הנביא ישעהו בפרק מ"ז פס' א' מכנה בכאב את החברה הישראלית בשם "בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל". בפס' ח' הוא מתריס כלפיה וכלפי העיר ירושלים – "וְעַתָּה שִׁמְעִי-זֹאת הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאוֹמֶרֶת בִּלְבָבָהּ: אֲנִי וְאַפְסִי עֹוד…" . תחושת ה"אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" עלולה להביא לתוצאות הרסניות, הטומנות בחובן רק "שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן". (פס' ט')
לביטויי היוהרה והתנשאות שפשטו בירושלים הוסיף גם צפניה נבואה מצמררת על הצפוי לעיר, שעלתה על שרטון "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (פרק ב' פס' ט"ו) – "זֹאת הָעִיר הָעֲלִיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאוֹמֶרֶת בִּלְבָבָהּ: אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד, אֵיך הָיְתָה לְשַׁמָּה מִרְבָּץ לְַחַיָּה, כָּל עוֹבֵר עֲלֶיהָ יִשְׁרוֹק יַגִּיעַ יָדוֹ".
ישיעיהו (מקור)
חייבים לקום מקרבנו דמויות כישעיהו וצפניה, שיצביעו על הסכנה הטמונה לקיומנו הלאומי בארצנו, אם נמשיך לעלות על שרטון של "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד", אם נמשיך להתמכר לערכים לאומניים במחיר התנכרות לערכים מוסריים ואנושיים. אם נמשיך לא להכיר בקיומו ובזכויותיו של האחר החי בתוכנו. והאחר הוא העם הפלסטיני, שחי איתנו על אותה כברת ארץ, והוא בן הארץ הזו כמונו.
אל חלקים רבים בחברה הישראלית חייב לקום ארון הספרים היהודי ולומר להם בקול רם "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" ("דעלך סני לחברך לא תעביד"), וכי כל בני אדם נבראו בצלם. חלקים רבים לא מסתפקים רק באמירה בלבבם "אני ואפסי עוד", אלא מתרגמים את אמירת הלב לעשייה מדינית יומיומית ברוח רק אני כאן בארץ ובמרחב ואין גם אחר, ואין גם עולם. מדיניות "אני ואפסי עוד" לא תעניק לנו את תחושת "לָשֶׁבֶת בֶּטַח"אלא רק עימותי דמים בלתי פוסקים.
מעשה רצח נפשע של נוסעים יהודים בירושלים, בגוש עציון ובתל אביב, אינו נותן לנו זכות ליצור אטמוספרה רווית גזענות, המקבלת לגיטימציה מהשר לביטחון פנים, יצחק אהרוניביץ' ומחוקקים בכנסת ישראל. באווירה זו לא צריך להתפלא כאשר שוטריםבישראל אוכפי החוק גוררים פצוע ערבי בכפר בגליל לרכבם, גם אם הוא היה מְפַגֵּעַ שביצע עבירה פלילית, כמו גזם עץ המובל למיכל אשפה. לא צריך להתפלא שהשר לביטחון פנים נותן גב והיתר לשוטרים אוכפי חוק להיות גם בית דין שדה, שמותר לו בשליפת אקדחים להוציא להורג אזרח ערבי, שנמצא בגבו לשוטרים. וזאת כאשר בהחלט ניתן היה לנטרל אותו ולהעמידו למשפט על ביצוע עבירה.
התחושות הלאומניות ב"עם לבדד ישכון" וב"אני ואפסי עוד" מעניקות לפונדמנטליסטים רבים בתוכנו לא להסתפק ברצון לחופש פולחן על הר הבית, אלא הם מוכנים להצית אש עד שיוסר סמל אמונתם של המוסלמים מההר, ויהיה מחיר הדמים אשר יהיה. ולעשייתם יש גיבוי של עולם רבני נרחב וגם גיבוי מחברי כנסת בישראל.
תחושות "עם לבדד ישכון" ו"אני ואפסי עוד" מטפחות סיסמא שקרית של "עַם לְלֹא אֶרֶץ חָזַר לְאֶרֶץ לְלֹא עַם". מקורה של גישה זו היא ביהירות, שרק אני קיים פה, בהתנשאות כלפי מי שהיה כאן. כאילו לא היה פה דבר כשבאנו. לא היו כפרים וערים, בהם גרו אנשים בני עם אחר, שגם להם יש מאוויים לאומיים כמו שיש לנו.
