצינים התשובה הציונית ההולמת הייתה להבליג. כאילו איש לא מבין שמי שלא מונע, מעודד. היה צורך לומר – אנחנו לא שם, אנו לא חלק מהפסיכוזה הציונית הזאת ש"אם תרצו, אין זו אגדה". כידוע, הנוירוטי בונה מגדלים באוויר, הפסיכוטי חי בתוכם. ואנחנו? מסתכלים אחורה בערגה ואומרים, המדינה קמה כנגד כל הסיכויים. אך, במקום לצאת וללמוד למה בדיוק קרה ואיך זה קרה, מסיקים מסקנה שכל חלום פרוע סופו להתגשם. ואם המציאות לא הולמת את החלום – וודאי יש מי שמפריע, שהם מחד קרבנות החלום (הפלסטינים) ומאידך המפקפקים ומי שסתם אינו חולם אותו חלום: התבוסתנים, השמאלנים… השמות משתנים אבל המשמעות לעולם נשמרת.

"עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד" שלט שהונף ע"י מפגיני ימין בכיכר רבין, 9/8/14 (צילום: יגאל שתיים)

בחודשיים האחרונים התרחשו הרבה דברים. חטיפת שלושת הנערים, מעצרם של 1,000 איש ויותר (ואף אחד לא יודע בדיוק למה) חטיפתו ושרפתו בחיים של מוחמד אנו חדיר, טילים ששיתקו את המדינה ומלחמה שגבתה קרוב ל-2,000 קורבנות – והגלים הקסנופוביים, הזעם חסר האונים, רק גובר והולך. לא מדובר כאן רק באוזלת יד פוליטית, חוסר נכונות לבלום. כולם יודעים מה צריך לעשות. יש כאן תהליך עקבי בו כל מי שאינו "משלנו" יהא הוא פלסטיני, מבקש מקלט, או סתם אוהד הפועל תל אביב, הופך להיות השטן בהתגלמותו, וראוי לנו לבחון את הסיבות והנסיבות לתהליך זה. לכך אני רוצה להקדיש את הרצאתי. אני רוצה לטעון כי הנסיבות הן במבנה החברתי של ישראל, חברה עם רוח של שותפות, חברה הבנויה לכאורה על עקרון הערבות ההדדית לפיה כל ישראל ערבים זה לזה, אך בפועל חברה לא-שוויונית, חברה השסועה בין מחנות יריבים, כשטיח הערבות מתפורר והולך. הוא מתפורר והולך משתי סיבות: ראשית כי הפערים הכלכליים מתרחבים והולכים; ושנית, כי האיום החיצוני, המאבק לתקומה כנגד כול הסיכויים וכנגד כול המלעיזים, מתגלה יותר ויותר כמאבק מדומה. הפערים הכלכליים פוגעים היום לא רק בעובדי הכפיים, אשר מזמן כבר הפכו בני חלופה כשתפקידיהם ניתנו לכול הממעיט במחיר, תחילה לעולים חדשים, אחר כך לפלסטינים ועכשיו למהגרי העבודה. היום, כפי שכול עובד סוציאלי יודע, ה"משמעת התקציבית" פוגעת במעמד הביניים, אלה שתפקידם לייצג ולפעול בשם המדינה ומכוח עבודתם הנאמנה להקרין סדר ויציבות, ובכך לתת לגיטימציה לחברה כפי שהיא. מנגד, כאשר יותר אזרחים נהרגים בשבוע בדרכים מאשר נהרגו מכול הטילים בחודש האחרון, וחצי העולם הערבי, ובראשם מצרים, עומד ומריע לנו במלחמתנו נגד חמאס, גם באיום החיצוני שהכניס את כולם לשיתוק מוחלט, מופיעים צל הרים כהרים וטחנות רוח כחיל החלוץ של צבא עמלק.

