בישראל הניאו-ליברלית הפך המושג "חמלה" למנוּאץ, וכל ניסיון להציב את העניים במרכזו של הוויכוח הפוליטי והחברתי נדחה על הסף. זה לא רק מכאיב מבחינה מוסרית, אלא גם מסלף את הניתוח המדיני. העוני הוא מקור כל הרע, וממנו ניזונות כל הדתות ובעיקר היסודות הקיצוניים בהן.

בשנת 1980 הייתי, לצערי, העיתונאי היחיד בארץ שהתעניין בדו"ח שחיברו הסוציאל-דמוקרט הגרמני וילי בראנדט והשמרן המתון הבריטי אדוארד הית', שקרא להזרמת משאבי ענק מהעולם המפותח לעולם המתפתח. שניהם לא היו סתם אינטלקטואלים תלושים אלא מדינאים עתירי ניסיון, ראשי ממשלות בעבר ולוחמים אמיצים בגל הניאו-ליברלי ששטף אז את המערב.

שכונת עוני בסנטיאגו, צ'ילה

זה מגוחך ולא צודק להאשים רק את בנימין נתניהו בטיפוח התודעה המסוכנת שבאה להצדיק את ריכוז העושר בידי המעמדות הגבוהים על חשבונם של החלשים. כל ראשי מפלגת העבודה בזו לניסיון "המיושן" לחדש את התפיסות החברתיות, שדיברו לפחות על שמץ של צדק חלוקתי. מרגרט תאצ'ר ורונאלד ריגן הפכו את העושר למעלה מוסרית בסגנון קלוויניסטי מובהק. העושר הפך לאופנתי, הצהיר "טיים מגזין" בגיליון מיוחד, שהחמיא מאוד לנביאי הפערים החברתיים כדי לחזק את "הכלכלה". בארץ לגלגו על הדו"ח בפרט, ועל תוכניות הסיוע למדינות מתפתחות בכלל. הימין החדש בעולם התעשייתי דחק את אפריקה אל תחתית סולם העדיפויות. כך הפכה היבשת לפח האשפה של האנושות השׂבעה. שיעור מקרי המוות באפריקה בגלל ההזנחה הפושעת של הקולוניאליסטים לשעבר, היה עצום. כל פעולות הטרור בעולם לא גבו אפילו שמץ ממחיר הדמים שתושבי אפריקה המנושלים והמורעבים שילמו. ההרעבה הממושכת של אפריקה, המחסור בתרופות והניצול הכלכלי פגעו במיוחד באוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביבשת. המזימה לסגור את האפריקאים במעין גטו סגור הצליחה, לפחות חלקית.

משום מה השלתה הבורגנות הלבנה בארצות הברית ובמערב אירופה את עצמה, שסיר הלחץ יווסת איכשהו ולא יתפוצץ. לא היה כל בסיס לאמונה הזאת. הגזענות הבוטה הסתמכה גם על תיאוריות גזעניות בדבר נחיתותם של השחורים ואלימותם של כל המוסלמים. היחס הזה הופך בהדרגה לנבואה המגשימה את עצמם. "הדלים עלי אדמות" התחילו להבין, שתחינות ומשלחות הצלה לא יושיעו אותם. אחרי התמוטטות העולם הקומוניסטי לדת היה פוטנציאל מהפכני שתיעל את ההמונים לזרועות מנהיגים, שהוסיפו את הממד הדתי לרעיונות אחרים שקראו תיגר על המערב השבע והאדיש. העולם התעשייתי היה חייב להכריע בין צדק חלוקתי מסוים לבין תוהו ובוהו חברתי-דתי-לאומי על רקע כלכלי. האנוכיות והטיפשות גברו על כל שיקול דעת נאור. רבים מקברניטי העולם החופשי הם אנשי ימין או מרכז די שמרני, והמדיניות באמריקה הצפונית ובאירופה היא תגובתית ולא יוזמת. האסון שאורב לעולם מהעוני, מהמחלות ומהבּוּרות מחלחל לאירופה דרך גלי ההגירה שלא ניתן לעצור אותם באופן מוחלט. רבים מהצעירים המוסלמים רואים בתרבות המערב אויב דתי, לאומי ומעמדי. על רקע העוני והכבוד האבוד מתפתחת איבה שיש לה שורשים תרבותיים עמוקים ולא רק רגש נחיתות כלפי הלבנים. לכן עלה גל אלים דווקא בצרפת, שמנסה דווקא לקלוט את הזרים ולהגדיר אותם מחדש כצרפתים לכל דבר.

