דו"ח וד"ש מברלין

זה עתה חזרנו, בת זוגי, בתי, בן זוגה ושתי נכדותיי, ממסע שורשים בברלין, עיר הולדתי. עברנו ליד הבית בו נולדתי, המשכנו לבית בו גרנו (קו-דם 177 – הרחוב המרכזי במערב ברלין) וסיימנו בבית משרדו של סבי (ד"ר אלפרד נאומן, עו"ד ונוטריון, שלמיטב ידיעתי היה גם בית מגוריו עם סבתי אנה נאומן זיכרונם לברכה). למחרת נסענו לבית הקברות בוויסנזה, לבדוק אם ניתן לאתר את קיברם של סבי וסבתי.

"בית הקברות היהודי בוַויְיסֶנזֶה (בגרמנית Jüdischer Friedhof Berlin Weißensee) הוא בית קברות יהודי ברובע וייסנזה בברלין, הגדול (או השני בגודלו) באירופה. בית הקברות נוסד ב-1880, הוא משתרע של שטח של 42 הקטאר ומונה כ-115,500 חלקות קבר‏[1]. קבורים בו אישים רבים מיהדות גרמניה, בהם הצייר לסר אורי, הרב ליאו בק, הפילוסוף הרמן כהן, הסופר שטפן היים ורבים אחרים." (לקוח מויקיפדיה)

בית הקברות היהודי בוַויְיסֶנזֶה, ברלין (צילום: גדעון ספירו)

בית הקברות הוא אתר תיירות בפני עצמו. הוא שוכן בתוך חלקת יער והמטייל לאיטו בשבילים יראה מגוון של קברים, החל ממצבות שמזכירות מוזוליאון, ביטוי לעושרם בחייהם, וכלה במצבות פשוטות. בחלק מהקברים הזמן עשה את שלו, המצבות סדוקות והכיתוב לא קריא. במשרד בית הקברות קיבלנו מפה שבה סומנו קברי סבתי וסבי. הודות לתושייתה של בתי איתרנו בזמן קצר את הקברים. להפתעתנו ואושרנו הקברים השתמרו בצור מופלאה. אחרי שניקינו את הקברים הם נראו כחדשים והכיתוב היה קריא. ידעתי שהם נפטרו בשנות ה-30 אולם לא את השנה המדויקת. מהכיתוב על המצבות למדתי כי סבתי אנה נפטרה ב- 1937 וסבי אלפרד ב-1938. הם חוו את גזענות המשטר הנאצי אבל אימי השואה נחסכו מהם. וגם זו נחמה.

בית הקברות פעיל גם כיום והקבורה בו היא סיפור לא זול. המקום שרד את המשטר הנאצי. טרם מצאתי הסבר מתקבל על הדעת מדוע הנאצים לא נגעו בו לרעה.

יש לנו חברים וידידים בברלין שלא את כולם יכולנו לפגוש. הזמן קצר. הסתפקנו הפעם בידידינו וחברינו זה עשרות שנים, יורגן ויוטה בקר. יורגן הוא פרופסור במחלקה התיאולוגית באוניברסיטת גטינגן והוא מומחה לתלמוד ירושלמי ודובר עברית רהוטה. יוטה היא כומרית, פעילה בשיח ביו דתי בברלין במסגרתו נפגשים נציגי כל הדתות הפעילות בברלין, במטרה לקדם את המשותף בתחומי שלום,דמוקרטיה וזכויות אדם. היא מנהלת את חדר הדממה בשער ברנדנבורג המאפשר למבקרים להתנתק לזמן מה משאון הרחוב להתבוננות עצמית.

יוטה ויורגן מכירים את ברלין היטב ובכל ביקור הם מביאים אותנו במכוניתם הצנועה (תמיד רוכשים יד שנייה או שלישית) למקום שטרם ראינו. הפעם נסענו לרובע טרפטו (ברלין המזרחית שהייתה בירת "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" ד.ד.ר) לאנדרטה שהקימו הסובייטים לזיכרם של חיילי הצבא האדום שנפלו על כיבוש ברלין. זהו פארק ענק מוקף עצים עם פסלי ענק אף הם, מלווים בציטוט מדבריי סטלין בשבח הניצחון על גרמניה הנאצית והשיחרור מהפשיזם.