אי-שוויון ואי-בטחון

ישראל אינה מדינה ענייה, אף אם איננה העשירה ביותר. על פי נתוני ה– OECD אנו נמצאים באופן עקבי באמצע הרבעון השני של המדינות המדווחות של אותו ארגון, עם הכנסה נמוכה מרוב המדינות המערב אירופאיות, וגבוהה מהמדינות המזרח אירופאיות. ועם זאת, לישראל כמה תכונות ייחודיות. לא סוד הוא שבין שאר ההצלחות וההישגים הישראליים, אנו גם בין המדינות המובילות בחוסר השוויון, ואנו גם מדינה שנמצאת במצב מלחמתי באופן מתמיד. כיצד ניתן לקשור בין מצבים אלה?

שיהיה ברור: אין חברה שוויונית, אבל בהחלט יש דרגות של אי-שוויון. אי השוויון בחברות בנות זמננו הוא תוצאה ישירה של מנגנון השוק, אך גם של הרצון והנכונות הפוליטיים של המדינה להתמודד עם חוסר השוויון ותוצאותיו. בכול חברה חוסר השוויון הכלכלי משקף (ומחזק!) את חוסר השוויון הפוליטי. הוא מתבטא בתמורה שאדם מקבל עבור עבודתו, בחלקים שהוא נדרש לשלם עבור קיומו הפיזי וגידול ילדיו ובחלקים מהתמורה שהוא נדרש (או לא נדרש) להעביר למדינה. לא פחות חשוב הוא חוסר השוויון המובנה בין קבוצות שונות בחברה, בין יהודים לערבים, אך גם בין קבוצות שונות של יהודים, עם מנגנוני אפליה והדרה המתלווים ומחזקים פערים אלה. אולם מפאת חוסר הזמן אתמקד בחוסר שוויון כללי והשלכותיו.

איור 1: אי שוויון לאורך זמן, ישראל וממוצע מערב אירופה

צריך להבחין בין אי-שוויון בשוק העבודה, זה שמשתקף בהתפלגות ההכנסות ברוטו, לבין אי-השוויון "הנקי", זה שלאחר מסים והעברות ומתבטא בהתפלגות ההכנסה הפנויה – הנטו. בישראל חסר השוויון בהכנסות עלה באופן דרמטי בסוף שנות השבעים ומאז חוסר השוויון בשוק דומה למדי לממוצע המערב אירופאי, ששניהם במגמת עליה עקבית למדי. ישראל מצטיינת ב(אי-)השפעת ההתערבות הממשלתית. במערב אירופה ההתערבות הממשלתית שומרת על רמת אי-שוויון נקי אחידה למדי לאורך השנים (אם כי במגמת עליה קלה) וזאת למרות חוסר השוויון העולה בשוק העבודה. בארץ, לעומת זאת, אי השוויון הנקי עלה במקביל לעליה לאי-השוויון בשוק. במילים אחרות: על פי נתונים אלה, אי השוויון בשוק העבודה אינו יותר גבוה מאשר במערב אירופה. ישראל פחות שוויונית ממדינות אחרות כתולדה מהמדיניות חברתית של ממשלות ישראל לאורך 40 שנה. מדיניות שאומנם מקטינה את אי-השוויון, אך במידה פחותה בהרבה מאשר במדינות אחרות. בארצות הברית, למשל, אי-השוויון בשוק הוא במקצת גבוה מאשר בישראל והממוצע האירופי, ואי-השוויון נטו דומה לזה שבארץ. ביפן, לעומת זאת, אי השוויון בשוק דומה לאי השוויון נטו הישראלי.

תמונה דומה מתגלה אם נבחן את אחוז ההכנסות, מסך כל ההכנסות מעבודה, המדווחות לשלטונות המס על ידי המאיון העליון. בארץ הייתה עליה משמעותית בסוף שנות ה-70 ומאז עליה מתונה ומתמדת מלבד בתחילת שנות ה-2000.

