המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) פרסמה מסמך ארוך ומפורט לקראת ועידת המפלגה שהתקיימה לפני מספר ימים. אבקש כאן להתייחס לכמה היבטים של המסמך שכותרתו "מנסיגה ללמידה והתעוררות". יש לדעתי לשבח את הסקירה על האזור שבה נפתח המסמך: "שורה של מדינות נוקטות עמדות המתנגדות למדיניות ארה"ב באזור: רוסיה, סין, איראן, הודו, דרום -אפריקה ואחרות. המסקנה היא, שקיים קוטב אחר מול המדיניות התוקפנית של ארה"ב ושל ברית נאט"ו, אשר מיישמת את התכנית המכונה 'מזרח תיכון חדש' שיהיה נקי מכוחות המתנגדים להן. זה מה שניצב מאחורי המזימה נגד סוריה, נגד איראן ונגד ההתנגדות הלבנונית. סוריה הביעה את הסכמתה לפתרון מדיני של המשבר ולהשמדת הנשק הכימי. אך האופוזיציה הנתמכת בידי כוחות האימפריאליזם והריאקציה מתעקשת לתמוך בכוחות אשר זורעים חורבן".
הפגנה למען מדינה פלסטינית, תל-אביב, יוני 2011 (צילום: חד"ש)
בכך מק"י מסבירה שארה"ב חותרת ללא הפסק להפלת המשטר בסוריה, ושיש להגן על סוריה מול תוכניות האימפריאליזם. זו ראייה נבונה הקובעת שמקור המלחמה והסבל באזור הוא מדיניות ארה"ב. המסמך ממשיך וקובע שארה"ב היא זאת שאחראית לתמיכה בישראל ובכיבושיה, אך כאן חלה בטקסט נסיגה רעיונית חמורה. ועידת מק"י התקיימה דווקא בימים בהם נושא התיאום הביטחוני בין הרשות הפלסטינית ובין ישראל היה בכותרות. מק"י אינה מוכנה לבקר את הנסיגה החמורה של יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) ומנגנון הרשות אשר נכנעו ללחץ אמריקאי-ישראלי. לא מדובר בשאלה משנית – ההשתלבות במהלכים האמריקאים נוגדת את מהות מק"י, ושום תירוץ פורמאלי לא מצדיק את השתיקה הרועמת של המפלגה בנושא.
הכניעה של הרשות פוגעת באינטרס של העם הפלסטיני. אין לראות בה ובאבו מאזן גורם הנאבק על שלום צודק. כמדומני, מק"י ממשיכה לקיים יחסי ידידות עם פת"ח – יש לדעתי לנתק קשר זה. אין מקום לאשליות לגבי ההנהגה הפלסטינית הזאת.
שתי מדינות ועוד פעם שתי מדינות – התוכנית המעשית
אין בעיות בתכנית השלום של מק"י. באמת מדובר בתכנית יפה: גבולות 67', ירושלים בירת שני העמים, זכויות הפליטים וכו'. אך מק"י גם קובעת שיש אפשרות מעשית להגשמתה של תכנית זו, ויש בעיה עם קביעה זו. אבו מאזן והרשות אינם נאבקים על תוכנית השלום של מק"י. הם מגלים נכונות להסתפק בפירורים בנטוסטאניים, וישראל וארה"ב בינתיים אינן זזות בכיוונם, כך שאפילו פירורים אין.
בנסיבות שנוצרו בארץ זו, של בלבול מושגים (הרצוג-ולבני נחשבים לשמאל), יש המון גורמים שרוצים לקיים שיחות עם הפלסטינים על "שתי מדינות" שאינן שתי המדינות של מק"י. אם יש סיכוי מעשי לדיל של שתי מדינות לא מדובר בשתי המדינות של מק"י. משהו כאן לא בסדר. מק"י אינה מסבירה כיצד יש סיכוי מעשי להגשמת תוכנית השלום שלה, ומחדל זה עוזר לטשטש את ההבדל בין פתרון אמיתי לפי תוכנית השלום של מק"י, ובין קומבינה אמריקאית-ישראלית-עבאסית המופיעה מדי פעם באופק המדיני.
