המגזר היהודי בישראל, שתומך בדרך כלל בממסד בכל הנושאים, מתקשה להבין את המריבה בין בנימין נתניהו לשר האוצר שלו יאיר לפיד בנושאי התקציב. בעבר ניטשו וויכוחים כאלה בתוך הליכוד בגלגוליו השונים, שנבעו מהשוני בין אנשי תנועת החרות לבין הציונים הכלליים (ליברלים). אסור לטעות, גם תלמידי זאב ז'בוטינסקי היו ימנים ברוב הנושאי הכלכליים-חברתיים, תמכו בשבירת כוחה של תנועת הפועלים ובהחלשת ההסתדרות הכללית. עם הקמת המדינה האסכולה שתמכה ביוזמה הפרטית על חשבון שליטה פוליטית בכלכלה (COMMAND ECONOMY) הייתה בסך הכול תנועת מחאה בורגנית, שהשפעתה על קבלת ההחלטות הייה מוגבלת. בשנת החמישים הבינו רוב מנהיגי מפא"י, שלא ניתן לממש את השאיפות הציוניות בלי מידה מסוימת של שוויון כלכלי בתוך המגזר היהודי. אפילו גולדה מאיר הלאומנית דיברה על "סוציאליזם בימינו". חשוב להדגיש שהגישה של מפא"י הייתה לאומית ולא אינטרנציונליסטית. דוד בן-גוריון ואנשיו לא התכוונו להפיץ בשורות של שלום, שוויון ואחוות עמים ברחבי העולם; כמו לנין (שבן-גוריון העריץ בתחילת דרכו המדינית) הם שאפו לכונן סוציאליזם בארץ אחת, ובהדרגה נטו יותר ויותר לסוציאל-דמוקרטיה אנטי-מרקסיסטית.
המישור ההצהרתי היה שולי, ונועד בעיקר לגיוס מצביעים מבוגרים ולחינוך תומכים צעירים. אנשי מפא"י היו מעשיים מאוד, ובנו רשת מסועפת של מוסדות כלכליים, שהיה להם גם היבט חברתי. עם הקמת המדינה בשנת 1948 הם העמידו לרשות הלאום (שכלל גם מספר ענקי של עולים חדשים) מוסדות תשתית שאפשרו את קיומה של המדינה. ההגנה הפכה לצה"ל, תע"ש לתעשייה הביטחונית, קופת חולים דאגה לשירותי בריאות זולים יחסית, "סולל בונה" הקים בתים ויישובים, חברת העובדים על כל מפעליה שקדה על פיתוח שירותים, בתי ספר (זרם עובדים) ועל האינטרסים של הקיבוצים ושל המושבים, ועדי העובדים נאבקו על זכויות, כולל פנסיה, בתי הבראה וחינוך מבוגרים. גם עלייתם של סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים לפני מלחמת העולם השנייה, לא שינתה בהרבה את המאזן. החברה הבורגנית התחזקה, אבל מנהיגיה לא קראו תיגר על ההגמוניה של תנועת העבודה. אנשי האגף "האזרחי" (הלא-פועלי) היו חברים בהגנה וזה לא מקרה שיצחק מודעי, למשל, נטל חלק בדיכוי ההתקוממות של האצ"ל בעקבות פרשת "אלטלנה" (יוני 1948).