עם יוטה ויורגן באנדרטה לזכר חיילי הצבא האדום

בהסכם בין ברית המועצות וגרמניה המערבית ערב איחוד גרמניה, התחייבה הממשלה הגרמנית לשמור ולשמר את האנדרטאות לציון מפלתה של גרמניה הנאצית, וממשלת גרמניה עומדת בהתחייבות. הפארק מטופל ומטופח על ידי עיריית ברלין. כשאני ניצב מול אתרי זיכרון לצבא האדום, משתלט עלי מחנק בלתי נשלט, כי אינני יכול לשכוח שהצבא האדום הציל מיליוני יהודים ובני עמים אחרים מהשמדה ושעבוד. לעולם איני שוכח כי ברית המועצות שילמה את המחיר הכבד ביותר בדרך הקשה לניצחון, 26 מיליון בני אדם. ברגעים כאלה, ורק בהם, אני מודה בליבי לסטלין, לגנרלים שלו ולכל חייל בצבא האדום, כי בלעדיהם לא היינו כאן היום. באמרי זאת, אינני מפחית מחשיבות תרומתם האדירה של ארה"ב אנגליה ואחרים להבסת הנאצים.

משם נסענו לאתר הזיכרון לסינטי ורומה (צוענים בעברית עממית) שתוכנן על ידי האמן הישראלי דני קרוון. נזכרתי בגזענות של הממסד היהודי, מגובה על ידי כמה משת"פים גרמניים, שהתנגדו להקמת אתר זיכרון משותף, שהרי שני העמים היו קורבנות השמדת עם, אבל אחוות אושוויץ הובסה על ידי הגזענות היהודית. התוצאה, שני אתרים נפרדים. האתר לזכר השואה היהודית שמורכב ממספר רב (עשרות? מאות? לא ספרתי) של עמודי בטון בגדלים וגבהים שונים, שהפכו עם הזמן למקום בו ילדים משחקים מחבואים ובקיץ משטח לשיזוף. עד היום אינני מבין את הקשר בין האתר היהודי לשואה, אבל אני זוקף זאת לחוסר הבנתי, שהרי לא יתכן שהארכיטקט שתיכנן והוועדה הציבורית שבחרה בהצעתו, הם טמבלים בתחום האמנות כמוני. האתר של קרוון יותר צנוע אבל לטעמי הרבה יותר מרשים. עם הכניסה לאתר נשמעת נגינה חרישית של כינור והמקום מקרין אווירה של קדושה. שם לא ישחקו מחבואים, לכך נועדו מגרשי משחקים.

אנדרטה לזכר בני הסינטי והרומה שנספו בשואה

משם המשכנו לאתר הזיכרון לקורבנות האותנזיה (המתת חסד), שזה עתה נחנך. 300 אלף גרמנים, שלא עמדו בקריטריון תורת הגזע הנאצית, חולים במחלות גנטיות ומחלות שאין להן מרפא, פגועי נפש, נרצחו במסגרת מבצע שקיבל את הקוד t4. הם הומתו בשיטות שלאחר מכן יושמו על היהודים, גז, זריקות רעל והרעבה. מבצע כזה לא יכול לצאת לפועל בלי שיתוף פעולה של רופאים. מקצוע הרפואה בגרמניה עבר תהליך של נאציפיקציה. הרהרתי ביני לביני, האם רופאים שמשתפים פעולה עם פשעי השלטון אופייני לגרמניה? התשובה היא לא, זו סכנה הרובצת לפתחו של כל משטר דיכוי.

אנדרטה לזכר קרבנות המתות החסד תחת המשטר הנאצי

כחבר בעמותת רופאים לזכויות אדם, לא יכולתי להתעלם ממציאות הישראלית בה פועלים רופאים בשיתוף פעולה עם מנגנון העינויים של השב"כ. נחקר פלסטיני שעבר סדרת עינויים אחת, מובא לרופא הממתין בחדר שכן, לבדיקה, האם הוא כשר לסדרת העינויים הבאה. לפי החוק הפורמלי רופא כזה הוא עבריין פלילי שצריך לעמוד לדין. באופן מעשי לא קורה דבר. ההסתדרות הרפואית בישראל משתפת פעולה באופן מעשי בכך שאינה יוצאת במאבק לעקירת התופעה ושלילת רישיון הרפואה מרופאים אלה.

