כל מי שהתנסה במערכות בחירות לכנסת משחר ילדותו מכיר את ההתרגשות, המתח, האדרנלין הגואה וגם את התחושה שהניצחון הוא בהישג יד, שכל הסובבים את משפחתך ואותך מצביעים בעד אותה מפלגה. לעתים, מסתיימת כל האופוריה הזו במפח נפש, אולי אפילו טראומטי. בבחירות המהפך של מנחם בגין (מאי 1977) תמכה כל הסביבה החברתית שלנו ברשימת של"י, בראשות לובה אליאב, מאיר פעיל, אורי אבנרי וסעדיה מרציאנו. עבדנו בפרך להצלחת הרשימה, ציפינו לפחות לחמישה מנדטים ולבסוף זכינו רק בשניים. את השנים עד 1981 בילינו בעיקר במריבות פנימיות על קיומו או הפרתו של הסכם הרוטציה בין המועמדים. חבריי הקרובים ואני עלינו על בריקאדות כדי להנהיג בתנועה את המושג "השטחים הכבושים" לעומת הרוב בראשות רן כהן, השר לעתיד, שניסו לנטרל את המטען החתרני והתעקשו על "השטחים המוחזקים". ב-1981 נחלנו מפלה ניצחת ולא עברנו את אחוז החסימה. ההתרגשות לפני הבחירות והעגמומיות אחריהן מזכירים כמובן את תחושת האנטי-קליימקס אחרי משחקי כדורגל. אפילו שמחת הניצחון היא קצרה ואחריה מתאכלסים בנו הריקנות וחוסר התוחלת.

לתוך הריק הרעיוני שמאפיין את הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות, חדרו היחצנים למיניהם שמנסים לשווק לנו סחורה רקובה בעטיפות צבעוניות ומושכות לב. בעצם, הם די מצליחים ורואים ברכה בעמלם. הם יוצרים מעין מצב רוח חיובי בקרב ציבור שהתייאש כבר מזמן. בשלב הבא מצטרפים גם פוליטיקאים לשעבר, עיתונאים שידעו ימים טובים יותר ואפילו אינטלקטואלים בלי מירכאות כמו פרופ' שלמה אבינרי למלאכת הקודש. אנחנו למדים מהם שיאיר לפיד הניאו-ליברל והלאומני הוא בן ברית רצוי, שציפי לבני היא אשת שלום ושדווקא לבוז'י הרצוג יש תכונות תרומיות של מאחד גדול ומנהיג, מעין ג'וזפה גאריבּלדי של הדמוקרטיה הישראלית. נכון שגם בארצות הברית תמהו השבוע כיצד אדם נטול כל כריזמה מקבל על עצמו את תפקיד מנהיג האופוזיציה, אבל למחנה הגדול של שונאי ביבי נתניהו בכל מחיר הגיעו כבר הקוסמטיקאים, משוררי החצר, פובליציסטים שכשלו בכל תחזיותיהם מאז 1967 ועסקנים מקצועיים מכל הליגות, כדי לבנות מחדש את דמותו הרופסת של אברך המשי הרצוג.

כמעט שאין טעם להקשות יתר על המידה על ההוזים והאינטרסנטים שהתלקטו למחנהו של הרצוג. חבל על המאמץ: ידוע לכל שהוא היה משרתו הכנוע של אהוד ברק, האיש שהרס לחלוטין את כל מה שנותר מתנועת העבודה, שהיה אויב מושבע של המתונים במפלגתו ושמעולם לא חבר לאלה שהציגו את עצמם כקרובים ל"שלום עכשיו". הוא הציג את עצמו כאנטיתזה לשלי יחימוביץ' "השמאלנית" (שגם היא תמכה בהתנחלויות) ולבסוף נבחר כברירת מחדל. כמו טוני בלייר גם הרצוג הוא בעצם תאצ'ריסט מתון, תומך במדיניות ארצות הברית בכל רחבי העולם וגם בניאו-ליברליזם, אולי עם קצת קוסמטיקה "חברתית". הרצוג הוא האיש האחרון שיחסל את הדומיננטיות של בעלי ההון במסדרונות הממשלה, וכל ההבדל בינו לבין נתניהו נעוץ בעובדה שהוא מסכים לנהל שיחות עם אבו-מאזן שלא יובילו לשום דבר, ואולי יבנה קצת פחות התנחלויות כדי לרצות את ושינגטון.