יש לקבוע שאין אפשרות בשלב זה לפתרון של מק"י. מק"י חוששת משום מה להגיד באופן ברור שהגשמת תכנית השלום שלה מותנה בשינוי יחסי הכוחות באזור ובהחלשה נוספת של ההגמוניה האמריקאית. תהליך שלום אמיתי שאינו משולב בשינויים חשובים באזור הנו אשליה.
בקיצור, יש סכנה מעשית של שלום מזויף ואין בשלב זה סיכוי של תוכנית שלום אמיתית. מק"י ממשיכה בפיקציה של שלום צודק העומד על הפרק כדי לייפות את אבו מאזן והרשות, ולהציגם כלוחמים על שלום צודק. אין זה מפריע למק"י שהרשות הפלסטינית היא כלי בידי האמריקאים וכי אבו מאזן מכר למעשה את העצמאות הפלסטינית. התיאום הביטחוני עם ישראל, ארה"ב וירדן מופנה ראשית כל נגד העם הפלסטיני. איזה אינטרס יש למק"י לחפות על התפקיד של אבו מאזן והרשות?!
ישעיהו ליבוביץ העלה על הכתב בספריו, את האפשרות שבעצם די מתבקשת, שהסימביוזה של ישראל עם האימפריליזם לא עזרה לקידום השלום, עיכבה נורמליזציה, ואולי אף בעלת אחריות משמעותית מזה. לאנגלים, למשל, אין שום בעיה להכיר ולהבין (כיום) את זוועות האימפריאליזם והרשע שלו בכל העולם. הם הרי מכירים היטב את עצמם ואת המסורת שכרוכה בזה. לדעתי אי אפשר להבין את התרבות המערבית, הן השלטונית והן החברתית, ללא מציאותה של הפרקטיקה האימפריאליסטית כגורם מעצב ראשון במעלה. אבל בישראל ישנה, מטבע הדברים, מסורת צעירה מאד, ושאינה בוגרת מספיק, כך שחסרה הפרספקטיבה, הניסיון והחשיבה הרפלקטיבית בכל מה שקשור לראייה יותר מסודרת של התהוות דפוסים פסיכולוגיים וחברתיים. וגם אם הדברים הללו קיימים אז נדמה שהם ברמה התיאורטית וחסר מימד הזמן שיוצר רובד יותר מוחשי וממשי שאפשר אז להתייחס אליו. לי לפחות, לאחר שהייה ארוכה בחו"ל, ברור שאי אפשר להבין את הסיטואציה המערבית – בכל תחומי החיים – ללא מגע ישיר ותוצאה ישירה של התנהלות אימפריאליסטית רבת שנים. אם האימפריאליזם מצליח להפוך לשקוף משהו בסיסי נרקב בנו כבני אדם.
מדינת (המנגנון המדיני) ישראל, היא לא בודדה, אלא חלק של שרשרת של מדינות כפופות לחוקיות שהיא תולדה של התפתחות קפיטליסטית בשלמותה – השרשרת האימפריאליסטית.
מסכים. אם כי למרות השותפות לאימפריאליזם (בעצמי הרי אמרתי שישנה סימביוזה) מה שניסיתי לבטא זה הרושם (אולי שאינו מדוייק) שבחו"ל נדמה שאין מניעה כה בולטת שמונעת מאנשים מלטפל בשאלה, גם אם ברמת טיפול לא מבטיחה של, למשל, דיון סלון. בעוד שבישראל הקונצנזוס המכריע (לפי הלך הרוח או הנארטיב וכו') מצביע, בדיעבד, על קיומו (מזה זמן) של מכשול (פסיכולוגי) גבוה יותר שמונע באופן אפקטיבי מלנוע אל תודעה כזו.
"השותפות לאימפריאליזם" הזאת היא אפילו לא שותפות בין בעלי ההון הלאומי של כל ארץ הכבולה לשרשרת. היא כזאת רק עבור בעלי ההון הרב-לאומי, וגם כאן שורר דירוג של שותפות.
