במקום מאמר, במקום סיפור, במקום שיר
הקדמה
בעוד 48 שעות, ביום הראשון של העתיד, ניפרד שוב מכל חגי תשרי, ונשתדל להישיר מבט לקראת הבאות. יותר קל לכתוב מאשר להתבונן לתוך הערפילים, הצבועים לקראת הערב בצבע אדמדם מקסים. החוויה הזו מסתירה בחוּבּה גם איום סמוי. ייתכן שתהיה לנו עוד שנה מאוסה, כמו זו שחלפה לה לאנחות, אבל אנשים חיים אנחנו, ואין לנו שום כוונה לוותר כבר עכשיו על כל התקוות, אלא דווקא לחלום על שלום ועל שגשוג, לפני שהמציאות תפריך את כל זה, ותאלץ אותנו לבנות אשליות חדשות, שיתאדו לשמיים הריקים בדיוק כמו הישנות.
בוקר
יורדים העירה ביום נוגה של סתיו, זוכים לגל של קור חורפי ברחוב המלך ג'ורג' פינת אגריפס, מיצרים על כך שהקיץ חלף כל כך מהר, ומחייכים לעבר סיעה עליזה ורועשת של תלמידי הניסויי, ששועטים ברחוב הלל כאילו חיכה להם משהו נפלא בבית הספר. על פניהם מצטיירת ארשת מכמירת לב של ציפייה דרוכה, מהולה בחלומות מתוקים שכמה מהם אולי יתגשמו. לא נותר אלא להתפלל בעבורם, ששלוש השנים בצבא יעברו איכשהו בשלום. גם למבוגרים יש אשליות על ימים טובים יותר, כשהם מתפללים למען אותם תלמידים ולא למען עצמם.
עננים מצטברים לאיטם בצפון העיר, והקרקע מתחת רגלינו רועדת קצת. כל התחזיות שלנו הן פסימיות; הניתוח הרציונאלי גורם לנו לצפות למלחמות ולפיגועים, אבל אסור לנו להחצין אפילו סממן קצרצר של היסטריה. אנחנו ילידי העיר, אני אומר לחבר שצועד איתי בלא חמדה, ראינו כבר הכול. בזמן ההפגזות של 1948 גרנו בנחלת אחים, וספגנו אש בגלל קירבתנו לשדה התעופה הקטן של ההגנה במקום שבו נמצא עתה גן סאקר. כבר הראיתי לחברי את המקום המדויק ברחוב אבן-ספיר, שבו נפל פגז דקות אחדות אחרי שאמא משכה אותנו משם ממש בכוח הזרוע. שלושתנו שיחקנו במקום, עוזי, חיים ומנחם ברעם, והתנסויות כאלה ליוו אותנו כל חיינו. בקפה "אלנו" ברחוב בן-יהודה אירע פיצוץ שעלה בחיי אדם, אחרי שהחלטתי לבחור לשבת במקום אחר בשל נוכחותו של טרחן מקצועי שארב לאנשים מוכרים לו כדי לספר בפעם המאה את סיפוריו המשמימים. את הפיצוץ האדיר שמעתי מקץ רבע שעה במרומי דירתנו הישנה ברחוב שמואל הנגיד. מקץ זמן מה הייתי ב"ביקור חולים" עם אימי, כאשר לחדר המיון נהרו פצועים רבים מפיגוע נוסף. הצלחתי לחזור הביתה מקץ שעות אחדות, ואשתי הראתה לי עוגות תות מצוינות בנוסח צרפתי, שאותן קנתה באותו יום עצמו בחנות שנפגעה קשה בפיגוע. כל זה לא מחסן אותנו בפני החשש המנקר בנו כל הזמן. אנחנו יושבים לארוחת בוקר בבית קפה ידוע, שהשמירה הוסרה ממנו בתקופה האחרונה. קשה לומר שהשיניים נוקשות מפחד, אבל משהו עמום בכל זאת עוכר את השלווה. במרכז הרקיע התעבו העננים ואני מזכיר לחברי את "חשרת הסופה" בספר של וינסטון צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה. הוא מזכיר לי שהספר היה מתנה ממנו, ליום הולדתי ה-24, בשנת 1965. כך עובר לו בוקר נחמד. THE GATHERING STORM, כך קוראים לספר הראשון ב"דברי ימי מלחמת העולם השנייה", חוזר אלינו כמעט בכל שיחה על מלחמות, ואין שיחה בין שני ישראלים בני גילי, שאיננה מעלה באוב את אחת המלחמות.
