משפחות מהגרים אנחנו. זהו המשותף הגדול של משפחתי – שילובן של שתי המשפחות הערבית-תימנית והאירופאית אנגלו-סקסית שבכל דור ודור היגרו למקום אחר. משפחה אחת, החל מתקופת המהפכה התעשייתית עברה מהכפר של מרכז אירופה לעיר לונדון, וכאשר לונדון הפכה לכפר – משם לניו יורק ומניו יורק בשנות ה-70 של המאה שעברה לתל-אביב, ישראל. השנייה מהכפר חאג'ה שבמחוז צנעה לעיר אלכסנדריה ושהציונות הפכה את אלכסנדריה לכפר עבור היהודים, היא הגיעה לעיר תל-אביב שבפלשתינה. כאשר מדינת ישראל הפכה עבור משפחתי למעברה אז היגרו בניה לאמריקה – וכשאמריקה נסגרה, נפתחו שערי שוויץ. ונדמה שבקרוב הם יהגרו שוב לישראל.
ההגירה תמיד הייתה כלכלית וממנה נגזר החברתית ומהחברתית נבנו חוברו ההמנונים, צוירו דגלים וסמלי ריבונות. אצלנו במשפחה נבנו שתי זהויות עיקריות: פטריוטיות ואיכות החיים. אצל אימי זאת הייתה הציונות ואצל אבי איכות החיים המקודשת בשוויץ יותר חזקה מכל קבר של רב או קבר של זונה ואף מחומה של בניין בן אלפי שנים. גם אצל אמי הציונית וגם אצל אבא המתגורר בשוויץ איכות החיים נצחו את פוליטיקת הזהויות הלאומית. מהלאומיות נשאר רק הפולקלור – ריקודי עם והטקסים. במקום שיש פרנסה, חינוך ושרותי רפואה טובים, איכות החיים מנצחת את הרגשות. לצד זאת, בכל דור הגירה, אני רואה את הקשיים של להשאיר את חלק מההון הכלכלי והסימבולי בארץ האם ולנדוד למקום חדש. יש כמובן את חדוות הגילוי אך בעיקר חלל של געגועים והרבה ניכור חברתי בארץ החדשה.
הפגנה למען צדק חברתי בתל אביב, 11/5/13 (צילום: אקטיבסטילס)
אני רוצה להיות הראשון במשפחתי שייוולד וימות באותו המקום בו אני מתגורר. אני רוצה להישאר במקומי שבכרם התימנים. להישאר בבית שלי, בנופים, בתוך עננת הזיכרונות והריחות הקבועים, להישאר עם חברי, שרידי משפחתי והכי חשוב להישאר במקום בעבודתי. נולדתי כאן, אף אחד לא שאל אותי – הייתי יכול להיוולד בארה"ב או בתימן, יצא הגורל שנולדתי בישראל, גם את המקצוע שלי החברה קבעה עבורי, וגם מקום עבודתי נקבע בשל אילוצים שהתאימו לי מבחינה חברתית, ועוד ועוד.
הדרך היחידה שלנו לשנות את המצב איננו בהגירה לברלין או לכל מקום אחר. יש להסתכל ימינה, להסתכל שמאלה, ולהתאגד יחד כפועלים. זהו ציבור גדול והמון רב. יחד נוכל לשנות את המצב ולהשתחרר מקשיי הקפיטליזם. כקומוניסט אני אכנס לכל ארגון, גם אם הוא ריאקציוני, כדי לאגד את הציבור. זו דרכי בדמוקרטיה הבורגנית, בבית הכנסת השכונתי בתפילות יום כיפור, במכללת ספיר בה למדתי הרחק מביתי, במערכה נגד המלחמה והכיבוש… ועד למאבק נגד הבנייה שסוגרת לי את האוויר והשמש מול ביתי. המסר הוא פשוט: אנחנו עומדים נחושים ונאבקים ואין סיבה כדי להתייאש.
גם כקומוניסט אומר, יש מקרים קיצוניים שבזמן שריפה בורחים או יורדים למחתרת, אך אנחנו (עדיין) לא שם, הייאוש עדיין לא ניצח אותנו, ואם ינצחו בעלי ההון ושלטונם – יהיה זה ניצחון חלקי וזמני. לכן, חייבים להישאר במקום, להיצמד לאדמה ולנטוע שורש עמוק. בדרך אנו רוכשים לעצמנו הרבה הון סימבולי ומעט הון מטריאלי – אז מדוע לאבד אותו בהגירה? הישארו במקומותיכם ויחד נחולל את מהפכה!
