בראש השנה בשנות החמישים נהגנו לערוך עם אבי סיור בבתי הכנסת של מאה שערים. תמיד חששתי קצת מהסיור הזה, שכן אבי שעמד בראש מוסדות ההסתדרות בעירנו ניהל מערכת יחסים קצת בעייתית עם החרדים. אבל הוא סמך על כך ששורשיו העמוקים ביהדות החסידית ושמו של אביו החרדי שגר בשכונת שערי חסד בפאתי רחביה, יסוככו עליו מפני אלימות בוטה. לא כולם האירו לנו פנים, אבל אבי הרגיש שם כמו בבית. היידיש השגורה בפיו הייתה עסיסית, הוא הכיר היטב את התפילות ואת המנהגים, ובעצם אהב מאוד את החרדים.
מאה שערים
לסיור שלנו היה ניחוח של מזרח אירופה ונוף שונה ומיוחד, כאילו נחתנו מכוכב אחר. עשר דקות אחרי שיצאנו מביתנו ברחוב המלך ג'ורג' כבר הגענו לכנסייה האתיופית, ומשם הדרך למאה שערים הייתה קצרה. הצצנו לכמה בתי כנסת, אבל אבא האיץ בנו למהר לבית הכנסת של הקרלינאים. שם התפללו בני העדה בדבקות אמיתית, בדרך כלל בעיניים עצומות, ושירתם אמרה להבקיע בכוח דרך התקרה ולעלות מיד השמיימה.
חלק מהמתפללים הכירו אותנו, אבל עד מהרה חדלו המחוות שבין אדם לאדם, לטובת הדיאלוג הקולני שבין האדם למקום. הייתי אז ילד די קטן, אבל משום מה חשתי מיד באווירה מעובה שהיא מורשת הסבל הרב שעבר על חסידי קרלין במשך הדורות. היו שם המון זקנים וסתם מבוגרים, ומעט בני תשחורת. בביקור קודם הסביר לנו אחד מגבאי הקהילה שהצעירים התפזרו לכל עבר, הקימו קהילה משגשגת בארצות הברית וקהילה קטנה גם בצפון לונדון. "אינני יודע מה יהיה בעוד שלושים-ארבעים שנה" אמר, "אבל בינתיים אנחנו כאן ויש לנו כוח לעבוד את השם בכל מאודנו".
אבא שלי התבונן בו בעיניים דומעות. היה ברור שהוא חשב על בית הכנסת בזדולבונוב אוקראינה, ובעיקר על אִמו חיה בעזרת הנשים. הוא קרא לי על שמה, "חיים", שם שנראה לי יהודי מדי ומיושן מדי בילדותי, ועכשיו הוא חביב עלי מאוד. במהלך הזמן דיברו בני ביתי על הדמיון העצום ביני לבין סבתי, ויש לנו תמונה גדולה שאולי מעידה על כך. סבתי מתה כאשר אבי היה בן שמונה והוא נצר את זכרה עד סוף ימיו. אבי היה מפא"יניק עד שורשי נשמתו, ואני לא חושב שהיה אפילו מצביע אחד בקרב הקהילה שבחר לכנסת ברשימתו של דוד בן-גוריון שסימנה האות א'. אבל הוא אהב אוכל של חרדים, בעיקר קוגל ירושלמי, ושמע בכל שבת בצהריים פרקי חזנות בקול ישראל. פעם אמרתי לו שהמנהג הזה מסמל את השניוּת בעומק נשמתו: הוא ניהל מלחמת חורמה בחרדים על זכותו של "ציבור העובדים" ליהנות מרחצה מעורבת בבריכה, וספג על כך נאצות וחרמות ממנהיגי אגודת ישראל; מצד שני הוא אהב את החרדים והתגעגע בלבו לנוף ילדותו במזרח אירופה.
בשבת בצהריים, כאשר גוועו צלילי "עקביא בן-מהללאל" ברדיו, כבר נפרדנו מההורים ורצנו לימק"א או למגרש שלנו בקטמון. אבל פרקי החזנות התקבעו בלבי, נחרתו בהווייתי, וכאשר התארחתי אצל דודתי אסתר ברחוב הרמן כהן בתל-אביב, נהגתי להאזין ליד מדרכת בית הכנסת "תפארת צבי" לשירתו הנשגבת של החזן לייבל'ה גלאנץ. פרקי החזנות של יהדות אשכנז היו חביבים עליי בדיוק כמו המאכלים החאלבּיִים של אמא ושל סבתא שרה מנחלת ציון. בבית הכנסת של הקרלינאים ספגתי את השירים והפנמתי גם את הייסורים שעמדו בבסיסם. אבא סיפר לי שרוב יהודי קרלין נרצחו, ואת סיפורי הרצח והזוועות באוקראינה קראתי בספרים, וגם ב"דבר השבוע" ו"דבר לילדים" שהיו לחם חוקי מגיל חמש. זהו אולי הרקע לעובדה שלא נסחפתי אף פעם לגזענות כלפי החרדים. עד היום נותר הוויכוח הפוליטי איתם יחד עם יחס חם מוּלד, כאילו היו כולם מעין "סבתא חיה קולקטיבית", שנפטרה מטיפוס שנים רבות מאוד לפני שנולדתי.