שקיעה סתוית. צילום: רון אלמוג, 2006
צהריים
בצהריים חוזר החום. לא הצריבה הקשה שמאפיינת את חודש אוגוסט, אלא רק תזכורת מעודנת של תחילת אוקטובר, שהקיץ עדיין לא נכחד. הוא לוחם על קיומו, ואינו מסתפק בדברי הכיבושין, שתורו יגיע שוב בשנה הבאה. מחליט ללכת ברגל הביתה, ומרגיש כמו גיבור לאומי. רק המדליות היפות, שמכסות את מדיהם המהוהים של ותיקי הצבא האדום, חסרות לי קצת. ברחוב נרקיס אני עושה חנייה ארוכה על ספסל עירוני מאובק. לידי מתמקמת אישה מבוגרת, מפורכסת וקוקטית, שמדברת בנייד שלה ברוסית. נראה שהיא מנהלת שיחה נינוחה למדי, צוחקת לעתים קרובות וחושפת שיניים ממתכות שונות. אני מנסה לקרוא אבל מקץ עשרים דקות מגלה, שעיניי עדיין נעוצות באותה שורה עצמה. כעבור זמן מה ניגש אלי קבצן ומבקש ממני "קצת כסף" בעברית טובה. רגע קשה: אני מגלה שהאיש לבוש בלויי הסחבות היה איתי בבית הספר היסודי ולפתע נעלם מסיבה עלומה ולא ראיתי אותו מאז. הוא מתבונן בי בעיניים ריקות, ולא מזהה אותי. "יעקב?", אני שואל בהיסוס קל, אבל האיש אינו עונה אלא מחכה עד שאשלוף מטבע כלשהו. אני נותן לו שטר גדול, והקבצן פשוט תוחב אותו לכיסו. הוא פונה לדרכו ולפתע נמלך בדעתו, עומד מולי ואומר: "אז מה? תכתוב עלי מאמר?". הפעם מגיע תורי לשתוק. אני נזכר בילד היפה והחצוף מכיתה ב', ששאיפתו היחידה הייתה להיות עשיר. זה מה שנותר מחלומותיו? הדיאלוג האילם בינינו נמשך עוד דקה או שתיים ואז הוא הולך לדרכו.
ערב
חוזר הביתה במצב רוח רע. בית הספר היסודי שלנו, בית החינוך לילדי עובדים על שם חיים ארלוזורוב, לא נועד לילדי עשירים. ההורים נימנו על אצולת תנועת העבודה, והיה להם יותר כוח פוליטי מאשר כסף. רוב חבריי לכיתה השתלבו היטב בחברה הישראלית, בילו שנים בשליחויות בחוץ-לארץ, שנאו את הליכוד אבל קיבלו על עצמם עיקרים רבים מתורתו. את חברו הטוב של יעקב הקבצן ראיתי לא פעם ביציעי הפועל אבל הוא נעלם בשנים האחרונות. מישהו אמר לי שהוא נפטר. לא היה לי עם מי לדבר על יעקב או על מצוקותיו. ישבתי על כיסא בסלון והסתכלתי בחצר היפה שלנו. מחזה מרגיע, כאילו נקלעתי לחיק הטבע ולא לשכונה עירונית. אז דווקא יעקב יהיה התמונה הראשונה שלי מיומו הראשון של העתיד? סירבתי להאמין בכך. עוד התנגשות בין האופי האופטימי שלי לבין המציאות, חשבתי לעצמי. בעצם, כולנו יעקב במידה זו או אחרת, ואת הצ'אנס שלנו להשפיע על החברה ולעצב אותה כבר הפסדנו.
המתנתי בסבלנות למשחק בערב בטלוויזיה, אולי ליונל מסי יפזר עלינו אבק כוכבים, המועקה איכשהו תתפוגג, ואת יעקב נאפסן בירכתי מחוזות הזיכרון. בילדותי הלכתי פעם לראות את דוריס דיי בקולנוע "אוריון" ברחוב שמאי. אפילו בגיל עשר קלטתי שהסרט היה מטומטם, אבל אורות הבמה, הזוהר והמוסיקה מחקו את האפרוריות ששררה אז במרכז העיר, בדיוק כפי שמסי התעתד לעשות בערב. בתוך שעה קלה אולי אשכח את יעקב, ואאמין שוב שיהיה טוב.