"השותפות" הזאת נהנית מהמכשולים, שהיא ומשרתיה (גם בשמאל) מקימים, ומהגורמים האחרים (שאין מקום לפרט, בחלקם קשורים בזכויות היתר וגם במחדלי התארגנות, אשר ניתן להתגבר עליהם באמצעות הניסיון המהפכני העשיר) שמונעים מההמונים להתגייס חמושים בכל הכלים הנחוצים להשליט את הסדר החברתי-כלכלי לתועלתם.
יוצא מכך, שאין פתרון זולת המאבק המאורגן באופן מהפכני (בטח לא זה שהורגלנו אליו) מלומד אידאולוגיה מהפכנית (של האינטרס המעמדי היחידי שמסוגל לגייס את ההמונים תודות לעקביות מניעיו – הפרולטארי) בדרך של בריתות רחבות (רחבות ושונות ומשתנות כל כך שקשה לתאר) בכדי לצאת חופשיים מ-"השותפות" המשתלטת הזאת ובמיוחד בכדי להמשיך לחיות חופשיים ממנה לאחרי כן.
ייתכן שהגישה של "שתי מדינות לשני עמים" תביא למלחמת עד ולא לשלום מזויף. האם אין להעדיף את פתרון המדינה האחת לבני שתי הדתות?
אני רחוק מלטעון שייתכן שלום של סוחרים, ו-Peace Thru Trade, אך מי שביקר השבוע בקניון שהוקם בין נצרת לנצרת-עילית פגש יהודים וערבים שחגגו את חג הקניות חנוכריסטמס בשלום. שם התערבו להם הכל ועסקו במלאכת הקודש של קנייה ומכירה… ייתכן שמק"י צריכה לנקוט בגישה חדשה ולהיאבק על הזכות לחיות בכל מקום לכל אדם ואדם (ללא הבדל מוצאו או דתו) – גם בקיבוצים, במצפים, ובכפרים, שתאפשר חיים משותפים – זה לצד זה כהקדמה ל"מדינה אחת לשני העמים".
אפשרות זו מחייבת רמה פוליטית ישראלית גבוהה מספיק בכדי שסדר היום השמאלי יכלול את השאלה של כריתת ברית עם החמאס, למשל.
מאמר מצויין.
–
אפשר להניח שמק"י קיבלה החלטה עקרונית שלא להיות יותר קתולית מהאפיפיור ולא להיות יותר פלסטינית מהרש"פ – לפחות לא באופן פומבי. ה"נסיגה הרעיונית" כפי שראובן קורא לה, היא מן הסתם תוצאה של החלטה כזו.
–
ראובן צודק בהצביעו על העמימות המובנית במונח "שתי מדינות". זו היא הבעיה המרכזית שבהתמקדות בשאלה של "שתייים מול אחת". הרי יש שתיים (של מק"י) ויש שתיים (של השב"כ ומשת"פיו) כשם שיש אחת (של אלי אמינוב) ואחת (של המתנחלים).
–
על כן לפני שניגשים לשולחן השרטוט של אוטופיית ה"פתרון הצודק", יש להציג את הבעיות הקיימות כיום ביחסי העמים בארץ ובאיזור. ראשית, אומר ראובן בצדק, ישנה ההגמוניה האמריקאית (וגם הישראלית) באזור. יש לדרוש איזון כוח בין המדינות באזור במקום הגמוניה של אחת מהן ופטרוניתה.
–
שנית (מה שראובן לא אומר כאן), מדינת ישראל, כפי שהוכרזה באותה מגילה עליה חתם גם מנהיג מק"י, וכפי שהוקמה על גזענותה ואלימותה, על מג"בה, סיירותיה, שב"כה, מוסדה, פצצותיה הגרעיניות, חיל אוירה, תעשיות בטחונה, סוכנותה היהודית ועוד ועוד – מדינה זו צריכה לחדול.
