שרידי השמאל הציוני מגלים חיוניות מפתיעה ומדי פעם הם מתלכדים למאמץ נוסף של התחדשות והחייאה בלבוש חדש. מאמץ ההנשמה האחרון, המתגלה כפופולרי למדי, הוא תנועה שהמציאה את הסיסמה המקורית "ארץ אחת שתי מדינות". הרושם הראשון הוא כי התנועה החדשה קמה בתגובה לתהליך הגלישה ימינה של החברה הישראלית בשנים האחרונות, לכיוון פשיזציה, הדתה, הגזעה, כסנופוביה וניתוק מתפישת עולם אוניברסאלית, אשר לוותה בדעיכה וניוון של השמאל הציוני. ואכן רבים וטובים נמשכים אליה, אולי בגין התדמית הזאת. אולם בחינה מדוקדקת של עמדות התנועה החדשה חושפת כי מדובר בחזרה לעמדות היסוד של השמאל הציוני: מדינה יהודית, הפרדה מלא יהודים והמשך התנחלות בכל פלסטין ההיסטורית. אל הפלטפורמה הזאת נמשכים, כפרפרים לפנס בחושך, אנשי שמאל, אינטלקטואלים ומה שמכונה מחנה השלום. הם מוצאים בה את הערכים שעליהם חונכנו כולנו, ואשר הביאונו עד הלום. אלה גם הערכים שמעניקים את הגיבוי האידיאולוגי וההכשר ה"מוסרי" לאותם אנשי ימין קיצוני שהשמאל הציוני כה מתחלחל מעמדותיהם הבוטות. בעיקרון, מדובר באותה הגברת בשינוי לא גדול של אדרת.

מקים התנועה ואביה הרוחני הוא מירון רפפורט, עיתונאי מוכשר והגון ששנים רבות כתב בביקורתיות על השלטון, על החברה הישראלית ועל השמאל הציוני במיוחד. אחד החברים הבולטים בתנועה הוא פרופסור אורן יפתחאל, הפורש את משנת התנועה בכתב, בעיקר בעיתון "הארץ". יפתחאל  איננו אקדמאי מנותק החי במגדל השן שלו, אלא פעיל חברתי ופוליטי מסור ורב זכויות, שנלחם מזה זמן רב במדיניות האפרטהייד של ישראל, בקולוניזציה הציונית ובהמשך הטיהור האתני של הפלסטינים בנגב. למרות זאת נראה  שאינו מצליח – או אינו מעוניין – להבין את השאלה הלאומית בפלסטין. הוא הוכיח זאת  במאמר שפרסם ב"הארץ" ביום 21.8.14, תחת הכותרת  "צוק העתים הרעיוני". במאמרו טוען יפתחאל  כי מכיוון ש"שני העמים מעוניינים בפיוס, אין אלא להמשיך ולחפשו כאן ועכשיו" כבר בהצהרה זו הנשמעת כה יפה,  נחשף הכשל הבסיסי והמהותי במשנתו  של יפתחאל  כאשר הוא יוצר סימטריה בין הכובש ובין הנכבש, כאילו אין אלפי הבדלים בין כמיהת  הכובש לפיוס שישאיר בידיו את שללו, לבין תקוות הנכבש המצפה שכל פיוס יכלול  את החזרת הגזילה.

לפעמים צריך שלט שיזכיר לנו שאין כאן סימטריה (צילום: אקטיבסטילס)