יפה ומרגש. בוודאי מדבר לכל ירושלמי שמכיר את המקומות המוזכרים. ירושלים של פעם במידה רבה איננה עוד. נותרו איים בודדים שמזכירים את ימים עברו. חיים ברעם יודע יותר מאחרים לתאר בצבעים בהירים את אותו עולם. אולי הגיע הזמן לכתיבת ספר נוסף בנושא.
תופעת ה"שליחים" של מפא"י-שכבה עצומה של פרזיטים שנשלחו לבילויים מפנקים בארצות הרווחה
חזרו עשירים ושבעים- על חשבון כספי המיסים ותרומות העם היהודי מארצות המערב.
המונים מהם היו "שליחים במדים" שכבה שלימה של קצינים שבילו בחיי תפנוקים על חשבון תקציבי
הצבא. עד שהפרסים למשל העיפו אותם בבעיטה.
מודה ועוזב. גם אני הייתי שייך בצעירותי לקטגוריה ש"מישהי" תיארה כאן. כמו רבים עבדתי במסירות רבה אבל עתה אני מרגיש שבזבזתי שנות חיים על אידאלים לא נכונים.
גורלו של יעקב נוגע ללב אבל אני מרוכז בפרק ההקדמה: חיים חושש שמא תהא השנה הבאה גרועה מקודמתה אבל מוסיף שעלינו לקוות לשנת שלום ושגשוג. לקוות צריך אבל זה לא דיי. בעירו של חיים שליש מהתושבים ערבים וכמעט כולם חסרי אזרחות. הסיבות פחות חשובות אבל מדי יום נולדים בירושלים תינוקות חסרי כל אזרחות. לא פעם גם המיילדות והרופאים הם חסרי אזרחות. נחוץ קמפיין ציבורי להענקת אזרחות ל כ ו ל ם. אזרחות לכל תשרת את החזון של שלום ושוויון אזרחי, ובנוסף תסמן לאנשי הימין את מחיר הדגל שהם נושאים. אני כותב על כך מדי פעם ודומה שנהייתי קצת אובססיבי, אבל תחשבו, ילדים בארצנו ובעירנו (ולא סתם עיר, אלא זו הנעלית על ראש שמחתנו) נולדים ללא כל אזרחות ומנועים מאינספור זכויות המוענקות לאזרחים בלבד ולא רק לזכות שהיא פלטפורמה לשאר הזכויות, כלומר הזכות לבחור בממשל, אלא למשל הזכות להיות עובד מדינה.
לרמי יובל 12 פעמים ״חסרי אזרחות״ בתגובה אחת, וגם הדבר אינו נכון בלשון המעטה,
לכל תושבי ירושלים יהודים ווערבים אזרחות ישראלית, אם זה לא מוצא חן בעינך זה סיפור אחר אך אנא הצמד לעובדות
קשקוש שחוזרים עליו מספר גדול של פעמים נשאר קשקוש
לעידו שלום,
אכן קשקוש שחוזרים עליו נשאר קשקוש ודבריך מדגימים היטב כלל זה. עובדתית, ישראל סיפחה את ירושלים המזרחית ולא (לא!) אזרחה את תושביה. לפיכך, רוב מכריע של תושבי ירושלים הערבים אינם אזרחי מדינתם – ישראל. הם גם לא אזרחים של מדינה אחרת כלשהי. אכן הם בחזקת תושבים, זאת מכוח פסק דין של בג"צ משנת 1982 (בג"צ מוברק עווד) שכך הגדיר את מעמדם, אבל תושב לחוד ואזרח לחוד ורבות מאוד הזכויות העומדות לאזרח ונמנעות מתושב. תעודת זהות, עידו, היא רק, כשמה, תעודה שנועדה לזהות את נושאה. אני מצפה ממך ללמוד את הנושא, ובין השאר לקרוא את פסק הדין הנ"ל, אותו תמצא בנקל ברשת.