איור 2: אחוז ההכנסות המדווחות על ידי המאיון העליוןחוסר השוויון, הכלכלי והפוליטי, פוגע כידוע בכלכלה. ריכוז המשאבים בידיים מעטות מפנה את ההוצאות לכוון ייבוא מותרות במקום לפתח שוק צריכה מקומית וייצור מקומי שייענה לצורכי השוק. לא פחות חשוב: אי-שוויון, והעדר רשת בטחון חברתי, יוצרים חוסר בטחון אצל אנשים החוששים שמה לא יהיה להם מקור פרנסה ומשאבים לקיים את עצמם ואת משפחותיהם בעתיד הקרוב והרחוק. התהליך שעברנו ברבע המאה האחרון הוא של פירוק רוב הביטחונות. בשם היעילות הכלכלית נדרשנו לוותר על הקביעות בעבודה, על ההתארגנות במסגרת איגודי עובדים ואפילו את הפנסיה הבטוחה, קטנה ככול שתהייה, המרנו בהימורי קזינו. איני בא להציג את מה שהיה קודם כאידיליה, רחוק מזה, אך מכמה וכמה בחינות מצבנו הורע.

במאבק בין ההון לעבודה, בארץ ובעולם כולו, יד ההון על העליונה, והדבר משתקף ברמות חוסר שוויון גוברות והולכות במדינות עניות ועשירות כאחד. כולנו הפכנו בני חלופה (dispensable) בעלי תועלת כול עוד אנו יכולים לעבוד את מכונת הייצור והדפסת הכסף, ותו לא. כנגד זאת, אין ספק כי המצב הכלכלי השתפר והלך, אך אין זו בשל נכונותנו לוותר על הביטחון הקיומי שלנו, אלא בזכות הניצול הקולקטיבי את מקורות העבודה הזולים בדרום ובמזרח אסיה. אולם כבר היום יש סימנים של התארגנות עובדים והתעצמות המדינות, וכשיבוא מפיסטו לדרוש את חלקו תתגלה העסקה שעשינו במלוא מערומיה – ולא בטוח שדניאל ובסטר יהיה שם להצילנו.

 איור 3: השפעות חברתיות של פערי הכנסות

העניין פשוט: חוסר השוויון רע לאנשים. ההבדלים ברמות התמותה בין המדינות העשירות הן מזעריות, אך בתוך המדינות הן מגיעות לפערים של 10 שנים ויותר בתוחלת חיים בין האזורים העשירים והעניים. חוסר  השוויון פוגע לא רק ברמת הבריאות, הוא פוגע גם באיכות היחסים בתוך החברה ובאיכות החיים של כולם. וכשהאלימות גואה צריך להפנות יותר משאבים לשיטור, לפיקוח ולכליאה מאשר בחברה שוויונית, ולא משנה אם הדבר נעשה דרך המשטרה הציבורית או דרך משטרות פרטיות שהעשירים קונים את שירותיהם, בחברה לא שוויונית הפגיעה היא בעניים ובעשירים כאחד, גם במקומות הכי פחות צפויים — בחברות לא שוויוניות, למשל, רמת תמותת התינוקות גבוהה יותר מאשר בחברות שוויוניות יותר, הן בקרב האוכלוסייה הענייה, הן בקרב העשירה. והסיבה אף היא פשוטה. בחברה לא שוויונית חוסר הביטחון הוא נחלת הכלל, מהעני שנאחז בציפורניו במעט שיש לו עד לעשיר הנהנה מהעודפים, בכוח ובמשאבים שהמעמד מקנה, אך יודע שקצרה הדרך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מה פלא, אפוא, שחברות לא שוויוניות מתאפיינות ברמות גבוהות של עקה מתמדת – לא העקה הרגעית, המאתגרת והמעוררת, אלא העקה המתמדת המתישה, מעוררת המחלות ויוצרת מצב מתמיד של חרדה בפני הבלתי צפוי.

האיום החיצוני

מול התפוררות פנימית נדרש גורם שיעצב את גבולות החברה ויגביר את תחושת האחדות והשותפות לגורל. עימות חיצוני מגביר סולידריות פנימית, שריד גנטי לכור מחצבו של המין האנושי בו חבורה שלא ידעה להתלכד מול איום חיצוני נדונה לחדלון. במציאות הישראלית המאבק החיצוני, מול הפורעים, הפדאיון והמסתננים, צבאות ערב, הטרוריסטים למיניהם, הפלסטינים, הפצצה האיראנית – ועכשיו עזה – שימשו ומשמשים כולם לחדד את גבולות החברה הישראלית ולהמחיש את לקח השואה: העולם כולו נגדנו, אנו יכולים לסמוך רק על עצמנו ועל אחדותנו. מי שמועד לא קם. במציאות זו החרדה הכרונית הנובעת ממצבנו הכלכלי מוצא ביטויו במצבנו הביטחוני ועד לא מזמן האיום הזה היה משכנע מספיק (גם אם לא תמיד ממשי) כדי לספק הוכחות לכך שאנו עומדים תחת איום בטחוני ויש ממה לחשוש. ועם זאת, עם חלוף השנים איום זה הולך ונמוג. יחסנו עם הפלסטינים הם דוגמה לכך.