הרקע לעליית הליכוד לשלטון (מאי 1977) נעוץ בתהליכים של התפוררות ארגונית וחולשה רעיונית בתוך תנועת העבודה. לא רק שהתפתחה תרבות עוני בקרב המזרחים בשכונות ובעיירות הפיתוח, אלא שהמגזר הערבי התרושש מבחינה כלכלית והיו לכך, כמובן, גם השלכות חברתיות. אבל התהליך הכי מכריע בחשיבותו התחולל דווקא במעמד הבינוני המשכיל והמבוסס, האשכנזי ברובו. השילומים מגרמניה והפריחה הכלכלית היחסית אחרי מלחמת סואץ בשנת 1956 גרמו להתעשרות מהירה גם בקרב בעלי המקצועות החופשיים ומעמד המנהלים בשירות הציבורי והפרטי. על רקע זה נוסדה רפ"י בשנת 1965. בן-גוריון היה אמנם המנהיג הכריזמטי, אבל אישים כמו שמעון פרס, משה דיין, גד יעקובי, יצחק נבון ואחרים חידדו את התהליך של הממלכתיות על חשבון מעמד השכירים הממוצע. רבים מהמצטרפים לרפ"י דיברו אמנם על טוהר מידות ועל מלחמה בשחיתות ובביורוקרטיה, אבל בעצם חתרו להרחבת פערי השכר, למיגור שביתות, להכפפת האינטרס המעמדי לאינטרס הפרטי. גם העסקנים שנשארו במפא"י אחרי הפילוג ב-1965, התרחקו בהדרגה מעובדי הכפיים שלא לדבר על המובטלים. פנחס ספיר, שר האוצר האגדי, ביקש לקרב אליו את בעלי העסקים, והמפלגה ארגנה סיעה חזקה של אנשי המעמד הבינוני, שהצביעו עד אז בעד המפלגות האזרחיות כמו הליברלים הליברלים העצמאיים (ל"ע). ההתברגנות של מפא"י גרמה לחששות רבות בקרב הליברלים, ולכן הם התקרבו לתנועת החרות והקימו גוש משותף גח"ל.
כך החלה מפלגת העבודה למוסס את עצמה. הדגל האדום הוסר מעל מוסדות ההסתדרות וגם המנון הפועלים הבינלאומי "האינטרנציונל" נדחק ובהדרגה הוכחד. כאשר חיים רמון ביטל את הזיקה בין החברות בהסתדרות לבין קופת החולים הוא רק השלים את התהליך שיזם בן-גוריון. במדיניות החוץ שמטה תנועת העבודה את היומרה לניטראליזם, הפכה לגרורה אמריקאית ימנית במיוחד, ושיתפה פעולה עם הגזענים הלבנים בדרום אפריקה. האינטרס הבורגני היה מעוגן בביטול כל סממני השוויוניות בחברה הישראלית, ומדיניות הביטחון הכוחנית גרמה גם לתמיכה בכל המלחמות הקולוניאליסטיות של המערב נגד המדינות המשתחררות באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית. כך הגענו לממשלות הליכוד הלאומי בשנות השמונים. התיקו בזירה הפוליטית הפנימית נבע גם מביטול הדרתן של המפלגות הבורגניות. בעשור השני של המאה ה-21 הגענו לשיא התחדדות התהליכים. הניאו-ליברליזם שבתיאוריה איננו לאומני אלא דווקא אוניברסאלי, רק האדיר את המיליטריזם. לא בכדי מייללים עכשיו פרשנים כלכליים בתקשורת על התפשטות הלאומנות באירופה ועל הנטייה להתפצל לישויות לאומיות קטנות "למרות" האיחוד האירופי. במיקסום הרווח אין אינטרס גלובלי אלא הצטברות של אינטרסים קטנים המתחרים ביניהם.
בהיעדר אידיאולוגיה ייחודית נאלצה תנועת העבודה להצטרף לעדר הלאומני בעיתות חירום, או לנופף בדגל המזויף של הרשות הפלסטינית בזמנים של רגיעה יחסית. הבוחרים מהמרכז בחרו להאמין שיאיר לפיד יקדם אינטרסים שלהם, כולל שלטון החוק ומאבק בשחיתות, ומסרבים להאמין שהוא שותף לכל רעיונות הליכוד בכל התחומים, למעט הנושא החרדי. במדינה הזקוקה לשינויים בכל התחומים ולרפורמות מרחיקות לכת שולטים הלאומנים בשיתוף פעולה הדוק עם הניאו פשיסטים. הוויכוח הנוכחי על התקציב אינו נובע מפיצול רעיוני עמוק בקרב הבורגנות אלא רק מניואנסים שונים. נתניהו, כמו מורתו הגדולה מרגרט תאצ'ר, מתנגד למעורבות הממשלה בכל התחומים במשק, למעט הסקטור הביטחוני. כמו תאצ'ר הוא רוצה להגדיל את תקציב הביטחון כמעט בלי הגבלות, על חשבון כל התקציבים החברתיים (חינוך, בריאות ויצירת מקורות תעסוקה). לפיד מנופף בסיסמאות ליברליות-שמרניות מהמאה ה-18, והפך את הצעד הרגרסיבי של ביטוח המע"מ לדגל. מהוויכוח הזה העובדים בישראל לא ייוושעו. אם העובדים לא ישתמשו בכוחם כדי להקים מחדש את מוסדותיהם ובכך לקדם את מלחמת המעמדות שלהם, איש לא יעשה זאת בעבורם.
