יש הטוענים שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הוא נואם גדול, בעיקר בשפה האנגלית. ייתכן שהם צודקים, אבל המחמאה המופרזת הזאת איננה עונה לשאלה המרכזית: מיהו קהל היעד ומי עשוי להתרשם מהרטוריקה המיושנת של מר נתניהו.

שמעתי את נאומו האחרון בעצרת האו"ם ואף קראתי את הטקסט באנגלית בקפידה רבה. המסקנות הנאום הן עצובות: נתניהו התייחס לקהל שומעיו בעצרת ובעולם כולו כאילו היו אסיפה של ותיקי תנועת החרות בבנימינה. התשואות של הצ'ירלידרס שהביא עימו לניו-יורק רק העצימו את העגמומיות, את המלנכוליה ואת התחושה, שהאיש שכופה מציאות טרגית על מדינת ישראל הפך לדמות קומית למחצה. מנהיג מדינה נזקקת ונתמכת מחקה את וינסטון צ'רצ'יל (שבכל זאת עמד בזמנו בראש מעצמה גדולה, חובקת-עולם) וקצת את מנחם בגין. זאב ז'בוטינסקי גינה פעם את סגנון נאומיו של בגין ולעג לו בפרהסיה. אבל בגין הוא דמות היסטורית גדולה לעומת נתניהו. מצב מרתק: לאיש יש זכות לטעון שהוא נושא מורשת אבות מפוארת (בעיקר בעיני מאמיניה) אבל הוא מהווה הוכחה חיה שהדור אכן פוחת והולך.

בגין נהג לכנות את רמטכ"ל מלחמת לבנון (1982) בשם דמוסתנס, הנואם היווני הגדול מהמאה הרביעית לפני הספירה. השימוש בכינוי הזה נועד להתל ברפול (רפאל איתן) שהיה איש עילג, וגם לנזוף בו בעדינות על הפטפטנות היתרה שלו, שגרמה לממשלת בגין מבוכה ונזקים הסברתיים. דמוסתנס המיתולוגי היה גמגמן ששאף לגדולות, ואימן את עצמו באמצעות תרגילים מפרכים עד שהתגבר על מומיו והפך לאחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה. דומה שרוב מאזיניו של בגין לא נהנו כמוהו מחינוך בתיכון פולני ולא ידעו מי זה דמוסתנס. היום כמעט שלא מקבלים מידע בבתי הספר על גיבורי ההיסטוריה הקלאסית אבל דווקא חסידיו המתמעטים והולכים של נתניהו בתנועתו היו מאמצים ברצון את הכינוי. מכל מקום, מהנאום עולה שנתניהו חזר עשרות שנים אחרונית, נשמע קצת כמו גולדה מאיר בטון הצדקני ובהטחות המגוחכות נגד העולם המתנכר, וסיפוריו על "הצבא המוסרי בעולם" אפילו לא הצחיקו.

זוהי בעייתו העיקרית של נתניהו. האיש מסרב להבין שנוצרו מבנים חדשים של הסברה או תעמולה, ושמה שיפה אולי לכיכר ציון בעירנו לא יכול להצליח בעצרת האו"ם. המלה המדוברת או אפילו המודפסת מתגמדת כיום בפני התמונות. האיפול על זוועות עזה 2014 לא היה מלא בעידן הדיגיטאלי הזה, והעולם ראה את הילדים שנטחנו באש התותחים ובהפצצות של חיל האוויר. גם דמוסתנס עצמו (שהסית את תושבי אתונה לצאת למלחמה אומללה נגד המלך פיליפוס השני) לא היה מצליח היום לשווק לעולם מלים, כדי להאפיל על המראות.

נתניהו מקווה שהשמרנים בארצות הברית, שלא השלימו עם כהונתו של נשיא שחור בבית הלבן, יתמכו בו באורח אוטומטי שלא לדבר על היהודים מהימין הקיצוני. ייתכן שזהו מקח טעות. ראש הממשלה, אחרי כל כך הרבה שנים בארצות הברית, אינו קולט שרק חלק מיהודי אמריקה תומכים בו. רבים אחרים, משכילים, נאורים, ליברלים, דמוקרטים ושוחרי זכויות האדם, מתביישים בו. התהליכים החברתיים, הפוליטיים והדמוגראפיים אינם מבטיחים בשורות טובות מנקודת ראותו. הוא מנהל קרב מאסף בעשורים הראשונים של המאה ה-21, בכלי נשק חלוּדים ששייכים לתחילת המאה ה-20. הגמגום המאולץ על מדינה פלסטינית בשיחתו עם ברק אובמה גרר צחוק מר בסביבתו הקרובה של הנשיא. הוויית החיים בתנועת הליכוד מקשה על נתניהו לרמות את מנהיגי ארצות הברית. במרכז תנועתו של הנשיא יש רוב לחזית הסירוב, וגם אישים מתונים יחסית אינם מוכנים לפינוי מסיבי של התנחלויות או אפילו "מאחזים". לכן העימות הוא בלתי נמנע. אובמה אולי החמיץ כבר את ההזדמנות ללחוץ את ביבי אל הקיר וממש לסחוט ממנו בכוח ויתורים משמעותיים בנושא ההתנחלויות, אבל יורשיו העתידיים לומדים כבר עכשיו את הלקח.

