הטבח המזוויע בבית הכנסת בהר-נוף זיעזע את כל תושבי עירנו, עורר בהם כעס וזעם וגם תחושת אין אונים. הוא פגע גם, ואולי במיוחד, באנשי השמאל בעיר שבמשך עשרות שנים הזהירו שהסיפוח ה"טדי קולקי" של מזרח העיר איננו אלא אשליה מסוכנת. במשך השנים התמסד הסיפוח. קיים "חוק ירושלים", הוקצה יום מיוחד לחגוג בו את "אחדות העיר" ודורות שגדלו כאן אחרי יוני 1967 פשוט אינם מכירים את המציאות ששררה כאן לפני מלחמת ששת הימים. כיום מבקש מאיתנו בנימין נתניהו לבלוע בלי מלת ביקורת את הצעדים הדרסטיים שהוא מבקש לנקוט בשכונות הערביות בעיר. לפחות מבחינתי, זה לא יקרה. יש להגן על כל תושב תמים דרך, גם אם הוא מאמין ששני הצעירים מג'בל מוכּאבר הקריבו את חייהם למען אל-אקצה. "ההסתה" נגד כוונות ישראל להשתלט על הר הברית התבססה על הצהרות של אישים ישראלים ועל הפעילויות (בגיבוי חברי קואליציה רבים) של רבנים ושל צעירים דתיים-לאומנים שהתעלמו במזיד מהאיסור ההלכתי לעלות על ההר ולהתפלל על יד המסגדים.

הלוויית ההרוגים בהר נוף, ירושלים 18/11/14 (צילום: אקטיבסטילס)

בעוונותיי אני קרוב רגשית לקהילות החרדיות בעירנו, והמחזות מהר-נוף החרידו גם אותי. כמו כל ירושלמי ותיק אני מכיר היטב את עירי, ומשוכנע שיכולנו לטפל בבעיות כאן בדרכי שלום. אם נתניהו היה מכנס עיתונאים מכל העולם עוד לפני חודשיים ומודיע במפורש שהסטאטוס קוו לגבי המסגדים בפרט והר הבית בכלל יישאר בעינו, ייתכן שניתן היה למנוע את הטרגדיה ביום שלישי בבוקר. הטבח והתגובות עליו העצימו את השנאה שתושבים יהודים וערבים בעיר רוחשים אלה לאלה. אם מנהיג ש"ס אריה דרעי לא יאתר נתיב בטוח למילוטה של היהדות החרדית המזרחית ממלכודת הכהניזם, אבדנו כולנו. אשר להריסת בתים, זהו צעד שרק ילבּה את האש. עד שלא יהרסו את בתיהם של רוצחי הנער משועפת יראה כל העולם בהריסה מעשה גזעני, חלק ממדיניות האפרטהייד.

הפיגוע בהר-נוף אירע על רקע "הצלחת" ראשי הממסד על כל שלוחותיו לסבך את ישראל בסכסוך דתי עם כל העולם המוסלמי, לאבד את האהדה המסורתית באירופה ולקלקל את היחסים עם ארצות הברית. אחרי מלחמת עזה הקרויה "צוק איתן" השתררה תחושה בקרב חלק חשוב מהציבור הישראלי, שאין לנו סיכוי להיחלץ מהמצב שבו שרויים כולנו כקולקטיב, ורבים חולמים על חיים טובים יותר בחוץ-לארץ. כיוון שניתוח חד ובהיר מוביל באמת למסקנות מפחידות, אנחנו מֵתגברים את מנגנוני ההדחקה. העיסוק הקדחתני בגברת שולה זקן, למשל, מספק בידור להמונים, ומשבש את תפיסת המציאות שלנו.

קיים בעולם שפע של חומר תיעודי מצולם על התלהבות ההמונים כאשר צבאות אירופה יצאו בתהלוכות מרשימות ברחובות הערים כדי לרסק זה את זה, להרוג ולפצוע מיליונים. זה קרה בדיוק לפני מאה שנים, ערב מלחמת העולם הראשונה. האכזבה, התסכול, גילויי המרי והפעילות המהפכנית מתפרצים בדרך כלל רק אחרי תבוסות כואבות. בדור שלי עדיין זוכרים היטב את תומכיו המרכזיים של שר הביטחון משה דיין לפני מלחמת יום הכיפורים מנפיקים (אחרי שהתגלו ממדי האסון) ספר בשם "המחדל", שלכתיבתו חברו חברי צוות המעודדים של הפוליטיקאי המושחת. רק בשנים האחרונות, בעיקר אחרי חשיפת מערכת התככים והפשעים בתוך מערכת הביטחון, קלטו פרשנים לא מעטים את שיעור ההסתאבות בצבא ובזרועות הביטחון, את הסכסכנות, התככים, ורמיסת הערכים ההומניסטיים.