הישראלים של שנת 2015 אימצו לעצמם תרבות פוליטית ימנית, שמשלבת (כמו בספרד של פרנסיסקו פרנקו) שמרנות כלכלית, מוסדות דתיים חזקים המעורבים עמוק בפוליטיקה ושנאת זרים, בעיקר מוסלמים. לכן הם נוטים ליחס סלחני כלפי קבוצות ימניות קיצוניות באירופה. העבר האנטישמי של מנהיגי הקבוצות האלה כמעט שאינו מטריד את הישראלים. יש אצלנו מגמה לתמוך בכל צעד אנטי-מוסלמי ואף לשמוח לאידם של האירופים שזלזלו עד כה באתגר של האיסלם. מובן מאליו שכל אדם תרבותי דוחה בתיעוב את האלימות של הטרוריסטים, אבל באותה מידה הוא גם מחפש את הסיבות לאלימות, ומנסה למצוא דרכים לשנות את המצב. מתוך ניסיון אני יכול להעיד, שכל יוזמה להעלות את הנושא הזה לראש סדר העדיפויות נכשל. על אף הכישלונות הרבים של נתניהו, הוא בהחלט מצליח למשוך את כל השיח הפוליטי בישראל ימינה.

אפילו הנאורים בעיני עצמם במפלגת העבודה מתעלמים, למשל, מעזה ורואים בכל מאמץ לנתק את תושבי הרצועה מן העולם כהצלחה ישראלית. ובכן, לא תהיה תפארתם על הדרך הזאת. גם עזה היא חבית חומר נפץ, בדיוק כמו מדינות רבות באפריקה, ולא ניתן להפוך אותה לגטו הגדול של המאה ה-21. אם לא נהיה נדיבים, לא נשקיע ברצועה מיליארדים ולא נעזור לתושבים לטפח שירותי בריאות וחינוך, ימותו ישראלים רבים. החשיבה המשולבת המדינית-כלכלית, יחד עם אסטרטגיה לשינוי היחסים בינינו לבין עזה, הן הדרך לסכל קטסטרופה בממדים מחרידים.

אין צורך לומר שהטיפול האינטליגנטי בעזה חייב להיות משולב בשינוי מוחלט של היחס כלפי האזרחים הערבים בישראל. המכנה המשותף הוא ביעור הגזענות מהחשיבה שלנו בנושא הערבים והמוסלמים. ישראל צריכה לעודד הידברות בין הקהילות היהודיות באירופה לבין המהגרים המוסלמים ולא להיות חוד החנית של הפשיזם הימני כלפיהם. עוד עשרת אלפים לאומנים שיהגרו מצרפת לארצנו לא יעלו ולא יורידו. מוטב לטפח את היחסים בין אנשי רוח יהודים וערבים, על בסיס שוויוני ואנטי גזעני. התיאור הזה של העתיד הקרוב נשמע אולי אוטופי, אבל אין לנו וגם לא ליהודי אירופה שום חלופה, למעט מלחמת דת נצחית שתמיט אסון על כולנו.

מעשי הזוועה הרצחניים בצרפת פגעו גם בקהילה המוסלמית הענקית. רבים מהמוסלמים עברו תהליכים עמוקים של השתלבות בצרפת, והם מעורבים בכל רובדי העשייה התרבותית שם. שמות מוסלמיים מופיעים ברשימת הקרדיטים של כל הסרטים הנפלאים המופקים בצרפת. צרפת לא תוכל להשלים עם פגיעה באזרחיה רק בשל מוצאם, אבל הממשלה איננה רוצה בעימות עם מאות אלפי  מוסלמים. כאן מבטלים את הקולות המתונים מצרפת בבוז תהומי, אבל התגובות המתונות משרתות את כל אזרחי המדינה ולכן גם את היהודים. יש להיאבק נגד המגמות הרווחות בחלקים של הקהילה היהודית לשתף פעולה עם פשיסטים ואנטישמים נגד המוסלמים. אינטלקטואלים ישראלים, מזרחים ואחרים, חייבים לשתף פעולה עם יהודים מצרפת, שכן אין סיכוי שנתניהו וחבר מרעיו יספקו מנהיגות מהסוג המתון והמבליג, הדרושה כל כך ליהודי צרפת.

השינוי החשיבתי שאני מציע כאן הוא מאתגר. אבל יש דינמיקה לאירועים טראומתיים כמו אלה שקרו בפריז. איש לא יוכל לגרש את המוסלמים מצרפת ואין חלופה לדיאלוג מתמיד בין כל הגורמים המתקדמים באירופה, כדי לעקור את שורשי הטרור באמצעים חברתיים ולא רק משטרתיים.

• פורסם בכל העיר, 16 ינואר 2015

Share on Facebook