אין סיבה לזלזל ברגשות העמוקים של העסקנים הזוטרים, שמסתובבים במסדרונות בכנסים פוליטיים, וחווים הרבה סערות פנימיות, ריגושים נוגעים ללב ולעתים קרובות מדי גם אכזבות מרות. בדרך כלל לא שומעים אותם ולא רואים אותם, למעט ברשתות החברתיות, אבל הם שקועים עמוק בתוך עולמם, לא תמיד בהתאם להתרחשויות האמיתיות ברמת המציאוּת.
(מקור)
רבים מהם מפתחים במהלך השנים תלות רגשית במנהיגים, שבעיני הציבור הם בינוניים במקרה הטוב. יצא לי לשוחח עם עשרות פוליטיקאים קטנים מהסוג הזה והגעתי למסקנה, שהאהבה שלהם למפלגתם ולראשיה איננה מזויפת. היא סלע קיומם בעולם די אפור של פרברים חסרי צביון או עיירות פיתוח מרוחקות ממרכז ההוויה הכלכלית-חברתית השלטת בישראל. הם חולמים, ולעתים אף זוכים, לטפס באורח צנוע לצמרת הפוליטית, לזכות בבדל משרה ואפילו בתפקיד של עוזר סגן שר. נדמה להם שסגן השר שאותו הם משרתים סביב השעון תמורת סכומי כסף זעומים הוא מנהיג מלידה, האיש שיחולל תמורה בחברה הישראלית, יחסל את העוני ויקרב את השלום. הדבקות במנהיג משלבת אמונה כמעט תמימה עם אינטרס עצמי שקל לזהותו, אבל אין להטיל ספק באותנטיות שלה. חבורת הזוטרים יוצרת הילה מסביב למנהיגים, מעצבת סביבה חברתית אוהדת שגורמת לתחושה שההצלחה היא קרובה. העוזרים למיניהם מסוככים על הפוליטיקאים הבכירים יותר מפני דעת הקהל, מסווים ומאפרים את הפגמים המכוערים ומבליטים את הכריזמה המדומה או האמיתית של מממני שכרם. שעות עבודתם בכנסת ובמרכזי המפלגות הן ארוכות, אבל ההמתנות, ההפסקות, ספלי הקפה וההתרועעות עם חברים מפצים אותם על היגיעה, על הטרחנות שלהם ושל אחרים, על הצורך להתרפס בפני עיתונאים ולרצות את הבוסים.
עוזרים חכמים יותר מבינים היטב את מצבם האמיתי. הם מתבוססים בבוץ של תחתית הפירמידה, לא זוכים להערכה ייתרה חרף המאמצים הסיזיפיים, והסיקור החדשותי עליהם מתוחם למדורי הרכילות. כמה מהם יגיעו לבסוף לכנסת כחברים מלאים, אבל זה יהיה תהליך ארוך שלא תמיד יסתיים בכי טוב. בינתיים הם מסתפקים בתאים הצרים של העוזרים הפרלמנטאריים בתוך אולם המליאה, מקווים שאמא או סבתא יראו אותם בערוץ הכנסת ומתפלצים מהשגיאות האיומות בעברית של הבוסים, גם אחרי שטרחו לנקד בשבילם את הנאומים. לישיבות טעונות מתח ויצרים כמו בהצעות אי אמון חשובות, הם מגיעים בעיניים נוצצות וטעוני אדרנלין. האווירה במפלגה שכנעה אותם שמדובר בשעות הכרעה "גורליות" לא רק להם, אלא לאומה כולה. הבוס, שאולי היה עסקן קטן בגדרה ואיכשהו הגיע לכנסת, מתהדר בשפה מליצית ועוזריו משכנעים את עצמם שהוא גאון.
הם אינם סתם חנפנים, כיוון שמסירותם לבוס היא אמיתית והם מתבוננים בו בעיניים מצועפות. במשך השנים התדמית העצמית שלהם עוברת מהפך הדרגתי. הנה הבוס שיבץ הברקה שלהם בנאום במליאת הכנסת, לשון נופל על לשון או הגדרה שנונה, ועל אף שאיש לא מייחס להם את הדברים, כבודם עולה בעיני עצמם ומהווה מרכיב חשוב בביטחון העצמי המחודש שלהם. הם כבר קוראים לבוס בשמו הפרטי, אפילו אם מדובר בשר מרכזי בממשלה. בנושא הזה ישנן הסתעפויות: למנהיג הליכוד מנחם בגין קראו תמיד "מר בגין", אבל בחבורת הבלייזרים של שמעון פרס דיברו כולם על "שמעון". בתנועת העבודה קראו לבכירים "חבר". בגיל עשר כבר הלכתי דרך קבע לאסיפות הבחירות של מפא"י בהשתתפות הח' דוד בן גוריון או הח' משה שרת. זה לא פגע בתדמיתם המורמת מעם בעיני החבורה הזוטרה שאפפה אותם וליוותה אותם לכל מקום.