הסיכוי שממשלת ביובי תמציא לך עבודה ששכרה בצידה במקום שבו אתה רוצה לחיות אינו גדול.
איך תעשה את זה? זה נראה לך ריאלי לעשות מהפכה נגד בעלי הון ונגד הימין הלאומני הפשסיטי שהורס את ישראל?
אתה לא יכול לעשות את זה כי אין לך שטח. בארה"ב או בתימן אפשר היה להקים מושבה חוץ-מדינית. אתה הולך עם כמה חברים לאיזה חור בטקסס נגיד ושם אתם נעלמים בקרוואנים שלכם. פה אין לכם אפשרות לעשות את זה. גם אם תלכו לנגב יש שם פעילות צבאית וכל התיישבות שלכם תהיה לא חוקית כי לא קניתם את השטח.
הדרך היחידה היא לשכור דירות בפריפריה ולגור בקומונות ואז כסף רב נכנס למשק בית גדול אחד ואותו אתם משקיעים עד שאתם יוצאים ממעגל העבודה והצריכה (לומדים לייצר הכל בעצמכם, מגדלים את הילידם אחד של השני ומפסיקים לעבוד וככה מפנים מקום לדור חדש של עובדים שיעשו את אותו הדבר), אבל סתם להגיד בואו פה ובואו שם, זה לא יעבוד כי יש ככ הרבה כוחות נגד וכשמישהו חנוק כלכלית, בשניה אתה מפעיל נגדו את ההפרד ומשול, דילמת האסיר, איך שלא תקרא לזה וההתאגדות מתה.
תגובה ראויה (בעיני) שעיקר משקלה בסיפתא,
ממנה נגזרת ההמלצה: "בואו לא נגיד בואו".
מה הקשר בין "הגירה חברתית" לבין הימנונים וכיו"ב?…אם כבר אז "אי ההגירה" מעודדת את ההזדהות העמוקה עם המורשת והעם. זה שאבות אבותיהם היגרו לשם, זה נכון, אך דוקא העובדה ששאר האבות שנולדו אחריהם, לא היגרו, זה מה שקבע מורשתם וביטוייה.
ובענין "ההגירה" בכלל: מהו האדם הקדמון, הציד לקט, אם לא מהגר? והחקלאי הרועה, שהגיע קצת אחריו? כמה פעמים, הוא צריך היה בחייו, לכתת רגליו ורגלי שבטו, ע"מ למצוא מקום אחר, טוב יותר. אנחנו מהגרים מעצם טבענו. אפילו חיינו העצמיים, ניתנים להדמות להגירה (ממחוזות הנעלמים מבינתנו ואליהם: קודם לידתינו ולאחר מותינו). אנחנו משתקעים היכן שאנו יכולים. אך אנחנו נשאר שם לזמן ארוך, רק אם יש ביכולתנו בתקופה זו,להתארגן, לעשות פרי וגם לשמור עליו. אם נכשלנו או הובסנו בדרך, אנחנו שוב מהגרים. וזה אמור לגבי בודדים כשם שזה נכון לגבי עם. אך העם היחידי ששלוש פעמים הגר לאדמתו הוא העם היהודי. אין דבר כזה דומה בנמצא. מכאן שדבריך נכונים הם,אך רק במקרה הפרטי של ישראל.
ליאור, תודה על המאמר ממי שמעריך את מה שאתה עושה ומה שאתה מייצג במאבקיך.
מהפכות………… מאז שנות החמישים אני קורא/ שומע את השמאל על כל הגונים שלו כשהוא מדבר על מהפכות ….. נאדה גורנאשט מאפיס חלמות בהקיץ מי לא חלם על מהפכה כאן מפ"ם/ מקי/ רקח / מצפן/ אל ארד/ויסלחו לי ארגונים מהפכנים קיקיונים אחרים
סליחה צדוק על ההערה: תגובתך ראויה בעיני, למעט המילה "קיקיון" הבאה כאן לבטא בוז.
וכי למה שתבוז ל"חולמי החלומות" ולו בודדים הינם? גם כבודם, במקומו מונח.
אפשר כמובן לדון, מדוע החלומות לא התגשמו, אך זהו כאמור ענין שאתה דוחקו מעליך, בהשתמשך במילה "קיקיון".
לצפור בודד חלמות דבר יפה אני לא בז אני ריאליסט כשאין " חיילים" אין מהפכות אידולגיה זה דבר יפה אבל כמו שכתבתי כשאין חיילים אין מהפכות וכנראה המצב לא כל כך גרוע במקומות שהיה מצב גרוע רע פרצו מהפכות…….