תחושת "אני ואפסי עוד" מתעלמת מגדרות צבר, שישנם עוד ברחבי הארץ, שמנציחות עדות על חיים שנעקרו מהאדמה, חיים שחלקם נסו וחלקם גורשו מכאן. לגביהם חוקקנו חוק נכסי נפקדים. נפקדים שאינם למרות היותם. למרות שעל חורבות המקומות בהם חיו קמו ישובים יהודים פורחים. רק תחושת "אני ואפסי עוד" מתעלמת מפצע מדמם בקרב עם החי בתוכנו.
התפילה היהודית חובקת בחובה כמיהה לבניינה של ירושלים. מייחלים לבניינה וצמים על חורבנה. לכן מתוך אותה תפילה אנחנו חייבים להשתחרר מנגע האני והאפסי עוד ולאמץ את הגישה של חלוקת הארץ בין שני עמיה, גישה הפוסעת יחד עם הפיתרון של שתי בירות בירושלים – ירושלים המערבית בירת מדינת ישראל וירושלים המזרחית בירת פלסטין. פיתרון שאם לא נאמץ אותו, עלולה להתרחש עלינו אימת "הַשְּׁכוֹל וְהָאַלְמוֹן" (ישעיהו מ"ז, ט').
"התפילה היהודית חובקת בחובה כמיהה לבניינה של ירושלים" – מי אמר?
כמובן שזהו נוסח התפילה על הנייר – בפועל ההמונים אינם חושבים כלל.
כסף, סקס, כבוד, חופש להשתולל, לאכול בלי הגבלה, להתמכר לקניות, להימורים, לצפצף על כל דבר בעל ערך אנושי, כל מיפלגה שתציע לפגוע במעמד של הגשמת סטספקציות שכאלה תימחק בבחירות.
פול ארדוש, גדול המתמטיקאים של המאה ה-20, אמר על זה בהלצה:
"הטלויזיה היא המצאה רוסית גאונית להרס החינוך האמריקאי"…
כמובן שדברי ארדוש אלה תקפים גם לגבי העם הנבחר שממזמן איננו עם הספר.
עם זאת – אשרי המאמין…
איתן, אתה אונס את פסוקי המקרא . את שם בפסוקים את האג'נדה שלך.
ציון, אתה חיב לנמק טענה זו.
אחרת תוצג כ"פוסל הפוסל במומו". שהרי אפשר הוא, שדוקא פרשנות כותב המאמר לתנ"ך, נכונה מפרשנותך – ואתה אץ לפוסלו בסופרלטיבים בלבד, ללא סימוכין ונימוקים, משום שאינם נמצאים בידיך- מה טוב בכך?
למה לסתום את הפה רשמתי שאצל הפלסטנאים לא צועקיםבהפגנות רוצים שלום עכשיו אלה בדם ובאש נשחרר את פלסטין האם התגובה שלי פוגענית לפי התקנון לא
"הַשְּׁכוֹל וְהָאַלְמוֹן" (ישעיהו מ"ז, ט'). . .
הגיע ל"הר נוף" שנבנתה על אדמתם רווית
הדם של תושבי דיר יאסין שנרצחו בדם קר
ע"י ה"אני ואפסי עוד". . .
לאחר שבוע של הסתה פתחו הערבים ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, בפרעות מאורגנות בירושלים. המוני הערבים שבאו להתפלל בהר הבית התפרצו לכיוון ירושלים היהודית, פגעו בסכינים ובאלות בכל יהודי שנקרה בדרכם והרסו את בתי-המסחר. הכפרים הסמוכים לירושלים לקחו חלק פעיל בפרעות; תפקיד מרכזי מילא הכפר דיר-יאסין, שחלש על השכונות המערביות של העיר והיה סמוך לשכונת גבעת-שאול. גם השכונות בדרום העיר הותקפו בידי ערביי הסביבה – קיבוץ רמת-רחל נהרס כליל לאחר שתושביו נטשוהו וכן נהרס חלק משכונת תלפיות, ובין היתר נהרס גם ביתו של הסופר ש"י עגנון. השתוללות האספסוף המוסת נמשכה בירושלים מספר ימים והותירה אחריה 23 יהודים הרוגים ועשרות פצועים.אולם הנורא מכל קרה בחברון; היהודים ישבו בחברון מאות בשנים וחיו בשלום עם שכניהם הערבים. אלא שכל זה לא מנע מן הערבים מלהסתער בשבת בבוקר, ה-24 באוגוסט 1929, על בתי היהודים ולהרוג כל מי שנקרה בדרכם. הרצח היה אכזרי וההתעללות בנשים היתה נוראה.
