הציבור האנטי-פשיסטי הגדול יחסית בישראל (אני לא מדבר רק על שמאל אלא גם על ליברלים ואפילו שמרנים שסולדים מגזענות) הוא עייף. למסקנה הזו הגיעו כל חבריי לדעה, אפילו הנחושים והנוקשים ביותר שביניהם. נקעה נפשנו מהעמידה ליד הסכר המתערער והולך והאצבע שלנו בתוך הסדק, שנועדה למנוע את הצפת ארצנו ברוח העִוועים שעלולה להמיט עלינו חורבן, נשחקה כמעט עד תום. אפילו האגדה על הילד ההולנדי קצת נמאסה. ההולנדי באופסייד, אמרתי לעצמי השבוע כמעט בצעקה, ועוררתי את פליאתם של שכנים ששהו בחצר הבית. מה עוד נוכל לעשות? מה אנחנו מסוגלים לעשות? את זה שואלים כולם, את עצמם ואת האחרים. האם נשבות רעב? נצית את עצמנו בכיכרות העיר? נארגן מרד מסים ונמצא את עצמנו בכלא, כאשר רכושנו הלא גדול מופקע? נסרב לשתף פעולה עם השלטון בכל נושא, כולל השירות הצבאי? נגזור סבל ממושך לא רק על עצמנו אלא גם על הילדים והנכדים, ונקעקע במו ידינו את חיינו הטובים? נסתיר בבתינו נמלטים "פוליטיים", בניגוד לאנשים עם דם על הידיים? את מי אנחנו מצחיקים?

"עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד" שלט שהונף ע"י מפגיני ימין בכיכר רבין, 9/8/14 (צילום: יגאל שתיים)

איננו ידועי סבל. לא ממש. איש לא צילם אותנו נודדים נואשות בין חורבות בתינו עם ילדים קטנים, מייבבים, על הידיים. תופעות כאלה קרו בדרום הארץ, אבל לא בממדים של ההרס בעזה. בינתיים המעמד הבינוני מאבד גובה, אבל הפערים בינו לבין המשתכרים אל צרור נקוב והמובטלים הם עדיין מהגדולים בעולם. הפליטים מאפריקה במחנה מעצר, ואנחנו מתלוננים על טיב המזון בבתי הקפה האופנתיים בערים הגדולות, ושופכים דמעות שנובעות יותר מהשכל מאשר מהלב על הקיפוח ועל החוקים האנטי-דמוקרטיים המוצעים לכנסת. מחאת 2011 התפוגגה, כי מרכיב הכעס שבה היה מזערי מדי.

עתה מציעים ראשי הממסד, ובהם גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, הצעות חוק שמזכירות את 1948 בדרום אפריקה. אז עלתה המפלגה הלאומנית הלבנה לשלטון, וקיבעה בחוק את האפליה הגזעית שביעתה את דרום אפריקה עד 1994. החרם על מדינת האפרטהייד וההתפתחויות הכלכליות-חברתיות בקרב הרוב השחור הפילו בסופו של תהליך ארוך את המשטר הגזעני. נדמה לי שלהצעות החוק החדשות (שמבטלות למשל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית) יש תמיכה ציבורית רחבה. אז מהי החובה המוטלת עלינו עכשיו: לקרוא בגלוי לעולם הרחב להחרים לגמרי את ישראל ולא רק את ההתנחלויות? בקרוב מאוד זה יהיה קו פרשת המים, המפריד בין התנגדות אמיתית למשטר הניאו-פשיסטי, לבין השלמה עימו. אנשים כמוני (יש אלפים כאלה) שחגגו, למשל, את ניצחונה הגדול של ישראל על בוסניה לפני שבוע, כבר שרויים בדילמה גדולה. מה יעלה בגורלנו? נתבשל במיץ של עצמנו, נאבד בהדרגה את החיוּת ואת רוח המרי? עלינו לבחור.