יוטה ויורגן הם החלום הרטוב של מנגנוני התעמולה הישראלית. אנשים בעלי תודעה דמוקרטית וליברלית, תומכים בישראל, ומשתתפים בהפגנות למענה. ואז הם רואים את ההפגנות בישראל עם הצעקות "מוות לערבים", ו"נשים יהודיות ליהודים בלבד", ושואלים עצמם: הזו ישראל שאנו תומכים בה? הקנצלרית אנגלה מרקל השתתפה בהפגנה נגד האנטישמיות, מקבילה בישראל נתניהו, לא זו בלבד שלא השתתף בהפגנה נגד הגזענות הגואה, גם את המעט כמו גילוי דעת התוקף בחריפות את השואגים מוות לערבים מלווה בתביעה מהיועץ המשפטי להעמיד אותם לדין בגין הסתה לג'נוסייד – לא עשה.

הזמן דוחק, עוד מעט נצטרך להגיע לנמל התעופה, סיימנו את הסיור בקפה איינשטיין, ועם הטעם הטוב של הקפה והעוגה חזרנו ליורה הרותחת.

תנו כבוד למ"ג

43 חיילות וחיילי מילואים מיחידת המודיעין 8200 פרסמו מכתב בו הם מודיעים כי לא יוכלו יותר לשרת ביחידה מאחר ופעילותם משרתת את הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני. יחידה 8200 היא אימפריית האזנה בה לכודים כל מספרי הטלפון של פלסטינים. אין פלסטיני שחייו הפרטיים לא פרושים לפרטי פרטים. ידועים בעיותיו, חולשותיו כמו גם מאווייו. מידע זה מועבר לשב"כ שמשתמש בו להפעלת סחיטות למען ישמשו כמלשינים. (דוגמה: אנחנו יודעים שאתה הומו. אם לא תשתף פעולה, נוציא אותך מהארון. סחיטה יעילה לאור הצפוי לו בחברה שמרנית כמו זו הפלסטינית. עוד דוגמה: אם אתה רוצה שבנך החולה במחלה קשה יקבל טיפול רפואי בישראל, שיציל את חייו, תשתף פעולה. סחיטה יעילה) שיטות אלה מסבירות את ההצלחה לגייס אלפי מלשינים. כמו כן מספקת היחידה מידע לחיל האוויר לגבי יעדי ההפצצות וליחידות אחרות העומדות להוציא לפועל פעילות צבאית.

8200 היא ספינת דגל בעלת יוקרה בצבא ומחוצה לה. לכן התגובות החריפות והפראיות של הממסד השלטוני, הצבאי והתקשורתי. חיילים שרק אתמול היו מצטיינים הפכו לפתע לבוגדים רק משום שעזבו את העדר וגילו מחשבה עצמאית והומנית. תא"ל במילואים, שהיה בעבר מפקד היחידה, את שמו החמצתי, התראיין לתוכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל ובמהלך השיחה הוא איבד את שפיותו, צעק, צרח שיש להעמיד את הסרבנים לדין, שהם לא יכולים להעריך את פעולות היחידה כי אין להם תמונה כוללת, וכאן הוא נכשל. אכן בצבא, כל צבא, מכשירים חייל למלא פקודות ולא להתפלסף בנושאים שהם מחוץ למשימה שהוטלה עליו.

לעולם לא ייתן הצבא לחייל תמונה מלאה. המסר הצבאי הוא: תתרכז במשימה שלך ואת הפוליטיקה תשאיר לגדולים. דווקא השחרור מהצבא אל החיים האזרחיים פותח אופקים חדשים ובעלי רגישות מוסרית ומצפונית מגלים, כפי שאני גיליתי, שהצבא לעולם לא אומר אמת מלאה. החייל שהפך לאזרח עובר תהליך של התפכחות משום שהוא רואה את התמונה על מורכבותה. להערכתי, זה מה שעבר על המ"ג, הם הבינו, הגם שלא השתתפו בפועל בשום פעולה צבאית, לא "לכלכלו ידיים" וישבו באולמות ממוזגי אווירי, הם שותפים לפשעי הכיבוש משולחן הכתיבה.