פעם הזדמנתי לשיחה של יודעי ח"ן בתל-אביב, שבה השתתפו עסקנים זוטרים רבים שחלק מהם חלמו על תפקידי שׂרים, אבל רובם עשו כסף ונבלעו בהצלחה מרשימה לחיים הנוחים של הבורגנות. הייתי כבר בדרכי לשוליים, למפלגות קטנות ואידיאולוגיות שקסמו לי הרבה יותר מהסיעות השולטות בזירה הפוליטית. העסקנים דיברו אז בחמימות פמיליארית על מנהיג משכמו ומעלה שכולם קראו לו "ישׁשׁ". כולם התבוננו בי ברחמים כאשר הרהבתי עוז לשאול במי בעצם המדובר. הסתבר שהם התכוונו לשר יעקב שמשון שפירא, שחינו סר בעיני גולדה מאיר עקב ביקורת נוקבת שלו על משה דיין. הצורך הנפשי להתרחק מאנשים כאלה היה הדלק הגרעיני שהאיץ את בריחתי מהממסד שבתוכו נולדתי, כמעט כמו הרעיונות הזרים שאימצתי בלונדון, בקרב חסידי העולם השלישי ואוהדי המדינות המתפתחות.
כיוון שכולנו נכתוב בעתיד הקרוב מאמרים רבים במהלך מלחמת הבחירות, ראיתי לנכון לזרוק קצת אור על העולם הכמעט מוסתר של הפוליטיקה הישראלית, על היצרים הרותחים שמתדלקים אותו, ועל השירותים שהעוזרים מכל הסוגים נותנים לאדוניהם. העוזרים וחבריהם פועלים בקדחתנות בבחירות הפנימיות, משפיעים על כתבים ועל פרשנים, מנסים להטות את הכף ולסייע לבוסים לנחול הצלחה ולהציג שביעות רצון עצמית באולפני הטלוויזיה. היו גם עוזרים שהתפכחו לגמרי. אחד מהם הוא כתב "הארץ" גדעון לוי, ששירת שנים את שמעון פרס אבל עבודתו החרוצה ככתב בשטחים הכבושים גרמה לו להבין את המצב (המביש) לאשורו וגם את תרומתו של פרס להעמקת הכיבוש הממאיר. לעתים, לא כדאי להתקרב יתר על המידה לפוליטיקאים מסוימים. חבר שעבד פעם עם ראש העיר שלנו ניר ברקת, נטש אותו כאשר קלט את שטחיותו שאותה תיאר כ"טיפשות". אבל זהו יוצא מן הכלל שבא להעיד על הכלל. ברוב המקרים מתהדקים היחסים ומגיעים למצב של "חתונה קתולית" כמו בסיפור היחסים בין פרס עצמו לבוס הנערץ עליו, בן-גוריון. פרס הפך את "האחד ודורו" (מונוגרפיה של ברכה חבס על בן-גוריון) ל"אחד בדורו" הסטאליניסטי. הוא קרא לשדה התעופה בלוד נמל התעופה בן-גוריון (נתב"ג) ועסק לאורך שנות דור בהאדרת שמו וזכרו של ראש הממשלה הראשון של ישראל. מסתבר, שהתפקיד שהעוזרים ממלאים בחייהם של הבוסים קיים גם אחרי מותם.
לא באנו לבטל את מוסד העוזרים, אלא רק להסביר את תפקידם בפוליטיקה הישראלית, לא רק במישור הממלכתי אלא גם במישור המקומי. הנשים והגברים שעוסקים במקצוע הזה משלבים בעצם את תחביבם עם דרך חייהם. רבים מגיעים לפוליטיקה כדי לחוות את רגעי ההכרעה, להיות בכנסת כאשר מנהיג זר חשוב מגיע לביקור, לבטא את עצמם באמצעות אחרים. יש כאלה שמנסים בכל הרצינות לשרת את הציבור הרחב לפי הבנתם. הפוליטיקה אולי דוחה, אבל יש בה גם משהו מושך, אולי אפילו מגרה. כמו עולם הפשע, או הוויית חייהם של המהמרים, באולמות אפופי עשן שמלאים בפרצופים חיוורים שמפיצים ריח פֶּה קצת מבאיש.
- פורסם בכל העיר, 19 דצמבר 2014