בקצה אולם התפילה של הקרלינאים ישב תמיד איש, שנראה זקן מאוד בזכות זקנו הלבן העבות והקמטים הרבים על פניו. הוא לא היה רב ולא גבאי, אלא רק מתפלל מן השורה, אבל הצטייר בעינינו כדמות של קדוש. כולם התפללו מעומק לבם, אבל הקרלינאי הזקן זעק את מילותיו בעברית מאוד יידישיסטית, כאילו ניהל דיון כביכול עם הקדוש ברוך הוא ובא עימו חשבון על סבלות בני עמו. גם כאשר הוא שר, בקולו העמוק, יצאה מפיו שירת מחאה אמיתית. פעם ביקרנו שם גם בשמחת תורה, אבל אז היה קולו שמח יותר. הוא חגג את התורה, אבל נימה טמירה של כעס וטרוניה התלוותה לכל תו ולכל מלה.
הזקן מבית הכנסת של הקרלינאים נשאר שם שנים רבות. בכל ביקור הוא היה נוכח, יושב תמיד ליד אותו שולחן מהוה, ומתכנס תמיד לתוך עומק יישותו, על אף שלא התעלם באמת משכניו. הוא היה אבן יסוד בקהילה, אבל גם אדם עצמאי, שקיים את הדיאלוג הכועס שלו עם בוראו, מבלי שהיה בכך אפילו שמץ של חילול השם. דמותו בעצם ליוותה אותי משחר ילדותי ועד בחרותי, ויש להניח שאין לו מושג אפילו בדבר עצם קיומי. היו שנים שחשדתי בעצמי שהרושם העז שהוא עשה עלי לא היה רק "יהודי", ושהקרלינאי היה דומה מאוד לקדושים הנוצריים בסרטי הוליווד. בסצנת הסיום של הסרט "קוו ואדיס" מופיע איש זקן ומרשים, שהיה דומה מאוד לקרלינאי שלי. תמיד הייתי מודע לכך שחוויות הילדות ורישומם של הסרטים (את "קוו ואדיס" ראיתי בקולנוע "עדן" ז"ל) שימשו בערבוביה בתודעתי. אבי ידע לחקות את קולו של הקרלינאי הזקן ולעתים שיחזר בעבורנו את התפילות בקולו הערב.
כאשר חלמתי עליו בפעם האחרונה הייתי בלונדון. זה היה לפני שנתיים ומשהו, בדיוק לפני משחק מכריע של וסטהאם יונייטד שלי באצטדיון וומבּלי. הזקן, שבעולם המציאות לא דיבר איתי אף פעם, נזף בי על כך שאני שטוּף בכדורגל ועוד הולך למשחק של גויים בשבת. ניסיתי קצת להתנצל ולהפיס את דעתו, אבל הוא התבונן בי בחומרה ואמר שאקבל עונש כבר במשחק עצמו: "הקבוצה שלך תפסיד", אמר. כאשר התפוגג והתאדה מהחדר, הייתי מכוסה בזיעה קרה. מעולם לא דגלתי באמונות תפלות, אבל חלום כזה ערב משחק גורלי? בסופו של דבר ניצחנו 1-2, עלינו לליגת העל וחגגתי עם אוהדי וסטהאם האהובים עלי. לא קבלתי שום עונש, והקרלינאי הזקן בעצם שלח לי שמץ של חיוך, חרף הנזיפה. נראה שגם את האמביוולנטיות ירשתי מאבא שלי.
- פורסם בכל העיר, 24 ספטמבר 2014
איזה רשימה יפה. אהבתי, למרות שאני לא אוהב את וסטהם יוניטד, אלה את מנצ'סטר יוניטד. אהבתי את אמירתו של חיים שאינו נסחף לשנאת חרדים. האירוניה של הגורל: היום שנאת החרדים זה מה שנשאר ממפא"י של משה ברעם.
חיים היקר, גם אותי (בדומה לשמואל אמיר לעיל) ריגש מאמרך-סיפורך, אשר דרכו מתוודע הקורא לאנושיותך ולרבדים הרבים של אישיותך והביוגרפיה שלך. אולי אני נאיבי, אבל אני עדיין מפנטז על האפשרות לגייס גם חלקים מן המחנה החרדי, הספרדי והאשכנזי כאחד, לשיתוף פעולה למען השלום, אולי לא על בסיס אידיאולוגי, אבל בהחלט על בסיס שיקולים פרגמטיים. בהכירי את השקפותיהם הפרגמטיות של ח"כים כמשה גפני, יעקב מרגי ואף אריה דרעי עצמו בנושא זה, אני סבור שאפשרות זו אינה מופרכת כלל.