האגדה מספרת שאחרי רצח הנשיא האמריקאי הגדול אברהם לינקולן בהצגת תיאטרון (1865) פנה עיתונאי לרעיית הנשיא ההמומה ממראה בעלה המתבוסס בדמו ושאל אותה: "..וחוץ מזה, גברת לינקולן, איך הייתה ההצגה?"

תשובתה של מארי טוד לינקולן לשאלה האווילית ביותר בתולדות העיתונות לא נרשמה בדפי ההיסטוריה. קראתי פעם ביוגראפיה שלה ומשם עלתה דמות חזקה ונוקשה מאוד. היא עברה עם בעלה תלאות רבות והיו שטענו שבלי השאפתנות שלה לא היה מגיע לתפקיד הנשיא. המשרה הבלתי רשמית של רעיית ראש הרשות המבצעת היא תמיד נושא פיקנטי לדיונים שהם ספק ניתוח פוליטי וספק רכילות, והם אקטואליים עכשיו גם אצלנו.

איור הרצח של לינקולן בתאטרון פורד, 1865 (מקור)

עיתונאים ופובליציסטים מתלבטים עד עצם היום הזה בהתמקדות בנושא העיקרי באקטואליה, ותוהים כיצד לשמור על שארית התחמושת שלהם בחודשים שלפני הבחירות. מה עוד מעניין עכשיו את הציבור? האם ניתן לכתוב ברצינות על יחסי החוץ של ישראל, על השבר הגדול עם ארצות הברית ועל ההשלכות של כל אלה על המצב הכלכלי של אזרחי ישראל מבלי להתייחס לבחירות? זה לא קל. הקוראים מתייחסים עתה בחשדנות מובנת לכל דיון פוליטי או חברתי שכן כל הכותבים חשודים על אג'נדה נסתרת. החשד הזה הוא די מוצדק. אני, למשל, דן בבחירות לכנסת מתוך פרספקטיבה של השקפת עולם, משנה סדורה ודבקות אמיתית בתיקון עולם. אז קצת קשה להקדיש זמן ומקום לדיונים שיש להם חשיבות משנית. לכן אסכם את עמדתי במשפט אחד: נכון שהבחירות חשובות למי שמאמין ששינוי פוליטי אמיתי הוא אפשרי, אבל מי שאיננו מאמין חייב לעסוק בהמשך חיינו כאן, כאשר השינוי המיוחל יאחר לבוא.

הנחת היסוד שגם חילופי שלטון לא ישנו שום דבר משמעותי במדינה היא מוצקה ומעוגנת בניסיון העבר. כל ממשלה שתקום תהיה קואליציונית, ולא יהיה לה כוח או רצון לחולל שינוי. לכן השאיפה לשלוח את נתניהו הביתה היא בעיקר רגשית. הוא אדם מאוס בעיני רבים, ועכשיו למדו להכיר אותו גם בארצות הברית. כתבתי כאן בעבר שגם הרפובליקנים לא יסבלו יחס עוין כלפי הנשיא שלהם, על אף חילוקי הדעות הקשים עימו, והתחזית הזאת מתגשמת בשבועות האחרונים. ראש הממשלה נכשל בחזית המדינית, והוכיח שדווקא הרקע האמריקאי שלו הוא עושר השמור לבעליו לרעתו. הוא מתחבר עם כל רודפי הבצע ומחרחרי המלחמה בארצות הברית, השנואים בעיקר על הקהילה היהודית. הקרע עם הטובים והמבריקים בקרב הקהילה הוא אסון לאומי, דווקא מנקודת ראותם של אנשי הימין כאן, שקיוו לבנות את האימפריה שלהם בשטחים בסיוע גבּי אמריקאי.

יום אחרי הבחירות יתנפצו רוב התקוות של הציבור הנאור, וניאלץ לצפות במחול השדים הקואליציוני בבחילה המהולה בהשתאות. הבועה של מפלגת העבודה תתאדה לחלל האוויר, וכולנו נעקוב אחרי הויכוח הפנימי על ההשתתפות בממשלת נתניהו. יש להניח שהפרגמטיסטים בעיני עצמם ינצחו גם הפעם, ובתקשורת יביעו כולם את ההשערה, שיצחק הרצוג שהיה מכונה פעם בוז'י ימתן את הליכוד. השמאל יטען שהוא ומפלגתו התקרנפו, ועל "ההסברה" למלחמה הבאה תנצח ציפי לבני. לכן העיסוק בבחירות הוא מופרז, כיוון שדווקא העידן שיגיע אחריהם מעניין הרבה יותר. כיצד ינהג יאיר לפיד המעוך? מה תעשה מרצ? האם המרכז הציוני יפיק לקחים ויזום תהליך הידברות רציני ופורה עם הסיעה הערבית המאוחדת? האם אביגדור ליברמן, שהקדיח את תבשילו והבקיע שערים עצמיים גורליים ישלם את המחיר? לא יהיה משעמם, ובעצם, אף פעם לא היה כאן משעמם. מדינה מרתקת יש לכם, אומרים לי עיתונאים זרים בשיחות מלונדון או מניו-יורק. בדרך כלל אני משיב שאנחנו זקוקים לקצת שעמום.