נאום נתניהו בעצרת האו"ם, ספטמבר 2014

בפני קהל שומעיו בבנימינה (למשל) יכול נתניהו לתקוף את המשטר האיראני השיעי ואת אויביו בנפש ב"מדינה האיסלמית" הסונית בנשימה אחת, ולקצור מחיאת כפיים נלהבות. אבל הריאל פוליטיק של הממשל האמריקאי מכתיב מדיניות של "הלנו אתה או לצרינו?", בלי שום פשרות. אם נתניהו תוקף עכשיו את האיראנים באותה התלהמות ובאותו אוצר מלים שבהם נקט בעבר, הוא מוכיח לממשל שלא ניתן לשתף עימו פעולה בנושאים אזוריים, החשובים לאינטרס האמיתי או המדומה של הבית הלבן. אם נתניהו בא לשכנע את העולם המערבי בנאומו העצרת, הוא נכשל לגמרי. בכך פגע בשליחותו המדינית בשמה של ישראל ושל כל תושביה. הוא דיבר ללבם של המשוכנעים, שחשיבותם הפוליטית במערב איננה מכרעת, והרחיק ממנו את כל הליברלים והסוציאל-דמוקרטים, שעברו תחושה של הלם מהתמונות ברצועת עזה.

הרטוריקה של ראש הממשלה בשפה האנגלית היא בינונית: מבטא זר אבל מושפע מהעגה האמריקאית, כמו אדוארד ג' רובינסון בסרטים הישנים בשחור-לבן, שטף דיבור ואוצר מלים סביר בהחלט וזהו. המעריצים הקרתניים בארצנו התלהבו, אולי חלמו כל ימיהם לדבר אנגלית מאנפפת, גרי קופר לעניים. זה נחמד, אבל תאמינו לי שלא כל העולם חושב כך. פעם היה לנו נשק סודי אדיר נגד ספקנות העולם נוכח שקרינו: קראו לו אבא אבן. אם לאבן היה מגיע ציון 10 כנואם, נתניהו יכול בקושי לגרד ציון 6.

מה יקרה בעתיד הקרוב? המציאות תכריח את נתניהו להצטלם עם אבו-מאזן, השיחות עם נציגי הרשות הפלסטינית יתחדשו לזמן מה אבל יעוררו ביקורת נוקבת בעולם הערבי או לחילופין התבטאויות חריפות של המנהיג הפלסטיני כלפי ישראל. בבחירות הבאות לכנסת לא יקרה דבר. האכזבה מלפיד תביא כמה קולות לבוז'י הרצוג, שידבר הפעם בגלוי של שאיפתו להצטרף לממשלת נתניהו כ"קורקטיבה" למדיניות הסירוב של הימין, ביבי יחשוש מהפיכה בתוך הליכוד ויחבור לימין במפלגתו. מאחיזת העיניים של הוויכוח הגדול במחנה הציוני בין ימין לבין "שמאל" לא יישאר דבר.

יהיו גם עוד נאומים, אבל ההתייחסות אליהם לא תהיה עוד כאילו ירד נתניהו מהר סיני עם לוחות הברית. הוא לא מסוגל לחדש דבר, ואולי ייכנע ללחץ מסוים להזכיר את זכויות הפלסטינים, אחרי שעוד ועוד מתנחלים יפלשו לאדמותיהם. תרחיש סביר עשוי להצביע על הרצוג כשר החוץ בממשלתו של נתניהו ואז ינסה אברך המשי הזה להציג את התוקפנות הטריטוריאלית של הממסד כמעשה הומניטארי. בסופו של דבר אבו-מאזן יפרוש, ואולי תחול עוד התקרבות בין הרשות לבין החמאס. נאומים חסרי תוכן לא נועדו להביא תוצאות אלא לחפות על היעדרן.

Share on Facebook