בהמשך דבריו, כאשר עוסק מחבר המאמר בניתוח כשלי שני הצדדים, הוא מונה את פשעי ישראל מול העם הפלסטיני ומולם מציב את "השימוש הפלסטיני בטרור" תוך התעלמות מכך שהטרור הפלסטיני הוא  תגובה לאלימות הממוסדת ולטרור שמפעילה ישראל זה עשרות שנים כנגד ילידי הארץ הזאת וצאצאיהם. כלומר: עוד סימטריה בין אלה המשתמשים באלימות כדי להמשיך ולקיים את זכויות היתר  על חשבון הילידים ובין אותם ילידים המשתמשים באלימות  במטרה להשתחרר ולהשיג שוויון. בהמשך מבקר יפתחאל – בצדק – את עמדות השמאל הציוני הרוצה מדינה פלסטינית 'מתוך התפישה של "וילה בג'ונגל',". במילים אחרות: כדי "שאנחנו נהיה כאן והם שם", אך מיד הוא מאמץ את רעיון שתי המדינות בגרסה החדשה המשודרגת המועילה לצד  הישראלי בלבד! תחת הכותרת "שתי מדינות, מולדת אחת"  הוא מציע שלצד מדינת פלסטין תמשיך להתקיים, במתכונת מורחבת,  גם כמובן המדינה היהודית, מדינת האפרטהייד שבה ליהודים יש זכויות יתר. המדינה הפלסטינית בסיפור היא בדיחה עצובה : מדינה בגבולות 67 מקוצצים, שבתוכה יישמר  בשלמותו גם מפעל ההתנחלויות(!), כלומר מפעל השוד המאורגן והטיהור האתני. הווילות יהודיות בג'ונגל הפלסטיני יישארו על כנן. רעיון גזלני כזה הוא חידוש גמור אפילו בשמאל הציוני ה"ישן".

כדי להבין את תפיסותיו הפוליטיות של יפתחאל, המהווה עוגן לכל התנועה החדשה  חשוב לקרוא מאמרים נוספים שלו. באחד ממאמריו הקודמים הבהיר כי לגרסתו,  היהודים, הן מאירופה והן מארצות האסלאם, " גורשו לפלסטין, כלומר "גורשו אל מולדתם"  ”, ולכן חלק מתהליך הקולוניזציה "היה הכרח היסטורי"  (הארץ 5.12.2013). טענה זו היא תמוהה  וכוזבת גם יחד. ראשית,  לפלסטין החליטה התנועה הציונית לייבא יהודים כדי ליצור אומה, בעיקר לאחר שזכתה לחסות בריטניה הקולוניאלית, ששימשה אימפריית האם של המתנחלים היהודים מסוף מחמת העולם הראשונה עד 1948. בתקופה קריטית זו נזקקה בריטניה לבסיס ידידותי אירופי ולא ערבי במזרח התיכון. שנית, היהודים הינם בכל מקרה תוצר של ההלכה הרבנית,  ולא של פלסטין, שבה אמנם חיו יהודים לפני אלפיים שנה, אך גם בני דתות אחרות – בוודאי הנוצרים ולא מעט מוסלמים – חיו בה, ועל פי ההיגיון הזה הרי היא גם מולדתם.

את הגזענות הבוטה בישראל – שבה הוא אכן נלחם בעוז – קושר יפתחאל לא בדת היהודית אלא "בתהליך ההדתה של החברה הישראלית" והרי  לא תתכן הדתה, שלא על בסיס עקרונותיה הגזעניים של יהדות ההלכה. עקרונות אלה אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת אחרי פרסומו של הספר "תורת המלך", של הרבנים שפירא ואליצור הדן בהתרת דמם של "גויים", ברצח ילדי לא יהודים ותמיכתם של מאות רבנים במסמך זה.. יפתחאל מתעקש לטעון שהסיבה לשנאת ילידי פלסטין המקוריים נובעת מתהליך ההתנחלות עצמו ולא ממקורותיה היהודיים של התנועה הציונית. תנועה זו, כדבריו, אמנם אימצה לתוכה את "חזון הגאולה הדתי אתני" מראשיתה והיא מושפעת מגורמים דתיים, אנטי-ליברליים, משיחיים וגזעניים – אך כל זה לא מונע את אפיונה כתנועה "חילונית" מיסודה(!).

