שופטים טרוריסטים

לכבוד
צבי זילברטל                              אהרן פרקש

שופט בית המשפט העליון       ס/נ בית משפט מחוזי

==============================

היום הובאה לידיעתי פסיקתכם בעניינו של סאדק ג'ית, תושב סילואן בירושלים הפלסטינית.

שר הביטחון חתם על צו מעצר מנהלי נגד סאדק ג'ית תחת הכותרת "פעילות בטרור עממי".  הוא הגיש ערעור על המעצר, בתחילה בפניך, פרקש, ולאחר שאישרת את המעצר עירער לעליון, ואתה זילברטל, אישרת את העיוות של פרקש. אצל שניכם  לא יכול היה סאדק להגן על עצמו כי אינו יודע במה הוא מואשם, ורק אתם נחשפתם לחומר "הסודי" בהליך המקומם של מעמד צד אחד,  במסגרתו אתם מסתודדים בחדר נעול עם נציגי השב"כ שמספרים לכם כל מיני מעשיות מבלי שיעמדו לחקירה נגדית.

סילוואן (מקור)

התובע מפרקליטות המדינה, עו"ד ענר הלמן, שייצג את גורמי הביטחון, שותף פעיל בהליך משובש זה, טען כי אין לגלות את מקורות המידע, ולכם לא עמדה היושרה המקצועית לומר, אדון תובע, אם הנאשם אינו יכול להוכיח את חפותו או להטיל ספק במהימנות המידע, אזי אין מעצר מנהלי.

מתקיים כאן מעגל קסמים שבמציאות המשפטית הישראלית הנאשם אינו יכול לפרוץ. הוא נשלח למעצר מבלי כאמור לדעת על מה ולמה. מעצר מנהלי הוא נבלה שיפוטית, שבירת כל נורמה של צדק ומשפט דמוקרטיים. אתם, יחד עם התובע ענר הלמן, משמשים כשליחים כנועים של השב"כ. אתם מרבים לדבר בפסקי הדין על כך שהמעצר המנהלי נעשה על פי חוק, שהרי הוא מעניק לשר הביטחון סמכות לחתום על הצו. אכן, למרבה הצער החוק מתיר זאת, אבל הוא העניק גם לכם את הסמכות לא לאשר זאת, אלא שבחרתם לא לעשות בה שימוש.

מכתבי נכתב ביום הבינלאומי לציון השואה ואני נזכר בדבריו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ המנוח כי גם אייכמן פעל על פי חוק וזו הייתה טענתם של שופטי גרמניה הנאצית שהועמדו לדין במשפטי נירנברג. הם לא אשמים שאלו היו החוקים על פיהם נאלצו לשפוט, ועל כך ענו שופטי בעלות הברית, כי נכונותם לשפוט לפי החוקים הנפשעים שחוקקה גרמניה אינה משחררת אותם מאחריות. הם שותפים לפשע ולרשע וחייבים לתת את הדין.  הם נדבך מהותי בהיררכיה החוקתית.  כך אף אתם. שר המשפטים לשעבר יעקב שמשון שפירא, לא שמאלני חס ושלום, מפא"יניק בכל שס"ה גידיו ורמ"ח איבריו, הגדיר את חוקי החרום לפיהם ניתן לעצור בני אדם במעצר מנהלי, כגרועים מחוקי הנאצים. מתברר שלא צריך להיות שופט נאצי כדי לשפוט לפי חוקים נאציים.  אפשר להיות גם יהודי כשר לפי ההלכה ולמלא את תפקיד הנבל המשפטי. ההרמוניה שנוצרה בין מערכת הכיבוש והאפרטהייד לבין שופטי ישראל, לא כולם אבל רובם, בוודאי שופטי העליון, מוכיחה כי הלקחים מהשואה לא נלמדו. בשביל זה לא צריך לנסוע  בליווי תופים ודגלים לאושוויץ, ואין צורך במטסי ראווה של חיל האוויר הישראלי מעל מחנה ההשמדה, שרק מחללים את זיכרה.  הלקחים המתבקשים, צדק, שוויון וחירות לכל נברא בצלם, חקוקים בהצהרה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם, מסמך  שהתקבל על ידי האו"ם ב-1948 כלקח מתקופת השואה. אליכם השמועה טרם הגיעה.