הכוחות שאינם זקוקים לשינוי חברתי כלשהו אינם מסוגלים למאבק כוחני נגד הממסד של ההון והשלטון. הכורח להשיג שלום בר-קיימא ולהגיע לשוויוניות מתקבלת על הדעת בשכר ובחלוקת ההון נובע מאותן בעיות קיומיות ומאותה אידיאולוגיה. הבסיס החברתי ליצירת הנהגה חדשה המבוססת על היסודות האלה נמצא בציבור הערבי, בציבור המזרחי, בשכירים בעלי ההכרה המעמדית, באינטלקטואלים המזדהים עם המטרות האלה, בארגוני הנשים ובלוחמים למען זכויות האדם. ההתארגנויות החדשות חייבות להתבסס על ניתוח חברתי חדש, אחרות יגוועו בעודן באיבן.
- פורסם בכל העיר, 19 ספטמבר 2014
החשיפה לאימפריאליזם היא זו שאחראית להתנגדות הרעיונית למציאות ההונאתית של ההגמוניה הקרימינלית. נקודת המוצא של המשטר הרע הזה היא האקסיומה שהשאיפה להטעיה וניצול אחרים (בתנאי שהיא במסגרת "החוק") היא לא רק אפשרית אלא היא-היא האידיאל. "החוק" (הגמיש באופן סלקטיבי) אוסר על ניצול ופגיעה מסויימים אך מתיר גם מתיר אחרים. הן במישור הפנים-מדינתי ובטח שמקל מאד על ניצול כזה שמתרחש במדינות אחרות וכבושות. אדם צעיר, שסיים חינוך חובה (ששווה לתחת בכל מקרה!) באנגליה בגיל 16 ושרוצה לעבוד שנתיים בהשתלמות מקצועית (Apprenticeship) עד גיל 18 – שכרו הוא 2.73 ליש"ט לשעה. בניקוי הוצאות נסיעה מדובר על שכר יומי של כ 15 ליש"ט – פחות או יותר מה שיספיק לו לאכילה (בסיסית), שתייה, ואולי גם להתקלח. לאחר השנתיים הללו לא מובטח לו שום דבר. כל זאת אחרי שמערכת ה"חינוך" זימברה את התלמידים האלה מלכתחילה ואף דפקה את הוריהם של אותם הילדים שלא היה בכוחם לעזור יותר לילדיהם. אותם נערים ונערות יודעים בגיל צעיר שאין להם שום סיכוי לצאת מהקבוצה הסוציואקונימית שנולדו אליה חוץ מאשר בארון, כלומר להתנדב למות בעירק בשביל נפט שדוד.
תפאורת "הסוציאליזם הציוני" היתה הדבר, לא רק האופנתי שמשך יהודים לעבר הציונות, אלא גם הדבר שאיפשר מעשית את הכיבוש והנישול של האוכלוסיה הילידית, והכל בעצימת עין סוציו-חוליגניסטית שלא יודעת להבחין במה שהידיים עושות ושהרגליים רומסות. לו כהנא היה עולה לארץ החדשה בחיתוליה יכול היה אולי להשתלב בעבודה (בכלל אם היה מוריד את הזקן והכיפה היה מקבל גם שטיח אדום וחיבוק משימון).
אם כהנא היה עולה לישראל של שנות החמישים והשישים הוא היה נראה כמו בגין וחבורתו.
אדם נלעג אשר חי בשוליים.