הקולוניזציה, כניתוחו של יפתחאל, היא בוודאי גורם מרכזי בהיווצרותה של הגזענות הציונית והישראלית.   הקולוניזציה היוותה בהחלט תנאי מספיק לפיתוחו והשלטתו של המטען ההיסטורי שמקורו המובהק בהלכה היהודית. בתקופה שבה המתנחלים היו קבוצה אירופאית ממוצא אתני דומה הם הקפידו על היבדלות מן ה"אחרים" – העם הילידי בארץ. זו הייתה תכונה יסודית שאומצה מיהדות ההלכה, וכלפי חוץ אפשר היה לראות בה אפליה על בסיס "אתני". אולם כאשר ניצב בפני הציונות האתגר לייצר אומה מקבוצות אתניות שונות, כולל כאלה שה"אתניות" שלהן הייתה דומה מאוד לאתניות המקומית, התברר שלקבוצות השונות האלה היה רק גורם משותף אחד – הדת היהודית. מתוך הצורך ליצור אומה יש מאין, החלה לפרוח יהדות ההלכה הגזענית על אדמת פלסטין ההיסטורית, ולהוות כלי מרכזי בתהליך ההתנחלות, ההדרה והטיהור האתני של העם בפלסטין. מכאן מובן שמי שתומך בשתי מדינות תומך כמובן גם במדינה יהודית כאחת מן השתיים. כלומר הוא תומך בתפישה הציונית של מדינה יהודית אקסלוסיבית. ההדתה כלומר העצמת הדת היהודית המתרחבת בהתמדה במדינה זו, שורשיה בניסיון הנואל של התנועה הציונות ליצור אומה על בסיס דת ולהתעלם מכך שיצרה אומת מתנחלים ישראלית..

טענה נוספת של יפתחאל, שהאפרטהייד התפתח רק בשטחים שנכבשו ב67 "כתוצאה מהתנחלות בהם" אף היא תמוהה ומצביעה על הכחשה הנובעת כנראה מגבולות האופק הפוליטי של המחבר. אפרטהייד אפיין את מדינת ישראל מיסודה, החל מנישול הפליטים הפלסטינים והחקיקה שאסרה על שובם למקומות מושבם, דרך מערכת חוקים המפרידה בגלוי בין יהודים לאחרים. חוק השבות, חוקי האזרחות ומערכת מרושעת של חוקי קרקעות המזכירה בכל את החוקים שנחקקו בדרום אפריקה בשנת הקמתה של ישראל, ואשר קדמו להתנחלות בשטחים. התנחלות זו, הנמשכת זה יותר מארבעים שנה בתוקפנות ובתחושת אדנות רק חשפה והציפה את הכללים היסודיים שעל פיהם מתנהלים היהודים מול לא יהודים. משום מה השמאל הציוני מעדיף עד היום לטעון כי זוהי תופעה אופיינית לשטחים ומתגעגע ל"ארץ ישראל הקטנה והטובה".  יפתחאל, הסבור שהקמתה של מדינה פלסטינית "היתה יכולה לתת מענה, חלקי אך משמעותי, לפתרון שאלת הפליטים והריבונות הפלסטינית", מתעלם  מן העובדה שתוכנית זו נועדה להכניס את הפלסטינים לבנטוסטאנים  כפי שהוכיחו הסכמי אוסלו. אין זה סוד  שהדחף האמיתי של התנועה החדשה היא חרדתם של מייסדיהמהרעיון של מדינה דמוקרטית אחת מן הירדן לים ההולכת וצוברת אוהדים. טענתם כי פתרון המדינה  הדמוקרטית האחידה, או הרפובליקה החילונית הדמוקרטית בכל שטח פלסטין ההיסטורית הוא "רעיון א-פוליטי" ולכן אין לו "שחקנים משמעותיים  ולא זירות פוליטיות שבהן ניתן לקדמו" (כך יפתחאל במאמר מ-21 באוגוסט) הינה שטות מתנשאת. לפתרון של רפובליקה  כזאת, שתנפץ את מחיצות הגזע בין הקהילות המרכיבות את האוכלוסייה בין הירדן לים, זקוקים  ההמונים עצמם, שחייהם כאן הולכים מדחי אל דחי. בראש וראשונה הפלסטינים, כולל הפליטים שגירשנו אך גם היהודים הנדונים כאן לחיות על חרבם בגטו ולהקריב את ילדיהם  על מזבח ה"לאום היהודי" בגרסתו החרד"לית הגזענית. כמומחה לגיאוגרפיה פוליטית אפשר היה לצפות שיפתחאל יזהה את קווי הדמיון ההולכים ומתרבים בין  מדינת הגזע היהודית לבין  איראן וסעודיה המוסלמיות, ואת חזונם הדתי משיחי של חלק ממנהיגיה שאינו שונה במאום מחזונות מבהילים לא פחות בסביבתנו הקרובה.. חבל, אכן, שאקדמאים ואינטלקטואלים ישראלים רבי זכויות ועתירי זכויות-ייתר,   פוחדים להיות "שחקנים משמעותיים" למתווה הפתרון הפוליטי הפשוט  של הענקת זכויות אדם ושוויון אזרחי לכל תושבי הארץ הזאת ופליטיה. דבריה של התנועה גם מערבבים, כנראה בכוונת מכוון את הרעיון של מדינה חילונית דמוקרטית בזה של "מדינה דו לאומית",מתוך אי הבנה שאלו שתי מסגרות שונות ומנוגדות  זו לזו באופן מוחלט.  שהרי לצורך מדינה "דו לאומית" דרושים קודם כל שני "לאומים" ובארץ הזאת קיים ערב רב אדיר של קבוצות אתניות ושבטיות, שכל המאחד אותן הוא הדת (בצד היהודי) או הקיפוח והנישול המתמשך (בצד הפלסטיני).