תחילה לא היו כלל פלסטינים, רק צבאות ערב. אחר כך הודינו שיש ארגון בשם אש"ף, אך סירבנו להכיר בו ואסרנו על כל ישראלי לדבר אתו (עזר ויצמן אף נאלץ להתפטר מהממשלה בשל כך). באוסלו הכרנו באש"ף אך נמנענו מלהתחייב מפורשות למדינה פלסטינית — אך גם זאת כבר עשינו, אהוד אולמרט כראש ממשלה כבר הכיר בעקרון של גבולות 1967 ונתניהו בפתרון שתי המדינות. בשנים האחרונות עופרת יצוקה, פרשת שליט, עמוד ענן ועכשיו צוק איתן הראו ומראים שגם עם חמאס המוקצה (שצה"ל בזמנו עודד את הקמתו) ניתן לדבר ואף להגיע להסכמים. התהליך עדיין בעיצומו, אך אנו מתחילים להתרגל, נרצה או לא נרצה, לרעיון שהפלסטינים הם השותפים שלנו לחלקת ארץ זו ועלינו למצוא מודוס ויוונדי דרך לחיות בשלום עימם, גם אם היינו מעדיפים אחרת. מאידך, ניסיונות ההתגרות, למשל דרך הכרזות על כוונות בנייה מסיביות מעבר לקו הירוק (שאיננו מצליחים למחוק מלבד ממפות שאנו מדפיסים לעצמנו), מעוררים תגובות זעם בין לאומיות ואיום בהחרמות.

אלה מוכיחים שוב ושוב כי הגויים הם בייסודם אנטישמיים, שמה שמותר לנו אסור לאחרים, ועלינו להתלכד כדי להתגבר יחדיו. אולם בשל הריחוק ועמעום האיום, וגם ברצוננו להידמות לאירופאים ולאמריקאים, אין לכך הכוח המשכנע שיש לאוטובוס מתפוצץ או אפילו לטיל שנבלם במעופו. באין איום של ממש מצד הפלסטינים, יש מרוץ אחר חלופה, שהבולט בהם הייתה הפצצה האיראנית, אך גם איום זה כבר לא כל כך מצליח להפחיד אותנו. מסתבר שאין לנו שותפים, נהפוך הוא, ואנו מתחילים להשלים עם רעיון מאזן האימה – שאין בו בהכרח כול איום של ממש. גם ששינוי המשטר באיראן עלול להשמיט את הקרקע כליל מתחת לאיום הזה. ועל כן, מופנית האצבע יותר ויותר לאויבים מבפנים. היו ניסיונות כאלה בעבר, למשל כנגד ארגוני מצפן ואוונגרד הטרוצקיסטים, אולם קוטנן של תנועות אלה (ואולי גם הרכבם החברתי) הקשה על הצגתן כאיום של ממש. בשנים האחרונות המטרה הורחבה, והיום יש ניסיונות לשלול את הלגיטימיות של כך ארגון ואדם המטיל ספק בתבונתן המדינית של ממשלתנו, כולל ארגוני זכויות אדם ואפילו בית המשפט העליון. יש מי שמתנחם בכך שאיום זה עלול להתגלות כבומרנג, כי הוא פוגע במקור הלגיטימיות שלנו בקרב קהל נרחב של תומכינו היהודים בחו"ל – היותנו "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אולם לתהליכים אלה דינמיקה משל עצמם, וראינו בשבועות האחרונים שהעימות מול עזה רק הגביר את התגובות האלה, וכמעט באין מפריע.