השיחות עם אנשי תקשורת זרים הן מרתקות בשלב הראשון אבל אחר-כך מתחילות קצת לשעמם ואולי אפילו לעצבן. התמימות שלהם נובעת בעיקר מבורות תהומית. התוויות השגרתיות מטעות אותם. האם "השמאל" ינצח הפעם הם שואלים וזה מרתיח אותי בתוך שנייה. לא נותר לי אלא להסביר להם את משמעות המונחים "שמאל" או "מרכז" בהקשר הישראלי. כמעט תמיד הם נועצים עיניים ריקות ומנסים לחזור לזירה הפוליטית המדומיינת אבל המוכרת שלהם. הרצוג, לאומן ושמרן עם קבלות, מוצג לעתים כמו צ'ה גווארה חדש. יש להקדיש שעות כדי לפזר את הערפל, ואז ניכרת אכזבה גדולה על פניהם. הם זקוקים לדרמה, והפוליטיקה הישראלית המבוזרת איננה מספקת שום ריגושים. "אתה אדם קשה ולא ניתן לרַצות אותך", אמר לי חבר ותיק מצפון אנגליה. הסברתי לו שדווקא כאן אנחנו מברכים על כל שיפור קטן, ורק חוששים שהמצב יהיה גרוע יותר. הוא נקב בשמו של עיתונאי ידוע, חבר משותף של שנינו מזה שנים רבות, שאמר לו שנתניהו הוא עתה המחסום האחרון מפני אסון מוחלט בישראל ובאזור כולו. את השטות הזאת שומעים עתה די הרבה, וגם פרשנים רציניים בחוץ לארץ מאמצים אותה לעתים.

לא נותר לנו אלא לסמן כמה יעדים, שכרוכים יותר בשמירה על הנכסים הקיימים עתה מאשר במאבק על מטרות חדשות. בערים הגדולות אנחנו מצווים לגלות נאמנות לאולמות הקונצרטים, לסינמטקים, לכל מוסדות התרבות. עלינו לעודד מופעים של יהודים וערבים יחדיו, כמו המחווה היפה לאום כולתום ותופעות תרבותיות דומות. אני לא מתבייש לומר (עם כל הגילויים הנאותים) שגם עיתון "הארץ" ושלוחותיו הם נכס כזה. הימין וחלקים מסוימים מהמרכז הלאומני מנסים להכחיד את הישגי הציבור המתקדם, החילוני ברובו, ואם לא נתגייס לשמור עליהם בכל מחיר החיים בארצנו יהיו בלתי נסבלים עבורנו. מי שרוצה לחיות בזירה פוליטית-תרבותית, שהסמן הימני שלה הם יתומי כהנא והסמן השמאלי הוא בן-דרור ימיני מ"ידיעות אחרונות" שיבושם לו. אנחנו עדיין חולמים על עתיד טוב יותר לדורות הבאים.

"עתיד טוב יותר" איננו מליצה ערטילאית. יש להכין תוכנית פעולה שבנויה גם על בסיס וולונטארי. חשוב במיוחד להקים רשת חינוך חדשה, מעין "זרם עובדים", ותשתית תרבותית משלימה, כולל תיאטרון ורנסנס של הוצאות הספרים המיוחדות לציבור החילוני והמזרחי. עלינו להקים תנועה יהודית באירופה ובצפון אמריקה, שתיאבק על נפשו של הציבור היהודי ותרתום אותו למאבק לשלום. כך יחושלו הכלים למסע ענק של התקרבות בין הקהילות היהודיות והמוסלמיות במערב. זהו אינטרס כלל עולמי שיזכה לתמיכה רחבה ממוסדות בינלאומיים מרכזיים. התדמית של ישראל כחוד החנית של המאבק באיסלם מסוכנת לעתידנו כאן. לאור הרעיונות האלה ניתן לדון בבחירות, ולהקים חזית משותפת למען כל אזרחי המדינה.

• פורסם בכל העיר, 6 פברואר 2015

Share on Facebook