בדרום אפריקה הלכו כמה לבנים חשובים בדרך הבלתי סלולה שבין ליברליזם כמעט מופשט לבין רדיקליזם לוחמני. דניס גולדברג למשל, שגלה ללונדון אחרי תקופות מאסר בדרום אפריקה (וביקור קצר אצל בתו בקיבוץ בארץ) היה אחד מהם. הוא חבר בגלוי לקונגרס הלאומי האפריקאי של נלסון מנדלה שהיה מחוץ לחוק. עוד יהודים ולבנים אחרים הצטרפו לקונגרס, אבל מספרם היה קטן. כמה מהם באו מקרב דוברי האפריקנס (ממוצא הולנדי) שהיו רוב בציבור הלבן ותמכו ברובם באפרטהייד. הם עוררו סנסציה בארצם ובעולם המערבי. במשך שנים ייצגה הלן זוסמן את הזרם הליברלי בפרלמנט הדרום אפריקאי (לרוב השחור לא הייתה זכות בחירה), מחתה נגד זוועות ההפרדה הגזעית ונישולם של מאות אלפי שחורים מבתיהם, אבל זה היה קול יחיד. היא לא "הוחרמה" כמו הרדיקלים הלבנים, והייתה מעין עלה תאנה. זוסמן הזכירה לרבים כאן את שולמית אלוני עם סיעת היחיד שלה אחרי הבחירות של 1981.

החרם על מתנגדי המשטר היה חמור. על המוחרמים נגזר מעצר בית, אסור היה להם לצאת מדרום אפריקה, הדואר שלהם צונזר והושתו עונשי מאסר על כל מי שבא איתם במגע. ספרי הרפתקאות של מוחרמים שהצליחו לברוח מארצם בדרכים עקלקלות ולהגיע בעיקר לאנגליה, ריתקו את מתנגדי הגזענות בכל רחבי העולם. ואצלנו? האם נגייס בתוכנו את הכוחות, כאשר המצב כאן יהיה כבר באמת בלתי נסבל לכל דמוקרט? לפי שעה, עוד מוקדם אפילו לדבר על כך. כמו רבים מחבריי גם אני מוציא את כעסי בעיתון ואפילו בפייסבוק, אבל מודע בהחלט לכך שהרשתות החברתיות פועלות כמו כולאי ברקים. הברק מדליק את השמיים לרגע, הרעמים נשמעים כמו הדהוד של תוף רחוק בימי החורף הקרים, ובתוך דקות גווע רישומן של תופעות הטבע האלה, עד שהיו כלא היו.

"הכלבים נובחים והשיירה עוברת" אמר פעם ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר. נביחת הכלבים, אז כמו היום, בעצם נותנת קול מסוים, לא הכי קוהרנטי, למחאה שיש לה צביון הומניסטי ואוניברסאלי נגד עוולות הכיבוש וההתנחלות. מכאן הציניות של שמיר, איש לא סנטימנטאלי במיוחד, שהוציא להורג את חברו הטוב מהלח"י אליהו גלעדי בחולות בת-ים. בתקופת שמיר עוד הייתה נוכחות למחנה השפוי שמשמאל לליכוד, אבל בימי יורשו הרוחני והפוליטי נתניהו המחנה הזה הולך ומתמסמס. יאיר לפיד החזיר חלק גדול מהבורגנות המשכילה בגוש דן לזרועות הציונות הכללית הישנה, שלא בכדי חברה עם תנועת החרות של מנחם בגין לגח"ל (1965). את מפלגת העבודה מוטט אהוד ברק, וכיום היא הפכה לאנדרטה לזכר עברה ההיסטורי. לכן נתניהו פועל בתנאים אופטימאליים, חרף אישיותו הלא מלבבת, הפחדנות המאפיינת אותו והסלידה שהוא מעורר בקרב ליברלים בארץ, בארצות הברית ובאירופה. בשנת 1974 ביקר נשיא ארצות הברית ריצ'ארד ניקסון בישראל, ממש ערב הדחתו מהנשיאות והתקבל כאן בחמימות רבה. הפגנת מחאה קטנה נגד ניקסון (שבה השתתף אפילו יאיר צבן ממפ"ם) לא הרשימה איש. רבים מאיתנו חשבו אז שאנשי השמאל הציוני בהפגנונת לא באו למחות נגד ניקסון, אלא כדי לצבור נקודות להסברה הציונית בקרב הציבור הנאור במערב, שתיעב את נשיא ארצות הברית. בכל זאת, צריך לזקוף את עצם המחאה לזכותם. "קבצנים אינם יכולים להיות בררנים", אומרים האנגלים.

לא נותר לנו אלא לשמור על משלטי הנאורות, כמו מרכזי התרבות החילונית בערים הגדולות, כלי התקשורת שמתנגדים לכיבוש, ועל כל ערוצי התקשורת בינינו לבין האזרחים הערבים. אסיפות המחאה הגדולות נגד חוקי האפרטהייד חייבות להתקיים לא רק בתל-אביב, אלא גם בנצרת ובאום אל פאחם. "אחווה יהודית ערבית" איננה רק סיסמה רדיקלית, אלא חבל הצלה לכל החברה הישראלית.

• פורסם בכל העיר, 28 נובמבר 2014

Share on Facebook