איור 4: הצבעה על הציר לאומני–פשרני, לפי הכנסה ממוצעת, בחירות 2009,  (ישובים יהודים)

מספר מילים על אי בטחון והצבעה פוליטית. יש לנו שני מקורות של אי ביטחון בישראל: האחד הוא אי-בטחון כלכלי הנובע ממחסור, מהאיום של מחסור, ומהעדר מערכות תמיכה שיכולות להבטיח מזור בעת מחסור. מאידך, יש לנו חוסר ביטחון מדיני, פיזי, הנובע מהעימות הבלתי נגמר שלנו עם הפלסטינים, עם העולם הערבי, ודרכו עם העולם כולו. שני מקורות אלה של העדר ביטחון נפגשים בחרדה המתמדת בה אנו חיים, החרדה מפני עולם המאיים איומים עמומים בהם איננו יכולים לשלוט. החרדה הכלכלית, שהיא עבור רבים אמתית, מיידית ויום-יומית, אך בלתי נשלטת, מתורגמת לחרדה ביטחונית, חרדה שיש לה מוקד מוחשי, פנים שניתנים לזיהוי, ושמולם ניתן, לכאורה, לפעול באופן קולקטיבי כדי למגר את האיום. שתי החרדות האלה נפגשות בקלפי, בתמיכה שניתנת לאותן מפלגות המבטיחות עמידה איתנה מול האיום הביטחוני וזקיפות קומה לאומית, אף אם בפועל אינן מצליחות אלא להעמיק את חוסר הביטחון הכלכלי ולהוביל אותנו ממלחמה למלחמה.

לאורך שנים יש קשר שלילי ברור בין רמת החיים באזורים הסטטיסטיים בהם מתגוררים היהודים לבין רמת התמיכה במפלגות הלאומניות. ככול שרמת החיים עולה כך יורדת התמיכה במפלגות אלה ועולה התמיכה במפלגות הפשרניות יותר. בניתוח הבחירות של 2009 יצרתי ציר מצרפי המבדיל בין התמיכה במפלגה הלאומניות יותר לבין התמיכה במפלגות הפשרניות יותר, ובחנתי את הקשר, ביישובים היהודיים, בין רמת השכר הממוצע של גברים ביישוב לבין מיקום היישוב על הציר הלאומנות (הוצאתי מחישוב זה את שבעת היישובים החרדיים אלעד, ביתר עילית, בני ברק, מודיעין עילית, עמנואל, קריית יערים ורכסים – המחפשים פתרונם במקומות אחרים). נמצא קשר ישיר המחבר בין המחסור בביטחון כלכלי לבין התמיכה במפלגות הלאומניות. ככל שרמת השכר גבוהה יותר, כך נוטים האנשים להצביע עבור מפלגות פשרניות, אלו שאינן מציעות בהכרח פתרון כוחני למצוקותינו הביטחוניות. וכך נוצר הפרדוקס הישראלי: מי שמייצג את בעלי האמצעים הן המפלגות שהן לכאורה סוציאל-דמוקרטיות. אך מן הסתם החיבור המתמשך בין חוסר ביטחון כלכלי והעדר בטחון פיזי מבטיח את המשך שליטתם של אותן מפלגות שיודעות לצייר שדים על הקיר ולחשוף את פני השטן ממנו אנו חרדים.

העתיד הלא מזהיר

היחסים בחברה הם דינמיים, ובכול מערך יחסים יש תהליכי שינוי המערערים את היציבות. חוסר השוויון, וחוסר הביטחון הנובע מפירוק מנגנוני התמיכה, פוגעים כעת לא רק באוכלוסיות המודרות הוותיקות אלא גם באותן קבוצות שחשבו שבאמצעות ההשכלה כבר קנו להם מקום במחוז החיים הבטוחים. מנגד, שינויים גאו-פוליטיים וטכנולוגיים מערערים את מציאותנו ללא גבולות, ללא מלחמה וללא שלום. מדינות רבות כבר נפלו קרבן למקסם השווא של דחיית הזר וחיפוש אחר העם הטהור, וההתנהגות ואופן ההתבטאות שאנו עדים להם לאחרונה – מטוקבקיסטים מתלהמים ועד לתג מחיר – מזכירים באופן מבהיל את אשר קרה במדינות שונות בין שתי מלחמות העולם. נכון, עדיין בזעיר אנפין, אבל לתופעות האלה יש נטייה לצמוח. ושהפסיכוזה ההמונית משתלטת, רוצים פורקן עכשיו, ושוכחים שכמעט בכול מקרה ניסיונות אלה הסתיימו באסון לאומי וחורבן חברתי.

