התהליך המואץ של הצהבה הפוקד את התקשורת שלנו הוא חדש יחסית, תוצאה ברורה וחד-משמעית מהאמריקניזציה ומההשטחה של רמת הדיון ברוב הנושאים. זוהי תופעה מרתקת, כיוון שבעבר עסקו רוב העיתונים בנושאים פוליטיים ואפילו רעיוניים, ולא היו שטופים בפסיכולוגיה בגרוש שחלחלה לכל חלקה טובה בתקשורת בשנים האחרונות. בשנים הנהדרות שבהן לימדתי בבצלאל קורס בשם "תקשורת וחברה" נהגתי לערוך השוואות בין עיתונים צהובים בבריטניה או בארצות הברית, לבין "מעריב" או "ידיעות אחרונות" בארצנו. ניתוחים סטטיסטיים ומקצועיים העלו, שלעיתונות שלנו יש עדיפות רבה על העיתונים הזרים. המגמה הזו לא התהפכה לחלוטין, אבל השינויים שאכן חלו הם משמעותיים מאוד. המקום שמוקדש עתה לנושאי מין ופשע הוא עצום, הסיפורים האישיים תפסו את מקומם של הניתוחים האידיאולוגיים ובעיתות מלחמה כל החומר המערכתי מוקדש לתיאורי גבורה ושכוֹל, מלווים בכותרות ובתמונות שמעודדות את התמיכה במלחמה.

צהובונים בריטים (מקור)

אפילו המוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" שעלה בהרבה ברמתו על זה של עיתונים דומים במערב, גלש לתהומות. די לנו לקרוא ביעף את שמו של מחבר המאמר כדי להסיק מראש את רוח הדברים ואת זהותו של האדם שהעיתונאי עומד לשירותו. כלי הניתוח מעוצבים לפי התוצאה המתבקשת, ומשרתים מסקנות ידועות מראש. אני כבר לא מדבר על "ישראל היום", שהוא עלון הסברה של ביבי נתניהו ושל המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית; גם בעיתונים אחרים ניתן לזהות את המגמות, שגם הן לא תמיד פוליטיות אלא בעיקר אישיות. לרבים נוח לרמוז (או לכתוב במפורש) שראש הממשלה פועל בהשפעת אשתו, שרה. לקביעה הלא מוכחת הזאת מתלווים סיפורים על אודות חולשתו של נתניהו בכל הנושאים שנתונים לטיפולו, ואפילו בנושא הרעיוני לא מייחסים לו חשיבה עצמאית אלא מנתחים את האנשים שהשפיעו עליו מאז ומתמיד. יש לי שתי השגות על האסכולה הזו: 1. נתניהו התחנך כרביזיוניסט, מעולם לא שינה את השקפת עולמו, אלא מיזג אותה ברעיונות של הגמוניה קפיטליסטית ודיכוי בכוח צבאי של שאיפות העצמאות והשוויון של אומות ומעמדות מקופחים. 2. שרה נתניהו איננה יכולה לשנות את המדיניות של בעלה ואף איננה זקוקה לכך. ממילא שניהם ינקו אותם עיקרים רעיוניים בבית הוריהם ואין שום הבדל מהותי ביניהם למעט ניואנסים. גברת נתניהו משפיעה אולי על יחסו של בעלה לאנשי לשכתו ולכמה משריו, אבל המגמה היא תמיד לאומנית וניאו-ליברלית.

ישראל היא המדינה הדמוקרטית הכי ימנית בעולם, והחשיבה הפוליטית בתוכה נובעת מהאידיאולוגיה ומהדת. תרגילי היחצנות ואחיזת העיניים בכל מערכת בחירות נועדו להסוות מגמות קיצוניות של כמה מראשי המפלגות. כך הצליח יאיר לפיד, למשל, להתחנחן בפני הבוחרים הלבנים בגוש דן וכל ניסיונותינו לחשוף את פרצופו האמיתי נכשלו. תופעת לפיד איננה חדשה. הוא ממשיך באורח ישיר לא רק את מורשת אביו, טומי לפיד האנטי-דתי, אלא גם את הציונות הכללית של פרץ ברנשטיין, יוסף ספיר, יוסף סרלין, ישראל רוקח, יצחק מודעי ושמחה ארליך. הציונים הכלליים ייצגו בעיקר את הבורגנות המבוססת במרכז הארץ (תל-אביב, פתח-תקווה, רמת גן, נתניה, חדרה) אבל היו חלשים יחסית בעירנו. האסכולה הזו נהרסה כאשר הם הצטרפו לתנועת החרות, ייסדו את גח"ל ואחר כך את הליכוד. אבל את התרכובת הבלתי ניתנת להפרדה בין האמונה בכוחות השוק החופשי לבין הלאומנות האנטי-ערבית הם השאירו לדורות הבאים. הבורגנים החדשים, המשכילים יותר ואולי הלאומנים פחות, חיפשו להם מסגרות חדשות, החליפו את רפ"י בד"ש, יצרו גם את קדימה ולפניה את מפלגת המרכז. לפיד התביית על הנישה הזו, אבל פנה גם לאוכלוסיה יותר צעירה, שביקשה לממש את זהותה באמצעות בורגנות קלילה, סטוּצית, שוחרת שלום כאילו, שוחרת קידמה כאילו, אבל בלתי מסוגלת לנהל מאבק חברתי פוליטי אמיתי: לא למען השלום ולא כדי לקדם רעיונות של צמצום הפער בשכר ויותר שוויון כלכלי-חברתי.