מתוך יישוב שמנה 600 יהודים, נרצחו אותו בוקר בדם קר 67 גברים, נשים וטף ועשרות רבות נפצעו
להגיד "נרצחו" על הטבח בחברון ב-1929 זו מילה מכובסת
אלפי ערבים הסתערו על קומץ יהודים עקרו עיניים חתכו זרועות ורגליים שיספו גרונות של ילדים לעיני הוריהם
את האופה הכניסו לתוך התנור בעודו חי.
הבריטים הציעו ליהודים שנשארו בחיים לחזור לחברון ולאסוף את רכושם היהודים סרבו לחזור
הם זועזעו כל כך מהאכזריות של הערבים עד שויתרו על בתיהם ורכושם ולא רצו לראות את שכניהם
אשר ביום אחד הפכו לרוצחים בני שטן.
למרות שהקהילה היהודית בחברון היתה קיימת מאות שנים היהודים הבינו שהכל היה בלוף
וברגע אחד הערבים מסוגלים לבצע זוועות שאין לתאר בכלל.
ולכן מתק השפתיים על חלוקת הארץ ושבת אחים ביחד הוא אשליה מסוכנת אין מאחורי זה שום כיסוי
בטח לא בימים אלו בהם הערבים עורפים ראשי שבויים לעיני המצלמות.
מבחינה מיספרית הרצח בחברון אינו גדול אבל מבחינה סימלית זה מראה שאין ערובה ליהודים לחיים ביחד עם ערבים גם אחרי מאות שנים של ביחד
וכמה מספרים מתוך ויקיפדיה 60% מהעברות בישראל מבוצעות על ידי ערבים
67% מהרציחות 70% מנסיונות לרצח 38% מהתקיפות החמורות 36% מהשוד 52% מההצתות
זה נובע ממצבם הסוציואקונומי אבל גם מהלאומנות
לעלי שלום
בסכסוך הזה ביצעו ערבים מעשים נפשעים בטבח יהודים בחברון בשנת תרפ"ט ויהודי אחד בשם ד"ר גולדשטין ביצע רצח מתועב במתפללים במערת המכפלה.
בסכסוך הזה ביצעו ערבים מעשים נפשעים ביהודים בשנים 1936-1939 וחיילי משמר הגבול ביצעו מעשה פשע בשנת 1956 בכפר קאסם.
אינני מבקשת לבחון את מאזן המעשים הנפשעים, אני מבקשת לעשות הכל לשים קץ למעגל האיבה .
יש לנו ארון ספרים יהודי , שניתן להוציא ממנו הומאניזים ואנושיות. . חבל שרבים מאיתנו מוציאים ממנו לאומנות מסוכנת.
קלינסקי מוציא דברים מהקשרם ופשוט מסלף אותם. כאשר הנביא אומר "אני ואפסי עוד" הוא מתכוון שהיהודים צריכים לחזור לאמונה בה' ולא לסמוך רק על עצמם. האם זה מה שקלינסקי מציע ליהודים בישראל? אבל זה לא מפליא. לרב הכותבים/מגיבים כאן תפיסה מוזרה שאם הערבים רוצחים יהודים זה מגיע ליהודים והערבים בכלל צדיקים אבל אם היהודים מעיזים להתגונן וערבי נהרג אז זו גזענות לשמה.
ע.ג, אני תמהה עליך, קראתי את כל הפירושים על הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" מספר במדבר. ואת התרגום שאנחנו עושים עם "אני ואפסי עוד" מספר צפניה.
בוא נשאר חלוקים בדעותינו, אתה סבור שב-2014 ניתן לפעול בכלים של במדבר כ"ג – "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" עם התוספת של צפניה רק אני – "אני ואפסי עוד". ואני סבורה שצודק הכותב במאמר, שבכלים של בלעם מספר במדבר אסור לפעול כיום בשנת 2014.
מני צודק!
(מויקיפדיה הציונית): השכונה ("הר נוף") הוקמה בשנות ה-80 של המאה ה-20 על חורבות הכפר הערבי דיר יאסין, ש(ששארית) תושביו נמלטו ממנו לאחר טבח דיר יאסין. לשכונה אופי דתי מובהק, התפלחות האוכלוסייה בה: 59% חרדים, 40% דתייים לאומיים ו1% חילונים נכון לינואר 2013 מתגוררים בשכונה 18,585 תושבים.