כמו חייליו המרדניים למחצה (שרים, סגני שרים ואפילו סגן שר מפוטר) גם בנימין נתניהו חש שהגיעה שעתה הגדולה של הציונות הפרימיטיבית. יותר ממאה שנים של יחצנות-על שהסתירו בהצלחה את אופיו החמקני והאלים של מבצע הנישול והכיבוש, נראים עתה מיותרים לראש הממשלה. האקלים הרעיוני השולט עתה בעולם מאפשר שילוב אלים של שוד העניים לטובת העשירים עם הפעלת כלי נשק סדיסטיים על המוני בני אדם. הפופולאריות היחסית של איש מוגבל זה, שפועל לפי כתבי יד עתיקים, גווילים עבשים של תורת זאב ז'בוטינסקי, התעלמות מוחלטת מהרגישות החברתית של מנחם בגין ומנטאליות של סנטור שמרני במיוחד מדרום ארצות הברית, היא תולדה ברורה של התקופה שבה אנחנו חיים ופועלים.

למרבה הצער, ראש הממשלה מדבר עכשיו בשם רוב רובו של המגזר היהודי בישראל. זה כל מה שחשוב לא רק לנתניהו, אלא כמעט לכל היהודים כאן שמגדירים את עצמם כ"ציונים". רק בקרב חוגי מרצ פועלים גם פעילים יותר רדיקלים, שמתחילים להבין שאין שום מכנה משותף רעיוני, מוסרי או אנושי שמחבר אותם עם זוללי השטחים והשמחים לאידם של הילדים שנטבחו בהמוניהם בעזה. אבל בתוך מרצ אסכולת ה"יורים ובוכים" היא עדיין דומיננטית, ומובן שגם אנשי השמאל העקבי מזדהים עם משפחות ישראליות שנפגעו במלחמה.

איור לשירו של וויליאם בלייק "עץ רעיל" (מקור)

הילדים והנכדים שלי, למשל, עברו ועוברים תקופות של סגידה לכוכב הכדורגל הארגנטיני של ברצלונה, ליונל (לאו) מסי ואני מודה שהתמונה של הקיבוצניק הקטן דניאל עוטה את חולצתו של מסי בנבחרת ארגנטינה שברה את לבי. תכפילו את החוויה הקשה הזאת במאות הילדים שנהרגו בעזה מפצצות מזוויעות (ברצועה יש עשרות אלפי אוהדים נלהבים של ברצלונה) ותבינו מה עבר על אנשים כמונו בשבועות האחרונים. אנחנו יהודים, ישראלים ובעיקר חלק ממשפחת האדם. הפצצות האדירות שלא מבדילות בין ילד למבוגר היו הפגנה אדירה של אלימות החזקים, כאשר ביטחונם העצמי מתחיל להתערער.

המהפך האנטי-ערבי בחלקים היותר ליברלים בציבור, אלה שיש להם תדמית עצמית נאורה ושוחרת טוב, מאפשר לממסד להדיר את האזרחים הערבים לא רק ממשרות ממשלתיות או מג'ובים מתגמלים, אלא גם מן הישראליות עצמה. אפילו בשמאל מקוננים כולם על כוחו הדל של מחנה השלום, מבלי להביא בחשבון יותר ממיליון ערבים, שהם חלק מאיתנו. מצדיקי מלחמת הזדון בעזה אינם יכולים עוד להיות חלק ממחנה השלום והצדק החברתי. אחרי ההתנכרות של הרוב היהודי  לפלסטינים שנטבחו בעזה באמצעות הטכנולוגיה הישראלית-אמריקאית, שיתוף הפעולה הפוליטי עם האזרחים הערבים הוא עתה קשה במיוחד. הבחירה בידינו: אם האופציה הישראלית היא בעינינו הדרך היחידה לשמר את המבנה הדמוקרטי של החברה שלנו (אחרי שדחינו את הדרך הלאומנית והאמונית שעלולה להפוך את כולנו למצורעים של החברה האנושית) לא נותר לנו אלא לחזק את הברית עם מוחמד ברכה מחד"ש ועם ג'מאל זחאלקה מבל"ד.

אף אחד לא דורש מאיתנו לתמוך בחמאס האלימה והדתית, אבל ניאלץ להסכין גם עם השתתפותה הפעילה בכל נושא שכרוך בפשרות אמיתיות בדרך לשלום. את הטיעונים האלה העלינו גם כאשר רוב מכריע בקרב יהודי המדינה סירב אפילו לשקול דו-קיום עם אש"ף של יאסר עראפת. הרוב הממסדי והקיצוני במגזר היהודי כבר ירה את כל התחמושת הפוליטית שלו: תחילה אמרו שאין בכלל עם פלסטיני (גולדה מאיר); אחר כך דחו מכל וכל משא ומתן עם אש"ף בתואנה שמדובר בארגון טרוריסטי; כאשר עראפת אימץ דרך מדינית במקום הנתיב המלחמתי טענו שאין לתת בו אמון; בהמשך הוצאנו לביל קלינטון את הנשמה בגלל "האמנה הפלסטינית" וסירבנו לחגוג את העובדה שהפלסטינים התנערו ממנה בפומבי.