התנהלותו של הרצוג בעבר הקרוב היא אולי פחות חשובה מאשר הצהרותיו הגלויות בימים האחרונים. הוא מוכן להרכיב קואליציה מאביגדור ליברמן ועד זהבה גלאון (כולל הליכוד!) כדי להציל את עם ישראל. הממשלה שהרצוג מציע מדירה שוב את האזרחים הערבים, כלומר, את הסיכוי היחיד לבנות חזית יהודית-ערבית במדינה כדי לבער את הגזענות ולנקוט במדיניות חדשה, שתחולל שינוי אמיתי במעמדה של ישראל באזור ובעולם.

יש לבער מהעגה הפוליטית שלנו את המונחים המטעים, שזוֹרים חול בעיני האזרחים. שום ברית של "מרכז-שמאל" לא קמה ולא תקום. אם מרצ תחבור לציפי לבני ולמפלגת העבודה היא תזנח את השמאל ותפנה פנייה חדה ימינה. אם גלאון לא תתעקש על הכללת חד"ש והמפלגות הערביות בכל חזית פוליטית שתקום, היא תאמץ את מדיניותו של "השמאל הבזבזני" שמתעלם כבר שנים מהפוטנציאל הפוליטי והאלקטוראלי הטמון בציבור הערבי. אהוד ברק ריסק לרסיסים את הברית בין המחנה המתון יחסית במגזר היהודי לבין המגזר הערבי. שיקומה של הברית הזאת הוא המשימה הכי חשובה לכל מנהיג שמחשיב את עצמו כאופוזיציה דמוקרטית לליכוד ולמפלגות הקיצוניות מימין. את הרצוג, כתלמיד נאמן של ברק שאף הסתבך בפרשיות מפוקפקות בעטיו, השיקול הזה אינו מעניין. חברים הבקיאים במתרחש במרצ טוענים שאם גלאון תחתור למערך עם חד"ש, היא תאבד הרבה בוחרים שמרניים, בעיקר בקיבוצים. זה מתקבל על הדעת, אבל חרף דחיפותם של שיקולי הבחירות הנהגת מרצ חייבת לחשוב גם על הפרופיל הרעיוני של התנועה. כניעה לשמרנים בעצם תנטרל את טעם קיומה של מרצ. גלאון אמורה להוביל את מרצ לדרך רדיקלית חדשה, שתפסול שיתוף פעולה עם המרכז הלאומני ועם הימין; הרצוג הצהיר מפורשות שפניו להידוק הקשר עם הימין, ולא פוסל אפילו את אויביהם המושבעים של האזרחים הערבים, ליברמן ואנשיו, הגרועים אפילו ממנהיגם.

לפיד כבר הוכיח שהוא איש ימין לא רק בעמדותיו הרעיוניות אלא גם בתחושותיו לגבי הציבור הערבי. בנושא הכלכלי-חברתי הוא יותר קיצוני אפילו מנתניהו. ההצבעה האופנתית בעד מועמדים כמוהו מבטאת מצב רוח חברתי לטווח קצר. קשה להעמיק שורשים עם חבורה מנומרת של מוּנהגים, שלא הצליחו להטביע חותם כלשהו על הבוחרים שלהם. יש עתיד היא מעין קבוצת בת של הליכוד, וחשוב להזכיר שוב שהם ממלאים מבחינה היסטורית את המשבצת של הציונים הכלליים לצד תנועת החרות, לפני האיחוד במסגרת גח"ל ואחר כך הליכוד. הרצוג נשבע בשם "ערכי תנועת העבודה" (כמו ברק "אקירוב") אבל לבני, לפיד ואפילו נתניהו אינם פסולים בעיניו. בעידן החשוך שבו המאבק נגד אפליית הערבים חייב להיות הדגל של כל הדמוקרטים במדינה, הרצוג אפילו לא טורח לאזכר אותם כשותפים פוטנציאליים.

בשבועות הקרובים נקרא בעיתונים רשימות של תומכים בהתארגנויות החדשות בראשות הרצוג, נאתר בהם שמות של דמוקרטים מובהקים שנופלים תמיד באותו פח. לפחות אנשי שמאל אמיתיים חייבים להפנים, שהחרמת האזרחים הערבים היא בלתי נסבלת. פנינו למאבק על נפשם של יותר ממיליון האזרחים הערבים, וקירובם מחדש למחנה השלום והשוויון. ההתמקדות בנושא הזה תעלה את רמתה של מערכת הבחירות, ותעניק תוכן רעיוני ופוליטי לדרכו של השמאל העקבי. דומה שעסקני מפלגת העבודה ותומכיהם מחפשים דרך להיות חלק מהשלטון, במקום לחולל שינוי מדיני, חברתי וכלכלי במדינה. הרצוג הוא נציג טיפוסי של המרכז הלאומני, ולא ממנו תבוא הישועה.

• פורסם בכל העיר, 12 דצמבר 2014

Share on Facebook