בתכנית הבוקר של ערוץ 10 עם אורלי וגיא ראיינו אתמול את בני ציפר על מאמרו המדובר מסוף השבוע.  בראיון [בלינק, מדקה 1:50:20] הוא אמר שלדעתו שרה נתניהו היא ״שקופה״ לציבור, מה שהוביל אותי לחשוב על אופן ניכוסו של השורש ש.ק.ף (בעברית).

בשיח מהפכני השקופים הם החלשים/ות בתחתית הפירמידה. ביטא זאת יפה אלברט עמר בשיר ״שקוף״. בשיח הפמיניסטי במיוחד הדגש הוא הנכחתן והפיכתן של השקופות לניראות, על ידי מתן ביטוי בלתי-אמצעי והשמעת קולן, ובמיוחד מתוך שינוי אופני המחקר, אופי השלטון וכו׳.

בני ציפר "על הפחד הישראלי מהאשה הארוטית" (מקור)

בשיח הסוציו-דמוקרטי נעשה שימוש ב״שקיפות״ מתוך הבנה שישנה אטימות ועמימות שלטונית, ושיש צורך להנגיש את המבנים הבירוקרטים לציבור, מתוך הנחה שציבור זה הוא בעל ידע וכלים, כדי שיוכל לקחת חלק בקבלת החלטות. האטימות השלטונית אינה נובעת בהכרח מכוונת זדון. היא בעיקר מובנית, וכרוכה גם במשבר הייצוג – אם כולם מיוצגים בקבלת ההחלטות, אין צורך ב׳שקיפות׳ תהליכים אלה כלפי ציבור הנמצא מ׳חוץ׳ להם.

הדבר המעניין, בשיח שציפר הוא ממבשריו – אקרא לו ״שיח ניאוליברלי״ (מבלי להגדיר אותו כרגע) – הוא ש״שקופים״ הם בעצם בעלי השררה. אם מביאים בחשבון את המבנים ההגמונים בתקופתנו, זה אינו שקר או ניכוס, אלא שיקוף [משחק מלים מכוון] של אופן פעולתו של מנגנון השלטון (או מה שמקובל לכנות ׳הון שלטון׳): הדברים החשובים באמת נסתרים מהעין. הם נגלים רק אם אי אילו חיילות לשעבר, עיתונאים עקשניים או בעלי תפקידים חושפים אותם (לא תמיד בחשיפה אידיאולוגית המחייבת פריצה מהמסגרת אלא גם חשיפות יומיומיות שהן חלק מתהליך אינטרסנטי של שימור כוח בתוך שגרת התפקיד). כדי לאפשר ״שקט תעשייתי״ למקבלי החלטות, טייקונים וכו׳, נשלחים כל מיני דוברים-מטעם (פורמלים כמו רני רהב או וולונטרים כמו ציפר) כדי לסבר את אוזן הציבור – להזכירכן, עד לאחרונה ביבי עצמו למשל נמנע מלקיים מסיבת עיתונאים במשך כשנתיים.

מומחים הנשכרים כדי לצייר עובדות לא מחמיאות באור רך אינם דבר חדש. דוברים/אנשי יח״צ מן הסוג ה׳קלאסי׳ הם אנשים שתפקידם הוא ״גילוי״: פרסום דברים שנעשים – גם אם  באופן מחמיא – כדי שלפרט יהיה המידע הדרוש להחלטה ופעולה. בין אם הם מאשרים או מכחישים (הכחשה היא התייחסות לדבר עצמו), הם עוסקים בדבר עצמו.

לעומתם, ניתן לתאר את אופן פעולתם של הדוברים הניאוליברלים כ-״כיסוי״, כלומר כמי שעליהם לטייח ולהסתיר, באמצעות הסטה סלקטיבית של המבט. דוברים ניאוליברלים – כגון ציפר או רני רהב – מסיטים לחלוטין את תשומת הלב מן ה׳ענין עצמו׳ (שוד כספי ציבור, למשל) לנושאים אחרים. ראשית, הן רהב והן ציפר מושכים את האש אל עצמם, ו׳על הדרך׳ גורפים דיווידנדים – החל מסטטוס והזדמנויות כלכליות (בזה הם אינם שונים מגורמים אחרים שתפקידם הוא גילוי וכיסוי סלקטיביים, כמו לוביסטים), וכלה בתחושת עליונות.

אבל לכל אחד מהם אמצעים נוספים. אצל רני רהב הטקטיקה המועדפת היא האשמת הזולת ומבחני ׳נאמנות׳. למשל מי שנבחנים באודישן ל׳כוכב הבא׳ נדרשים לשיר בעברית, וכך הנושא הופך להיות ציונות. מי שמתלוננים על אורח החיים של הטייקונים מואשמים (בראיון שהפך לרמיקס של נוי אלוש  "ממי? ממה?") – בכך שהם עצמם לא עורכים משתי פאר שמפרנסים עובדי קייטרינג, וכך הנושא עובר מזכויות עובדים ליצירת מקומות עבודה.

ציפר מתוחכם יותר מרהב; בנוסף להופעה רהוטה יותר גם המגננה התוקפת שלו מורכבת יותר, למשל הטענה ׳מי שפוחד משרה נתניהו מצוי למעשה בהכחשה אירוטית׳ אמורה לעורר בושה וחרטה בקרב קוראים משכילים וקוראות פמיניסטיות. וגם בזאת: ציפר מוצא דרך להסיט את המבט מביבי לשרה – שזה בעצם מה שעושים כל המקטרגים עליה – אך הוא עושה זאת באופן שמשרת את ביבי. ועובדה: נתניהו יוצא חוצץ נגד ההתעסקות באשתו במקום ב׳הישגיו׳, אך כשציפר עושה בדיוק את הדבר הזה, נתניהו מפיץ את הראיון בעמוד הפייסבוק שלו.

אם כך, העיסוק של ציפר בשרה נתניהו מדגים את ההגדרה לאירוניה. בכך שהוא מכתיר אותה ״שקופה״ ציפר הופך את שרה נתניהו לגלויה על מנת לשמור על ביבי בלתי נראה – כלומר שקוף לביקורת. נקודה נוספת לשים לב אליה: ציפר עושה שירות לבית נתניהו בכך שהוא לא מביא את דבריה של שרה בשמם. מאמר הדעה כולו הוא אוסף של רשמים המיועדים לכך שהקוראים לא ייחשפו לשרה ישירות. עוד כיסוי במסווה של גילוי.

Share on Facebook