שני דברים.

1. בעניין שרשרת פיגועי הטרור בפריז.  המובן מאליו כבר נאמר – זהו טרור פר אקסלנס, אלימות שנועדה להשתיק. גם אם את מה שניסו להשתיק היה גזעני ומכוער, גינוי אינה מילה מספיק חזקה לביטוי שאת הנפש שמעלים הדימויים של גברתנים חמומי מוח מכלים את זעמם בעיתונאים, שוטר, או סתם קונים במרכול.

אין סייג על אמירה זו.

אבל ההיתממות של הטוענים שב-Charlie Hebdo העליבו את כולם באופן שווה מעצבנת.  כאילו שאיור של האפיפיור מחזיק קונדום דומה ולו במקצת לקריקטורות פורנוגרפיות של הנביא מוחמד. כאילו שדימויים גזעניים כנגד קבוצות חלשות שוות ערך לסאטירה כנגד המעמד ההגמוני.

נתניהו בעצרת בפריז (צילום מסך מתוך שידור ישיר של ערוץ 2)

עוד יותר מפריעה לי הצדקנות של המגנים על הזכות להשפיל מוסלמים וערבים, אבל מוצאים להם עיסוקים אחרים כשצריך להגן על ענת קם, חנין זועבי, מרדכי וענונו, ג׳וליאן אסאנג׳, אדוארד סנודן, או ג׳יימס רייזן, ודומיהם.  חופש הביטוי מקודש רק למי שמלבה את השנאה המאושרת על ידי הממסד, אבל לא למי שמבקר ממסד זה.

ובמיוחד מעצבנת הצביעות של הנשיא אובמה שביד אחת חותם על ספר זיכרון לחללי Charlie Hebdo וביד שניה חותם, בשם המלחמה בטרור, על צו לשחרר אש תופת על אזרחים פקיסטנים, או תימנים, או סודנים.  הצביעות של הנשיא הולנד, שלוקה באמנזיה לגבי דריסת הרגל המגואלת בדם של הצבא הצרפתי באלג׳יר, והגזענות האנטי-אסאלמית הבוטה של צרפתים ואירופים בכלל (כאילו שלטרור אין שום יסוד רציונלי). הצביעות של ליברמן-בנט-ביבי, ואחרים המלבים שנאת ערבים כדי להצדיק את מדיניות הגזל והחנק האיטיים של תושבי השטחים, ואת ההתעללות בבדואים; בו בזמן שבטון מילל משווים את התנהלות מדינות אירופה אל מול הניסיונות הקלושים של הפלסטינים לשנות את עתידם – שלא באמצעים אלימים – להסכם מינכן (?!!).

שלא לדבר על האמנזיה הקולקטיבית כשמדובר בטרוריסטים שאינם מוסלמים – כמו אנדרס ברוויק בשוודיה, שרצח 69 בני נוער משנאת מוסלמים ופמיניסטיות; או כשהנרצחים פחות לבנים, כמו האלפים שנרצחו בשבועות האחרונים בניגריה על ידי בוקו חראם.

2. מספיק כבר לגלות מחדש את הפלסטינים והעניים בכל מערכת בחירות. קודם כל, זו פוליטיקה גרועה.  מסר, לא קוהרנטי וחסר הגיון ככל שיהיה, אם חוזרים עליו באופן עקבי בכל זמן ובכל מקום ייתפס כאמין. ועוד יותר – נושאת המסר תיתפס כאמינה.  ולראיה, ביבי נתפס כאמין בעניין בטחון (האיום האירני, וגו׳), אבל לא בעניין המאבק בעוני. הימין כבר למד זאת מזמן.

אבל מה שמחשק את המערכת הפוליטית, ומונע שינוי אמתי בשיח – הן בתחום המדיני והן בכלכלי – היא השחיתות החוקית והפחות חוקית של יחסי הון-שלטון.  מהי שחיתות חוקית? גיוס כספים לקמפיינים של בחירות, הדלת המסתובבת בין מנגנונים פוליטיים או ממשלתיים והסקטור הפרטי-עסקי, יחסים עם לוביסטים, ומינוי מקורבים בכל סבב בחירות.  והשחיתות הלא חוקית איננה המצאה של אולמרט או של מפלגת ישראל ביתנו.  שחיתות מעין זו הייתה קיימת גם בשנות -60 וה-70, אמנם בממדים קטנים בהרבה, אבל היא נטעה שורש במנגנוני ההסתדרות והחברות הממשלתיות הגדולות (קרי, חברת חשמל), וסללה את הדרך לאהוד ברקים (חוקי?), ולבן-אליעזרים (לא חוקי?) של היום.