–
לאחר שנקבע זאת ננסה למנות כמה מדינות יש להקים.
כל פעם שנאמר כי "קודם משלימים את מהלך זה ואחר כך מתחילים את זה", כדאי לעלות את השאלה "האם ניתן להשלים בו בזמן את שני המהלכים". לפי אמונה לא מבוססת אפשר "למנות", כלומר שיש פיתרון אפשרי לפי האמונה הזאת בלי "שנקבע זאת" (ועוד). גם הנשען על היסטוריה הממשית יכול לנקוט בו בזמן בעמדה טקטית, כלומר, להציב מטרה מנחה שכוללת רשימה של מטרות שניתן להשיג על אמת, לפחות בחלקן. למשל, הטקטיקה של שתי מדינות חתמה תקופה ישנה נטולה הכרת אש"ף כנציג של העם הפלסטיני. מכוון שהמטרה הזאת ונוספות כבר הושגו לפני הרבה שנים, מאז נשארנו יתומיי טקטיקה והגיע הזמן לנקוט בטקטיקה מעודכנת לתקופה בה המציאות והתנאים שונים מהתקופה הישנה שציינו למעלה: שלב חדש של אותם המאבקים דורשים טקטיקה המחדשת דחיפה להמשך המאבקים שהתחלנו בתקופה הישנה – המאבקים לחיסולה של "מדינה זו": מדינה ציונית.
העיתונאי רוג'ר כהן (ניו-יורק-טיימס) ראיין את עמוס עוז שאמר ש"ישראל הופכת לגטו. אם בקרוב לא יהיו כאן בקרוב שתי מדינות, תיווצר כאן מדינה אחת, והיא תהיה מדינה ערבית… או שתהיה כאן דיקטטורה דתית-לאומנית שתדכא את הפלסטינים ואת מתנגדיה". הח"כ דני דנון הבטיח לכהן שרעיון שתי המדינות "נגוז".
גם האמת על הגז נגוזה!
אז היכן מצויים קידוחי "תמר" ו"לוייתן"? בים מול עזה-מול לבנון-או ישראל?
בויקיפדיה נטען שקידוחי הגז מצויים "בישראל". אבל אתר קנדי מכובד טוען שהם בים מול עזה.
ברק רביד טען בסוף 2012 ש"ארה"ב העבירה לישראל וללבנון מפה ובה נוסחת פשרה לחלוקת משאבי הגז הטבעי במזרח הים התיכון." אך שנה קודם, ביולי 2011 כתב "הארץ" ש"ארצות הברית מתייצבת לצד לבנון במחלוקת על הגבול הימי עם ישראל".
globalresearch.caפירסם מפה, שבה הקידוחים "תמר" ו"לוייתן" מצויים מול עזה. ב-21.10.2007 תאר "הארץ" את חלוקת ריווחי הגז בשדה מול עזה: 60% לבריטיש גז, 30% ל-CCC, וה-10% הנותרים לרשות הפלסטינית. אבל ב"מבצע עופרת יצוקה" החרימה ישראל את שדות הגז, וב-2008 נתגלה שדה "לוייתן".
("הארץ" סירב לפרסם תגובה ברוח זאת).
אם מדובר בתכנית שלום, כלומר סיום הסכסוך ונורמליציה ביחסי שני העמים הרי שלא "השלום המזויף", לא "תכנית מק"י ולא "מדינה אחת" ישיגו מטרה זו.
מה שקובע הוא יחסי הכוחות הבלתי אפשריים בין האימפריאלזם והמדינה הציונית לבין הילידים הפלסטינים והאומה הערבית. כל זמן שזה המצב הדיכוי ימשך וכן ההתנגדות.
אבל, אם מדובר בהקלה יחסית הרי שגם פרוק מחסום אחד רצוי ובודאי מדינה אפילו בחסות אמריקאית שיש לה אפילו יתרונות מסויימים (ראה קיומה של הממלכה האשמית בירדן)
מה שחשוב מבחינת השמאל הוא להדגיש ששלום אמיתי, זה שפותר את הבעיות שהציונות יצרה בפלסטין אינו אפשרי ללא נסיגת האימפריאליזם שתביא לנסיגת הציונות על חוקיה ונוהליה הקולוניאליים והקמת מדינה אחת סוציאליסטית, שהרי במדינה אחת קפיטליסטית נגיע למצב השורר עכשיו בדרום אפריקה.