אמנון דנקנר המנוח כתב לפני יותר מארבעים שנה כמה סיפורים נפלאים שבהם תיאר את השחיתות והנהנתנות במנגנוני השלטון הצבאי בשטחים. גם אליהם התייחסו כמו אל קוריוז. חבר אמר לי אז בבית העיתונאים בתל-אביב שדנקנר סבל מהלם קרב ושיש לו "נפש מסוכסכת". כמו רוב מעצבי דעת הקהל שהסתובבו בבית סוקולוב, חברי השתמש ברכילות על דנקנר כדי להדחיק את המשמעות הפוליטית והחברתית העצומה של סיפוריו. הכתב הצבאי של הערוץ השני, רוני דניאל, לא המציא את זן העיתונאים שהעריצו את הצבא ונשבעו בשמו. תסמונת שירי ההערצה למערכת הביטחון דבקה באנשי תקשורת רבים. במלחמת לבנון הראשונה, הרת האסון, תמכו אנשים כמו ישעיהו בן-פורת ואהרון בכר מ"ידיעות אחרונות" ואפילו הבמאי אסי דיין בפלישה הנפשעת (1982). בכר ואסי דיין נחשבו ל"שמאלנים" ובן-פורת היה איש רפ"י פחות או יותר, מעריץ גדול של משה דיין ושמעון פרס. שלושתם ביטלו בחיוך מתנשא את הביקורות המושחזות על שר הביטחון אריאל שרון, ובעצם התגייסו כדי לשכנע את האליטות בבורגנות הישראלית בתבונה האסטרטגית של המצביא.

חברי כנסת מסיעת העבודה נתקלו אז בביקורת קשה בפגישות חברתיות ופוליטיות עם חברים מן השורה. "שרון הוא גאון" הרעים בקולו ראש מועצה מקומית מטעם העבודה באחת מהפגישות האלה, "הוא מצליח לחסל את אש"ף מבלי שהסובייטים או האמריקאים יפעלו נגדו. מדוע אינכם תומכים בגלוי בשרון?"

רוב המוחים האלה, וגם מנהיגיהם פרס ויצחק רבין שדרשו משרון להדק את המצור על ביירות, הצטרפו להפגנה הגדולה נגד הטבח בסברה ושתילה ב-25 בספטמבר 1982. המעורבות הישראלית הברורה בפרשה נחשבה לכישלון מדיני וצבאי, ומפלגת העבודה ביקשה לעשות הון פוליטי מהטבח, שהיה פועל יוצא מהמדיניות שבה תמכו כל הח"כים שלה.

השפעתם של המתנחלים ותומכיהם גברה מאוד מאז 1973, וסרטן הלאומנות מכרסם בסיעת הליכוד בכנסת. לכן אין צורך בתעמולה פלסטינית או ב"הסתה מוסלמית" כדי לנתץ את מעמדה של ישראל בעולם הנאור. החוקים הגזעניים המחפירים המוגשים לכנסת, הניסיון הגלוי מצד גורמים שלטוניים משמעותיים לדחוק את מעמדה של השפה הערבית ולהפוך את הדמוקרטיה למסגרת ריקה, שתנציח את האפליה נגד האזרחים הערבים, הופך את ההסברה הישראלית לצחוק. התהליכים החמורים האלה אינם נובעים מטיפשותם של אנשי הליכוד והבית היהודי, אלא מהצלחתם של המסיתים הלאומניים (בראשם רבנים מהשטחים) לגדל ולחנך ציבורים גדולים בצלמם ובדמותם. שר הבינוי אורי אריאל, למשל, איננו חלילה מטומטם. הוא מקדם בשטח את יעדיהם של חבריו בשטחים. שטיפת המוח נגד השמאל, רמיסת החירויות של פרשני התקשורת האלקטרונית והמערכה הגלויה להגברת האפליה הממוסדת נגד האזרחים הערבים, הן חלק ממדיניות שלמה המודרכת בידי אידיאולוגיה לאומנית בלי זיקה לשום ערכים אוניברסאליים. בנימין נתניהו עצמו פועל ממניעים רעיוניים, ומנסה לעקוף את האילוצים ההסברתיים והמדיניים. אנשיו בארצות הברית פונים בעיקר לימין, ובכך הם מסכלים את סיכוייה של ישראל להיעזר במאות אלפי יהודים ליברלים באמריקה. זה לא נובע מטִמטום, אלא מאסטרטגיה שמזהה את ישראל עם הימין ומתעלמת לגמרי מהציבור הנאור בעולם.

• פורסם בכל העיר, 21/11/14

Share on Facebook