חזרה לסאדר ג'ית. הוא מואשם ב"טרור עממי", עוד המצאה של שפת הכיבוש. אתם אמנם לוקים בשפיטה גזענית אבל  למיטב ידיעתי אינכם לוקים בשכלכם, אתם יודעי קרוא וכתוב, קוראים עיתונים, שומעים חדשות ברדיו צופים בטלוויזיה, ואין לי ספק שברור לכם כמו שברור לי, כי מה שמתרחש בירושלים הפלסטינית הוא התקוממות עממית נגד טרור הכיבוש, נגד הדרתם מזכויות אדם ואזרח. ירושלים הפלסטינית היא תחת כיבוש ואתם פועלים בשירותו, תוך הונאת האזרחים כאילו הנכם נציגי הצדק. אתם מתעטפים בטליתות עשויות מעור חזיר ומוכרים אותן כמוצר כשר באישור הבד"צ. על זיוף כזה עומדים אנשים למשפט.

גדעון ספירו

לינץ' לעיני כל

טומי חסון, בחור צעיר, הולך  ברחובה של הבירה ירושלים, מדבר ערבית עם חברו ולפתע מגיחים להם 10 צעירים חובשי כיפה ומכים אותו עד זוב דם. מבצע חניבעל פרטי.  וכל כך למה?  כי דיבר ערבית. הלינץ' לא בוצע בסמטה חשוכה אלא בעיבורה של עיר, ליד התחנה המרכזית, לעיני כל, צפו בו גם אנשי ביטחון, אבל איש מהם לא בא לסייע לקורבן. לאחר שהחניבעלים סיימו לכלות בו את זעמם והשאירו אותו חבול וזב דם על הכביש, קראו לאמבולנס שלקח אותו לבית חולים. מה רוצה הגורל? שטומי הוא צעיר ערבי דרוזי, תוצר של מדיניות הפרד ומשול של ממשלות ישראל לפיה  הדרוזים אינם ערבים ולכן  חייבים בגיוס לצבא. הוא השתחרר אך לפני חודש מהצבא  ולומד באקדמיה למוסיקה. איזה צירוף מקרים, גם שירת בצבא המדכא את בני עמו וגם נפל קורבן לגזעני ישראל שלא מבחינים  בין דוברי ערבית, שלדידם כולם ערבים שיש לרדוף.

מדיניות ממשלות ישראל הצליחה בחלקה. ראייה לכך, הדרוזים המשרתים בשירות בתי הסוהר ומשמר הגבול.  יחד עם זאת נותר מספר לא מבוטל של דרוזים המסרבים להתגייס ומצהירים כי דרוזיותם אינה מבטלת את ערביותם ולכן מסרבים להתגייס לצבא הרודה בבני עמם.

מאחר ואני פליט מגרמניה הנאצית,  שעבר  כילד את פרעות ליל הבדולח בנובמבר 1938 בברלין והיגר לפלשתינה הבריטית  במרץ 1939, חמש דקות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אני כמובן רגיש במיוחד לכל גילויי גזענות ומוצא לא אחת את הדימיון בין גזעני ברלין לגזעני ירושלים. הלינץ בסטודנט הערבי דרוזי או פלסטיני דרוזי, מזכיר לי את התמונה המוצגת גם ביד ושם, של חיילים  גרמנים הקוצצים פאות של יהודי ברחוב הומה, ולא מסתירים את הנאתם מהשפלתו. מה קרה לאחר הצילום איננו יודעים, אולי היכו אותו, אולי לא, אבל בשני המקרים מדובר בהשפלה והתעללות בפומבי על רקע גזעני, שכל חטאם של הקורבנות, היותם שונים בדתם או שפתם או צבעם, שלא נמנים עם בני קבוצת הרוב.

אני מקווה שהסטודנט למוסיקה טומי חסון, לאחר שיעבד את האירוע הטראומטי, יגיע למסקנה כי זה לא הזמן לשרת בצבא הכיבוש. אם ייקרא למילואים ישיב לצבא, לא עכשיו, כשיבוא השלום תחזרו אליי.

Share on Facebook