למיטב זיכרוני המושג "פושע שולחן כתיבה" חדר לתודעה הישראלית במשפט אייכמן. אישית אייכמן לא הרג יהודי אחד, הוא רק דאג שהרכבות תצאנה בזמן. מכאן כמובן אין להסיק שחיילי היחידה הם אייכמנים קטנים, הם לא, אבל מפקדי היחידה צריכים לדעת שאם לא יעצרו בזמן, אזי בחברה בה צועקים מפגינים "מוות לערבים" והחיילים רואים ושומעים את הקולות, ואיש לא מועמד לדין על הסתה לרצח עם, מתקצר המרחק לעליה על קו הרצף שבסופו ניצב אייכמן. המ"ג הבינו את המלכוד הזה וכאנשים מצפונים עשו את המעשה המוסרי ברוח שירו של ברטולד ברכט "גנרל, הטנק שלך" וכך כתב בבית האחרון: גנרל, האדם יצור מועיל הוא / יכול לטוס, יכול להרוג/ אבל יש בו פגם/ הוא יכול לחשוב. (ברטולד ברכט, מבחר שירים, תרגם מרדכי אבי שאול, הוצאת ספרית הפועלים 1971). על כך מגיעה להם הערכה, תמיכה וסיוע להדוף את מסע ההשחרה הציני של השלטון והצבא. לא זו בלבד שאינם פוגעים בביטחון המדינה,אלא תורמים לו. אם קיצרו את הכיבוש ביום אחד, זו כבר תרומה לביטחון ישראל שלא תסולא בפז.

משיאי הצביעות

שי ניצן, פרקליט המדינה, הודיע למנהל הרכב הממשלתי כי הוא מבקש להחליף את מכונית הפולקס וואגן שיועדה לו במכונית לא גרמנית, אתם יודעים השואה וכו'. אז החליפו לו לטויוטה יפנית.

שי ניצן קודם לא מכבר לתפקידו החדש לאחר שכיהן במשך שנים כפרקליט שהופיע מטעם המדינה בנושאי ביטחון. הוא הגן כמעט על כל מעשה נבלה של הכיבוש, מעצרים מנהליים, הריסת בתי משפחות, שלילת חופש תנועה, ענישה סביבתית, שוד קרקעות פלסטיניות, הוצאות להורג ללא משפט (בשפת הכיבוש "סיכולים ממוקדים"), התנחלויות, עינויים, גירושים, ועוד כהנה וכהנה המצאות שטניות מהמוח הקודח והמעוות של משטר הכיבוש, במטרה להכביד את עולו על הנכבש. פרקליטים מהזן של שי ניצן הם החלום הרטוב של דיקטטורות המטילות אימה על האוכלוסייה.

חלפו כמעט 70 שנים מסוף מלחמת העולם השנייה. במנגנון הציבורי ובצבא אין ולו נאצי אחד, אחוז האנטישמים בקרב האוכלוסייה הגרמנית הוא הנמוך באירופה, הקהילה היהודית בגרמניה כבר מונה 100 אלף בני אדם, הקהילה הישראלית בברלין מונה עשרות אלפים, בגרמניה הכחשת שואה היא עבירה (בישראל הכחשת הנכבה היא מצווה), בנתונים אלה לפסול מכונית גרמנית, מה עוד, על ידי פרקליט שהוא מגן סדרתי של הפרת זכויות אדם, מזכה את ניצן בכרטיס עליה לשלב הגמר בתחרות על התואר מר צביעות.

בהזדמנות זו כדאי להזכיר לניצן, שמא שכח או לא ידע, כי במלחמת העולם השנייה גם יפן לא הייתה חברה בארגון חסידי אומות העולם, אי לכך היפנית פסולה. מכונית ספרדית פסולה בגלל גירוש ספרד, צרפתית בוודאי בגלל משטר וישי, אמריקאית פסולה בגלל האויב אובמה, יאללה ניצן, תחזיר את הטויוטה ותבקש סוסיתא.

על דימויים מן החי הצומח והרפואה.

מאמרו של רוגל אלפר (הארץ 31 באוגוסט 2014) בו הביע את רצונו לעזוב את ישראל משום שנואש מהסיכוי לשינוי בכיוון הומניסטי, עורר הדים מכיוון לא צפוי- דווקא מהשמאל, על זרמיו השונים, הציוני, הא-ציוני והאנטי ציוני. כל אחד בדרכו נזף ברוגל ואמר לו – אני נשאר כאן. עלה על כולם פרופ' יהודה באואר, חוקר השואה וחתן פרס ישראל, שבמכתב קצר למערכת (הארץ 2 בספטמבר 2014) המשיל את הרצון לעזוב את ישראל לחולדות שנוטשות גם אוניות לא שוקעות. באואר יודע דבר או שניים על מקומה של החולדה בתעמולה הנאצית נגד יהודים. רוגל ראה עצמו נפגע כמי שהושווה לחולדה ואומר לבאואר "הגם אתה ברוטוס"?