כהנא היה נאלץ להסתיר את דעותיו משום שלא היה מקבל משרה ולא היה יכול לפרנס את עצמו
ולכן סביר להניח שהיה יורד מהארץ.(כהנא ומפלגתו הוצאו מחוץ לחוק על ידי "השמאל הסוציאליסטי"
כך שיש כאן קל וחומר כלומר ברור שכהנא לא היה מגיע לישראל של שנות השישים ..)
כמו כל משטר סוציאליסט תקין (אני אומר את זה בכאב) המחזיקים בשלטון (באופן טבעי)
קידמו את אנשי שלומנו ודכאו את המתנגדים להם וזה היה הגורם לנפילתם.
או קיי..בוא נגיע לעיקר
המונח "נישול וניצול" מטרתו העיקרית להציג את בעיית הפליטים הפלסטינים אין לי ענין להתנצל או לספר את הסיפור בצורה נכונה ומדויקת דבר שיסרבל ויקשה על האמת.
אז אתה מדבר על ניצול ודיכוי אבל לעולם לא משמיע את קולך על אחזקתם של מליוני אנשים
בכלובים כאשר הם משוללים זכויות בסיסיות וזאת רק כדי שישמשו קלף פוליטי כנגד קיומה
של מדינת היהודים ..אז מי אתה שתדבר על ניצול ודיכוי….גם נותן יד לדיכוי של מליונים וגם
משתף פעולה עם הגזענות והפאשיזים לחיסולה של מדינת היהודים
בגין לא נידחה משום דעותיו אלא משום אי היכולת שלו לעבוד עם המאפיונרים האימפריאליסטיים. הוא היה חוליגן בעל יושר ואילו הבי-ג'י והשימונ-ים היו חוליגים לא ישרים ונכלוליים. האימפריה העדיפה לעשות עסקים ביחוד עם הסוג השני. אתה כנראה צודק לגבי הרב כהנא, האיש הספציפי, גם הוא היה חוליגן בהמי אבל ישר. ולכן יש לשער שנרצח בידי הציונים. התכוונתי שאם כהניסט "מארץ הכהניסטים" ידע להיות גם דמות יותר פוליטית אז לא היתה לו שום בעיה להיות גם ראש הממשלה – ואכן כל ראשי הממשלות בישראל היו כהניסטים למעשה – ולפי שעה מסתמן שללא היותך כהניסט בנישמתך אינך יכול להיות חבר ממשלה (לאורך זמן) בישראל.
הכרה בזכות השיבה הוא התחלת הפתרון לאחזקתם של מליוני אנשים
בכלובים כאשר הם משוללים זכויות בסיסיות.
גזענות ופאשיזם זו המהות של "מדינת היהודים"
1, המטרה המשותפת לכל הציונים היתה פוליטית- הקמת מדינה יהודית. בתחילת הדרך השיטה הקפיטליסטית לא יכלה לעמוד במשימה הזאת משום שהקמת תשתית כלכלית ואנושית למדינה לא נשא רווח הון בצידה. אבל יש לזכור שגם הסוציאליזם הציוני שהיה כפוף למטרה הפוליטת הלאומית הציונית התבסס על ההון של הבורגנות היהודית – על כספי הסוכנות היהודית וזאת בהמשך הכלכלה התבססה ונוצר מרחב פעולה לקפיטליזם בפרט אחרי 67 לאחר שעול ההוצאות הצבאיות נפלו על כתיפיה הרחבות של האימפריה. התוצאה הפוליטית של התהליך הזה היא לא אחרה לבוא.
2. מעניין לראות שבשטחים הכבושים מתנהלת מדיניות כלכלית סוציאליסטית – סבסוד לרוחב ולעומק של המתנחלים, כלומר בכיפוף האינטרס הכלכלי לאינטרס הפוליטי, כדי לגרום ליהודים להגר לשם. את המדיניות הזאת ניהלו השמאל והימין הציוני מתוך אידיאלוגיה ציונית משותפת.