זו הערכה ארוכת טווח אבל שמאל סוציאליטי רדיקלי מהפכני חיב לומר אמת אפילו יפגע מצבו מבחינה אלקטורלית.
מותה הלא מכובד של אשליית "שתי מדינות לשני עמים" לאחר שהיוותה שנים רבות מסווה מצוין להמשך הכיבוש תוך הפיכת הנהגת אש"ף לקבלן משנה שלו, ולחיזוק מדינת האפרטהייד, מזעזע שוב ושוב את השמאל הציוני. כאשר קורסת הנוסחה השקרית הזאת, ששמשה כותונת כפיה לעם הפלסטיני הנאבק לחירותו, מנסים ציונים "רדיקאלים" להחיותה בתלבושות חדשות מגוונות .
מטרתה האמיתית של תכנית "שתי המדינות" הייתה מאז ומעולם להשיג הכרה
של הנהגה פלסטינית ב"מדינה היהודית", הבנויה על מוטיב ההפרדה, שתומצת במשפט: "הם שם ואנחנו כאן"; וכן "הם שם בלי בג"ץ ובלי בצלם" ולשמר את המדינה הציונית המתבססת על גזענות פרימיטיבית תוך טיפוח ערכים עדתיים ודתיים ריאקציוניים. על בסיס תכנית זו צמחו הסגר, המחסומים, הכבישים העוקפים, חומת ההפרדה והדרת הפלסטינים מזכויותיהם ואדמותיהם. בהדרגה, בהמשך להסכמי אוסלו, ולתכנית שתי המדינות זלגו שיטות הדרה אלה לתוך שטחי 1948. לדוגמא: "מצפים" – סוג של התנחלויות חדשות בלב אוכלוסיה ערבית – נזרעו כמוקשים על אדמה מופקעת, בכל מקום שבו קיומם מסייע להגבלה של בנייה פלסטינית. בישראל שבתוך הקו הירוק נסללו כבישים עוקפים ונבנו חומות הפרדה מקומיות. ממש כמו בשטחי 67' הפכה מדיניות הפרדה זו לתופעה הפוגעת ביישובים ערבים פלסטינים אזרחי ישראל. סיסמת "שתי המדינות" שימשה מנוף למיסודו, ייצובו וביצורו של משטר האפרטהייד.
פתרון הכזב של שתי מדינות, הוא הדחליל שבחסותו נרמסה לא רק הלאומיות הפלסטינית אלא העם הפלסטיני על כל חלקיו. תמיכה בדחליל זה כיום, מציעה אשליה מחודשת להמונים שהבינו כבר כי זו מהווה עבורם מלכודת מוות. מה שגדל, התבצר והתרחב כתוצאה מתוכנית זו היא רק מדינת האפרטהייד היהודית. מי שרוצה לתמוך בהגדרה עצמית פלסטינית ולא בתחליפיה, צריך להצטרף לקריאה להקים מדינה דמוקרטית אחת ולדרוש את חזרתם של הפליטים הפלסטינים למולדתם.
"פתרון הכזב של שתי מדינות, הוא הדחליל שבחסותו נרמסה לא רק הלאומיות הפלסטינית אלא העם הפלסטיני על כל חלקיו. תמיכה בדחליל זה כיום, מציעה אשליה מחודשת להמונים שהבינו כבר כי זו מהווה עבורם מלכודת מוות."
'מלכודת מוות' היא אחת ה'שיבולות' הטרוצקיסטיות השחוקות ביותר, ואמינוב לא יכול להיפטר ממנה גם הרבה שנים אחרי שהטרוצקיזם בפלסטינה שבק חיים…
אבל מעבר לאתנחתא הקומית הזאת, נשאלת השאלה: מה 'כבר' ה'המונים הבינו' מתוך מה שדובר האבנגרד המהפכני אמינוב מסביר להם? ואיך אמינוב יודע מה הם 'כבר הבינו'? הוא עשה להם בוחן?