19 מנדטים קיבל לפיד בשנת 2013. מאז הבחירות אימץ אג'נדה ימנית קיצונית בנושא החברתי, נקט עוינות כלפי האזרחים הערבים (הזועבי'ס) ולאומניות-נציות עם פרוץ המלחמה שיזם נתניהו. לילד הזה אולי לא ציפו בפאבים ובבתי הקפה של העיר תל-אביב, ולכן יורדת התמיכה בסיעתו בסקרים. בכל זאת, גם 11 המנדטים שהוא קיבל בסקר האחרון הם הישג, בהתחשב בכישלונותיו, בעילגות שלו, בהתבטאויותיו התמוהות ברוב הנושאים. ואכן, לפיד זוכה לטיפול פסיכולוגיסטי בכל כלי התקשורת. משפחתו, אביו הדומיננטי, חולשתו הרעיונית, רופסותו האישיותית. כך מגיעים גם למסקנות מוטעות: לפחות בנושא הכלכלי, הניאו-ליברליזם שלו הוא מוצק, ואילו בנושא המלחמה והביטחון הוא נישא על משביה של  כל רוח משתנה, כמו רוב ציבור הבוחרים שלו. לפיד איננו סתם איש שלא ניתן לסמוך עליו, אלא בעצם ברומטר, המציין את כל השינויים, התהפוכות, החמדנות, הנהנתנות וחוסר האחריות החברתית של דור שלם שקיבל זכות בחירה בחמש- עשרה השנים האחרונות. לעמדות שלו יש ביסוס רעיוני ומסורתי (הציונים הכלליים, כאמור) ושורשים עמוקים בהיסטוריה של היישוב לפני קום המדינה ובעשור הראשון לקיומה.

לדעתי רצוי שכותבי מאמרים בנושאים פוליטיים-אקטואליים ילמדו היטב את ההיסטוריה של היישוב היהודי כאן לפחות מאז הצהרת בלפור (1917) ולא לייחס את המעשים, את ההצהרות ואת המחדלים רק להיבטים אישיים בחיי המנהיגים למיניהם. כדי להקל את הבוחרים המשכילים חשוב שהם יבינו את משמעות הצבעתם. כל מי שמציע דרך כלשהי, שאיננה כוללת את ביטול הכיבוש, גוזר את גורלנו לבידוד בינלאומי שרוב המעמד הבינוני בארץ איננו מוכן לשלם את מחירו. מי שרוצה שינוי, מנוּע מתמיכה במפלגות שמקבלות את הקונסנזוס הימני בנושא גורל השטחים הכבושים; מי שמאמין שרק חברה בריאה יכולה להחזיק כאן מעמד חייב לתמוך בשינויים סוציו-אקונומיים לטובת כל החברה. אפילו ציפי לבני מסתפקת בשינון המנטרה של המשך תהליך השלום עם הרשות הפלסטינית, אבל הצעותיה אינן קבילות על שום פלסטיני.

התקשורת איננה ימנית או שמאלית; היא פשוט מדברת בשפת הקונסנזוס. אבל אחרי שכבר הוכח, במחיר דמים כבד לחיילינו ולפלסטינים, שהקונסנזוס הוא מסוכן ורק דוחה לזמן קצוב את האסונות הבאים עלינו לרעה, התפקיד שלנו הוא לשנות עמדות ולא רק לשקף אותן. לפני שנתיים התקשורת דחפה אותנו למלחמה הרת אסון עם איראן, וכמה מאיתנו ראו לנכון להזעיק גם את דעת הקהל העולמית נגד מזימותיו החשוכות של נתניהו. אבל רוב העיתונאים הכו בתופי המלחמה, ורק ארצות הברית הצילה אותנו מתוצאות תקיפה נמהרת על איראן. הלקח מהפרשה האיראנית טרם נלמד.

• פורסם בכל העיר, 3/10/14

Share on Facebook