3. הניגוד העיקרי שיש לו השלכות רדיקליות על החברה במשטר קולוניאלי הוא בין המתנחלים לילידים. הניגודים שחיים מציין כולל הניגודים בין שכירים לבעלי הון בחברה הזאת הם נינודים משניים. בשעת מבחן בכוח צנטרפוגלי ידחקו כולם לכיוון אחד מול ההתנגדות לקולוניאליזם הציוני
מי שרוצה שינוי של ממש חייב לחסל את הכיבוש. בלי חיסול הכיבוש וסילוק המתנחבלים, ופיחות גדול בכוח הצבאי של ישראל ((שעכשיו דורש וכנראה יקבל עוד מיליארדים שהיו חייבים ללכת לשיפור החינוך והבריאות)) לא ניתן להפוך ךמדינה נורמלית שדואגת לכלל אזרחיה — ולא רק ל״ביביטחון״.
אין "מגזר יהודי" משום שהיהודים הם הרוב במדינת ישראל קיים מיעוט ערבי אשר מתבדל מפני הרוב ולכן הוא נקרא "המגזר הערבי".
ברעם משתמש במושגים ערכאיים כדי להבין מציאות טכנולוגית דינמית אשר ניצבת בפני
מהפכה ושינויים דרמטיים בעתיד הקרוב מאוד.
למשל נקח את ענין הרובוטיקה והאינטליגנציה המלאכותית
לפי הערכת מומחים תוך 20 שנה רוב העבודות כולל תיקון עצמי יבוצעו על ידי מכונות חכמות
מושג העבודה שהוא מושג מרכזי בתורה הסוציאליסטית יעבור שינוי מהפכני.
לגבי העמדות המוסריות של ברעם אני לא מוצא בהן ערך משום שברעם אינו עושה ביקורת עצמית.
ברעם נוהג להדביק תויות וכל מי שאינו בעל תוית אדומה נפסל והכי גרועים הם הורדרדים
(מושג שאול מהמונח לבנבנים בקרב המיליטנטים השחורים של מיסטר X )
הדבקת תויות נעשית על ידי אנשים שבטוחים במאה אחוז שהם טובים מהאחרים
כפי שברעם מעיד כאשר הוא מדבר על השמאל העיקבי נושאי האמת מאז ומתמיד.
בגין וחבורתו היו נלעגים ב-20 השנים הראשונות לקיומה של ישראל ונדחקו לשוליים
מפלגות הפועלים רצו להקים מדינה סוציאליסטית אבל רוב העולים לא רצו בזה בעקר המזרחיים אשר ערכי הימין התאימו לתרבותם…
חיים מזכיר לי (ואין זה נאמר מתוך זלזול חלילה), את אותם המספרים הקדמונים שהיו עוברים מעיירה לעיירה ובתוך מוחם הקודח היו נושאים ספורים, עלילות ופיסות היסטוריה. מבלעדיהם לא היית יודע דבר. כמוהם כספריה צבורית, רדיו המשמיע שירים וטלויזיה המעלה מחזות, הם גם ידעו מה קורה בעיר הפלך ובעיר המלך ואיזו מטרונית נישאה לאיזה דוכס ומה אמרה הנסיכה לארכיבישוף אודות כך. הכל סביב אדם אחד, בפרוטה נדבה, או סתם בהגנב אוזן מאחורי דבוקת המקיפים, אי שם בשער העיר או בקרן השוק.
גם כאן- ללא מחקר מעמיק, ללא סקרים אקדמאים מקיפים וללא הסתמכויות וציטטות ברורות ומתוארכות של המדיה על שלוחותיה- מתוך ראיתו עולמו הכוללת, חיים פורס בפנינו בכשרון רב ובתמציתיות מושכלת, כקומפוזיטור המשלים איזו סימפוניה מסובכת, את ההיסטוריה הישראלית (בכוונה אנני אומר ציונית) הכלכלית בטחונית. את מאבקי הזיבורית בין ה"סוציאליסטים" לקפיטליסטים ואת מפלס הכלים השלובים שנוצר ביניהם בעקבות זרימת הכוחות האלקטורלים מהכא להתם.
ועל כל זאת נאמר תודה וגם שנה טובה לך חיים. ושתרבה לכתוב כאן באתר, להנאת כולנו.