השימוש בחי, בצומח, בגסטרונומיה, ברפואה כאיפיון להתנהגויות או מצבים אנושיים, ידועה בכל אומה ולשון, והעברית בכלל זה. ח"כ מירי רגב המשילה את מבקשי המקלט לסרטן ואילו בשמאל השתמשו באותה מחלה כדי להדגיש את הסכנה הצפויה מהתפשטות הגזענות. תינוקות הם בדרך כלל "בונבוניירות" ואישה נאה היא פרח או דובדבן. בישראל לא רק פרחים נקטפים, גם הרוגי צה"ל "נקטפו בדמי חייהם". הוותיקים שבינינו בוודאי זוכרים את "דור הצברים", הלוא הם ילידי הארץ שכמו פרי צמח הצבר הם קוצניים בחוץ ומתוקים בפנימיותם.

ההסתייעות בחיות מתפרשת על תחומים רבים. מוכרת האמרה "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". ראש הממשלה המנוח יצחק רבין כינה את יוסי ביילין "הפודל של פרס". הכלב משמש גם כמטאפורה לציון נאמנות ו/או לציות עיוור בבחינת כלב מאולף. אדם המשנה את דעותיו על פי נוחות השלטון משול לזיקית, ואדם מרושע חורש מזימות הוא נחש. מי שקולו צורם קולו כקול העורב. מי שמצוי היטב בנושא מסוים הוא שוחה כמו דג במים. אדם החושש לעשות מעשה הוא פחדן כמו שפן. אדם שהליכתו כבדה, נאמר עליו שהליכתו דובית, ומי שמצטיין בהליכה מהירה הוא קל כצבי. השוביניזם הגברי השאיר את טביעת אצבעותיו גם כאן. אישה הנוהגת בפתיחות מינית היא "שפנפנה" וגבר שצבר מוניטין של חיית מין הוא "אריה אמיתי".
מי שלא נאה במיוחד הוא "מכוער כמו קוף". מי שנוהג באכזריות רבה משול לחיית טרף. ובמקורות נאמר לֵךְ אֶל-נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. (משלי ו, ו). רשימה חלקית.

חזרה לחולדה. היא שונה משום ששימשה את התעמולה הנאצית להצגת היהודים כתת אדם המפיצים מחלות. כמה אירוני, קדם לפרופ' באואר, איש השמאל הציוני, חבר קיבוץ שובל לשעבר, אליקים העצני, מתנחל ואיש הימין הקיצוני. במאמר שפירסם העצני בעיתון "חדשות" הזכור לטוב, הישווה העצני את הערבים לעכברושים המכרסמים בספינה והציע "להחזיר את המלכודות ורעל עכברים" (23.5.1984) , על כך הגיב יוסי שריד במאמר בו כתב כי "מושגיו ודימוייו של אליקים העצני נשאבים במישרין מן הספרות הנאצית" (חדשות 25.5.1984).
הרגישות בישראל בנושא באה לידי ביטוי בהחלטת בג"ץ לשלול משמואל שניצר, עורך "מעריב" לשעבר, את פרס ישראל לשנת 1997 בגין מאמרו "יבוא של מוות" בו האשים את המהגרים מאתיופיה ("עולים" בשפה הרשמית) בהפצת מחלות.

לרוגל אלפר סיבות טובות לחוש נפגע ואני משער, על סמך היכרותי את פרופ' באואר בשנים בהן היה פחות מוכר, כי ימצא את הדרך לחזור בו או לפחות להסביר מה הייתה כוונת המשורר.
לגופו של עניין אני סבור, כאלפר, כי ישראל הולכת ומתרחקת מהסיכוי לשינוי, רוצה לומר, הפיכתה של ישראל למדינה ליברלית דמוקרטית החיה בשלום עם שכניה. כל מי שלא רוצה שילדיו ישמשו בשר תותחים למלחמות שמדיניות נתניהו וחבריו כופים עלינו, טוב יעשה אם יעזוב למקום יותר בטוח. ממש הצלת נפשות.

Share on Facebook