כל אלה הופכים את מי שנבחרו לייצג ציבור רחב לנציגי מעגל צר של מחליפי טובות הנאה.  וככאלה, ענייני ציבור אמתיים – הקטנת פערים חברתיים, מלחמה בעוני, הגעה להסדר עם הפלשתינים – נעשים גימיקים אלקטורליים.  סיסמאות לנופף בהן כדי להסיט את המבט מכך שהם בשלטון כבר שנים והכל אותו דבר, אם לא גרוע יותר.  יתרה מזו, כל עוד אנו חיים תחת ״איום קיומי״ ההתעסקות בניקיון כפיים נדחקת לפינה.  ולהפך, שוב ושוב אלה החשודים בניקיון כפיהם, נעשה להם פתאום דחוף לקדם את השלום. כך, מו"מ אינסופי עם הפלשתינים נעשה מפלטם של נבלים, במקום ניסיון אמתי להגיע לדו קיום עם יתר העמים במזה"ת.

בתחילת המאה ה-20, כשהפערים הכלכליים היו דומים להיום, קמו ארגוני פועלים ועניים והכריחו את המנהיגות הפוליטית במדינות מערביות בעולם ליצור את מדינת הרווחה.  המאבק לא היה מנומס (״מחאת המילקי״, או ״Occupy Wall Street״), אלא היה מאבק עקוב דם.  כדי לשכנע את האליטות שהן חגגו מספיק על גבם של העניים היו צריכות לחלוף כ-30 שנים, שבהן נהרגו אלפי פועלים בהפגנות ברחבי העולם, שבהן המהפכה הבולשביקית השמידה באכזריות את המבנה החברתי-הכלכלי של רוסיה הצארית וזעזעה את העולם, ומיליוני חיילים שבו ממלחמת עולם לאותן מדינות שעליהן הם הגנו אך אלו האחרונות לא גמלו להם בדאגה לרווחתם.

היום הציבור אדיש.

אינדוקטרינציה של שנים לפיה רק השוק הפרטי והקפיטליזם שומרים על החירות האישית הביאה לכך שאין אלטרנטיבות חברתיות-פוליטיות. יש קפיטליזם אכזרי ופחות אכזרי. בגרסה הפחות אכזרית המדינה עוזרת ל״מעמד הביניים״, או במקומותינו ל״יוצאי צבא״ – קרי למי שבקונצנזוס.  בגרסה היותר אכזרית, אימהות חד הוריות הן אוכלות חינם ועצלות אם הן מקיימות את משפחתן על קצבאות והשלמת הכנסה, יש לוודא שמי שמקבל דמי אבטלה לא מבזבז את מעותיו על סמים בבדיקות שתן משפילות, ומי שלא זכתה לעבודה שאפשרה לה לחסוך לפנסיה, חבל עליה – אולי יש איזה ארגון צדקה שיסייע.  אבל המציאות העגומה שהקפיטליזם הוא האויב הכי גדול של עצמו מטואטאת מתחת לשטיח. ירידה בתחרותיות בשוק ״החופשי״ מובנית לתוך השיטה, שעובדת כמו צנטריפוגה הפוכה. יותר ויותר מרכזת משאבים בפחות ופחות ידיים. ולאותם ״ידיים״ השפעה הולכת וגדלה על מערכת פוליטית הנרתעת מלנקוט צעדים לתיקון העיוותים בהכנסות, בגלל אותה שחיתות שהוזכרה לעיל.

אז אולי נשים עוד איזה אוליגרך בכלא, ואולי נוחי דנקנר ירד מנכסיו הרבים (למעט נכסים), ואולמרט יגלח את פדחתו עם סכין גילוח באדיבות שרות בתי הסוהר.  אכן לפעמים איזה כלב נובח, אבל השיירה עוברת, ועוברת.

אז אני לא מצפה ל"מהפך" בבחירות הנוכחיות.  כלל לא ברור לי שיש טעם בכלל ללכת לקלפי, חוץ ממחויבות אזרחית גרידא.  אין מפלגה או פוליטיקאי שנושאים על דגלם את מיגור השחיתות על ידי שינוי השיטה מהיסוד. גם אלה המחויבים לשלום ולצדק חברתי – כמו נבילה אספניולי, דב חנין, ואפילו סתיו שפיר, הם בסופו של דבר פוליטיקאים קרייריסטים.  אמנם אינם מקורבים למוסדות השררה, אך האם ביכולתם לחולל לשינוי?

Share on Facebook