תנועת "מולדת אחת- שתי מדינות" מתנגדת הן להסרת התנחלויות, הן לביטול זכויות היתר של היהודים, והן  לזכות הברורה והבלתי ניתנת להכחשה של הפליטים הפלסטינים לחזור למולדתם, ממנה סולקו כשהוקמה עליה מדינת ישראל. בעקרונות יסוד אלה היא דומה לרוב המפלגות הציוניות, ובעיקר למפלגת העבודה. תפיסתה הפוליטית מהווה בליל מוזר, של דביקותו של  השמאל הציוני במתווה הטוהר האתני ונחישותו של הימין להמשיך ולדרוס ברגל גסה את זכויותיהם של הפלסטינים בכל דרך אפשרית.  למעשה מדובר  בתרגיל שישאיר את הזאב שבע ואת הכבשה… טוב, לעוסה קצת יותר, אבל מאושרת. המתווה הקונפדרטיבי והרעיוני של "שתי מדינות, מולדת אחת" מנפנף בפטרוניות בפיצוי- בונוס בצורת  ניהול כלכלה משותפת שתפתור את השאלות הפוליטיות בעצם קיומה – ממש חזון נתניהו.

פתרון לבעיה הקיומית של תושבי הארץ הזאת מחייב, קודם כל, להפוך את הדת לעניינם הפרטי של האזרחים ולסלקה באופן מוחלט מן המרחב הציבורי. זהו הפתרון שבו בחרו קולוניות לשעבר, מארצות הברית ועד דרום אפריקה. נראה שללא סילוק הדת מן הזירה הציבורית לא יהיה פתרון למצב הקולוניאלי שאורן יפתחאל מצר עליו בצדק, אך מסרב להתמודד עם מקורותיו היסודיים. זאת תוכל לעשות רק מדינה חילונית דמוקרטית שתבטיח שוויון מלא ושווה לכל תושבי פלסטין ההיסטורית ומגורשיה.

Share on Facebook