ומתי כבר אמינוב יבין שהתבטאויותיו הפוליטיות ההזויות רק מרתיעות את 'ההמונים' ומציגות באור נלעג את השמאל בכללותו?
אמנם אלי אמינוב לא כותב זאת, והוא מאשים רק את "השמאל הציוני", אבל ייתכן שחלק מהקוראים יכליל גם את מק"י וחד"ש באותה המסגרת, ויאשימו גם את מק"י בנטיעת אשליית "שתי מדינות לשני עמים" בליבנו. אלא שהאמת היא שראשי מק"י תיאמו את עמדותיהם עם פת"ח והנהגתו. אם הם אשמים במשהו זה בגישה תמימה לגבי כוונות יצחק רבין, ה"עבודה" ושותפיו האמריקאים.
לכן נדרשת הנהגת מק"י העכשווית להבהיר מדוע היא ממשיכה לתמוך ב"חזון שתי המדינות" שאבד עליו הכלח. הרי לכל אדם שעיניו בראשו ברור שממשל אבו מאזן אינו דומה לממשל יאסר עראפת. שרמאללה של היום היא משת"פ בחסות ארה"ב, ושרק הכסף עומד בראש מעייניה.
כל תכנית (או תוכנית) לפתרון של שאלות בעיית השלום, שמבקשת הסכמה אימפריאליסטית בלי וייטנאמיזציה של משאים ומתנים אתה, היא, במקרה הטוב, תוצאה של "גישה תמימה", ובגלל הפגם הזה, מזיקה כי יוצרת השלייה אצל המסתמכים בלי לבסס את הסתמכותם.
לכן מנסה קמינר להחלץ ממלכודת "שתי המדינות" ע"י הבדלה בין השתיים כאילו המקורית של מק"י-חד"ש עונה על הבעיות של המשך הדומינציה של האימפריאליזם והציונות. השאלה אם מדינה פלסטינית כלשהי עדיפה על מצב הכיבוש הישיר היא שאלה אחרת אבל כל פתרון בחסות האימפריה הציונית-אמריקאית לא רק שאיננה סיום לסכסוך אלא שלב נוסף ב"הגשמת הציונות" וההתנגדות האנטי קולוניאלית.
לכן (בהמשך קביעתי האחרונה שאסביר אותה בבלוג שלי), עד אוסלו, הסיסמה של "שתי מדינות" (לא הייתה סיסמה אחרת לפני אוסלו) לא מציינת לא התכנית ולא הפתרון.
הניסוח הנכון של "שתי מדינות לשני עמים" ושל "מדינה דמוקרטית אחת" הופך את "התכניות" או "הפתרונות" הדמיוניות לטקטיקה ממשית ואף מהפכנית. בשביל זה, הניסוח חייב להכיר בזכויות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני ולבחירתו בין התמזגות לבין היפרדות. זה לא מספיק כי טקטיקה לא נעצרת עם מהלך פוליטי של הכרה בזכויות, אלא חותרת לעבר מערכת שלמה של מטרות באמצעות הכרזה על מטרה מנחה. וזה מבלי להתחשב בהשאלת המימוש של המטרה המנחה ובהקשר ישיר עם אחת או יותר מטרות – עם קשר עוקב (consequent) עם המטרות האחרות – הניתנות למימוש.
עד אוסלו, המטרה למימוש של "שתי מדינות" הייתה הכרה בהנהגת אש"ף של העם הפלסטיני. אחרי ההכרה הזאת, הסתיים תפקידה של הטקטיקה המנוסחת נכונה בשלב ההתפתחות המסוים, שבינתיים נשלם מחמת ההכרה עצמה. כלומר שסיסמה זו הייתה נכונה עד אוסלו.
מה היא הסיסמה הנכונה אחרי אוסלו?