מוקדם לקבוע לאן תוביל המלחמה הנוכחית בעזה, למרות האופוריה בה התקבלה, אבל אני בספק אם היא תוכל לספק את האיום המלכד המשכנע, וכבר מחפשים אשמים לכישלונות הקטנים. הגדולים עוד יבואו, מנגד, המחאה החברתית ההמונית בקיץ 2011 והתסיסה המתמדת מאז סביב שאלות המחירים והריכוזיות, יחד עם גל ההתארגנויות של ארגוני העובדים, מלמדים על חוסר נכונות לראות במציאות הכלכלית מצב נתון, אלא מעשה אדם הניתן לתיקון אדם. אולם, אף אחד מאלה לא יגיע לכלל הבשלה ללא מנהיגות פוליטית שיודעת מה היא רוצה – וזו חסרה בקיץ 2011 והיא חסרה גם היום.  מנהיגות שמוכנה לקרוא תיגר על האמיתות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות שהם נחלת הכלל היום והמסוגלת להציב פרוגרמה חלופית, ולא רק משאלות לב. הפחתת אי-השוויון לממדיים אירופים, מדיניות חברתית שמעניקה ביטחון כלכלי לכל כזכות, ולא עזרה כחסד, ומדיניות חברתית-כלכלית המקדשת את חיי החברה הישראלית, ולא ההתנחלויות, אינן תרופות פלא ולא יהפכו את ישראל לגן עדן מהיום למחר. אבל הם וודאי ישנו את השיח ויתנו בסיס לחיים אחרים.

רק שלא נשלה עצמנו. בעלי כוח לא נוהגים לוותר על עמדתם העדיפה בקלות, ומי שרגיל להשתמש באיום הקיומי ימשיך לחפש איומים חדשים ומשכנעים יותר. אני לא רוצה לומר שהמלחמה האחרונה היא תוצאה של חישוב מתוכנן, רק שהיא באה בעקבות מדיניות מתמשכת של התגרויות מיותרות וחסרות טעם. מהמצור על עזה דרך ההכרזות על עוד בנייה ועוד בנייה בשטחים; אי עמידה בהתחייבות לשחרר אסירים, ולאחרונה המעצר הסיטונאי של מאות אנשים ואחזקתם ללא משפט ואף ללא האשמה. המסר הפרגמטי מכל אלה הוא חד-משמעי: אנחנו אדוני הארץ, אל תצפו שנראה בכם בני שיח ראויים לחיים משותפים בחלקת אלוהים הקטנה הזאת, וגם אם ייאלצו אותנו לחתום אתכם על הסכם כלשהו, אל תצפו שאנו בהכרח נעמוד בו. ניתן להתנהל אחרת. אך המסר נקלט היטב באוכלוסייה היהודית – לאדוני הארץ מותר.

בימים אלה אנו זוכרים לא מעט ימים קשים –  100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ט' באב מחר ויום הירושימה מחרתיים. נדרשת תעוזה כדי למנוע עוד חורבן.

• דבריו של פרופ' יונתן אנסון, המלמד במחלקה לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בן–גוריון בנגב; בכנס חירום "סכנה! פשעי שנאה. היכן אנשי המקצוע?", שנערך ב-4 באוגוסט 2014 בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. את הכנס יזם ד"ר רוני סטריאר, ושותפים בבנייתו חמישה בתי ספר לעבודה סוציאלית: תל אביב, חיפה, בן גוריון, ספיר ותל-חי והארגון עוס"ים שלום.

צפו בהרצאתו של פרופ' אנסון בכנס "סכנה! פשעי שנאה" (27 דקות)

Share on Facebook