לשיא הגיעו אויבי השלום בצמרת הממסד הישראלי, כאשר דרשו מהנהגת הרשות הפלסטינית לא רק הכרה פוליטית אלא גם השלמה אידיאולוגית, באמצעות הכרה במדינה יהודית ולא רק במדינת ישראל. אם יכלו כל הקיצין ידרשו מהם להישבע אמונים לירושלים כבירת ישראל, ואולי אף לשיר "ירושלים של זהב" בטקסים רשמיים.

כך מנסה הליכוד, בשיתוף עם מנהיגי המרכז הלאומני יאיר לפיד ויצחק בוז'י הרצוג לסכל כל הידברות אמיתית וכנה עם הפלסטינים. עם המדיניות הממסדית המיושמת כיום לא ניתן להגיע להסכם שלום אפילו עם ארגון המשת"פים ואגודת ותיקי צד"ל. כל העולם הערבי והמוסלמי מפגין את רתיעתו וסלידתו מדעא"ש, אבל נתניהו מתעקש לצרף את חמאס למחנה שלהם. בכך חזר ביבי לדרכו הנלוזה של מנחם בגין, שחשב שהתמיכה ב"נוצרים" בלבנון תלכד סביב ישראל את כל העולם המערבי. בגין לא ידע דבר על לבנון, התעלם מעצות המומחים ואריאל שרון דירבן אותו להרפתקה אומללה שעלתה בחיי רבים מבינינו שלא לדבר על הדם השפוך של לבנונים ופלסטינים. החמאס איננה תנועה סימפטית וההוצאות להורג בעזה בשבוע שעבר גרמו לסלידה בכל העולם. אבל ההפרזות הפראיות של נתניהו גורמות דווקא לחידוד ההבדלים בין תנועה פוליטית-דתית הנוקטת גם באלימות, לבין מטורפים דתיים שרוצחים באכזריות את השונים מהם. באמריקה הליברלית מתייחסים בזלזול ואפילו בשנאה לנתניהו, שמתקשה להפנים שדווקא לדמוקרטים יש זיקה רגשית לישראל (למצער, לישראל של פעם) ואילו ידידיו השמרנים מהמחנה הרפובליקאי החמסני יפעלו נגדו אם אינטרס אמריקאי כלשהו ייפגע. כדאי להזכיר לו את יחסם העוין של שני השרים הבכירים בממשל הרפובליקאי, ג'יימס בייקר וקספר ויינברגר. היחס של ביבי כלפי נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הוא תערובת מגונה של התנשאות, טיפשות ואינטרסים זרים של מממנים מפוקפקים.  נתניהו מעורב עד צוואר בפוליטיקה הפנימית של ארצות הברית, ובכך הוא מקים נגדו את רוב הציבור היהודי והמשכיל שם, שנוטה באורח מסורתי לתמוך בדמוקרטים.

ביבי טען שחמאס ודעא"ש הם שני ענפים של אותו עץ רעיל. כל ניתוח אינטליגנטי מעלה, ששני  הגופים שונים מאוד זה מזה. אלא שראש הממשלה מתעלם מהעובדה שהוא עצמו מטפח בחצר הקדמית שלו עץ רעיל, שרכיביו, לאומנות, שנאת הזר, קיפוח מדוכאי העולם וכוחניות מיליטאריסטית מסכנים את עצם קיומנו. מאחורי נתניהו מקננים פשיסטים אמיתיים שאינם מוכנים אפילו לשלם מס שפתיים לדמוקרטיה הליברלית, אבל באמצעות ביבי הם חותרים להשתקת ישראל הנאורה ולחיסול מגמת הישראליזציה בקרב האזרחים הערבים.

הוויכוח הפנימי בתוך ישראל מתעלם לעתים תכופות משאלות יסוד חשובות, כמו מבנה הכלכלה וההשלכות החברתיות של שלטון ההון, ההשתלבות באזור מול החכרת שירותים צבאיים למשטרים אימפריאליסטיים, הקניית ערכים הומניסטיים לדור הצעיר. שאלת תפקידם של האזרחים הערבים בתרבות הפוליטית הישראלית היא אולי החשובה שבהן.

• פורסם בכל העיר, 29 אוגוסט 2014

Share on Facebook