הטור השני בסִדרה הקצרצרה: ההפוגה ממערכת הבחירות הוא גם תרגיל באסוציאציות חופשיות. במרכז העניינים: עירנו ירושלים
אחרי השלג המתון יחסית השתררה בעירנו תחושת אכזבה, שמלווה את חובבי הכדורגל שבינינו אחרי תוצאת תיקו אפס בכדורגל. מהתגובות למדתי, שיש הרבה חובבי שלג בעיר, בעיקר תלמידים שמקווים שעוד יום לימודים יבוטל. רבים חושבים על גלויות הדואר ששלחו או קיבלו בעבר משוויץ, לפני שמוסד המכתבים והגלויות גסס בהדרגה. ראינו ושמענו את הדברים, וידענו שבתוך יממה לכל היותר נישאר עם כתמים בודדים של שלג מהול בבוץ, ונחזור לענייני היום.
ירושלים מושלגת, פברואר 2003 (מקור)
ההר הוליד עכבר, כמו שכותבים במדורי הספורט? אולי. אני, למצער, לא התאבלתי על השלג שחלף. אחרי הסיוט של השנה שעברה שמחתי מאוד שלא הייתה בעירנו סערה של ממש. היה שלג מכובד, אבל רק מעט רוחות סוערות, ובלי מפולות וסבל. בלוני הגז שלנו לא פעלו, יממה אחרי שהגיעו בהזמנה מיוחדת, והבחור הנחמד במוקד החירום הבטיח לנסות ולהגיע, אבל לא קיים. לא כעסתי במיוחד. יום שישי אחר הצהריים ומזג האוויר היה קשה, באמת לא סביר שהוא יבוא.
קשה להאמין, אבל בכל זאת אני יכול לספר שמצאתי דרך לבשל אורז בתנור. פעלתי לפי מתכון של "עכבר העיר" והאורז יצא מעולה, חרף חששותיי. אני יכול לעבור את ליל השבת בלי בשר ובלי מרק, אבל האורז הוא חובה ברוב הארוחות, קל וחומר ביום שישי. תיבלתי היטב את האורז, השתמשתי גם בתבלין אדום ששמו "טוסקנה" ולבסוף פיזרתי צימוקים. אפילו אמא שלי המנוחה, הסוּפֶּר-ביקורתית, הייתה נאלצת להודות שהאורז הצהוב-אדמדם, (המתובל בצ'ילי ובצימוקים) היה טעים. כדרכי במקרים כאלה שוב נצבט לבי כשנזכרתי באימי. אני שומע מהרבה בני גילי שזה קורה גם להם לעתים קרובות מאוד.
כך העליתי באוב גם את זכרה של הדודה רחל, אחותה של אימי. היא הייתה אישה חריפה מאוד, וההשפעה שלה על אמא הייתה עצומה. כמו אימי גרציה אלקיים, גם רחל נישאה לאשכנזי, הדוד אריה סצמסקי ישר הדרך ובר הלבב. רחל ואריה נפגשו דווקא בפועלי ציון-שמאל, ועברו למפא"י עוד לפני קום המדינה. היו להם שלושה ילדים בתנועה המאוחדת שנטו, כמו רוב חבריהם, לקו הנצי של דוד בן-גוריון, והתלהבו מדמויות כמו אריאל שרון, משה דיין ואפילו מאיר הר-ציון. בעדה של אחי עוזי בתנועה המאוחדת חלמו רבים על ביקור ב"סלע האדום" ובדרך לשם נספה מנחם בן-דוד, מאושיות שכבת הבוגרים. דודתי רחל סברה ששרון וחבריו הם "סכנה למדינה" ושיש להם נטיות "פשיסטיות". בהעדר מידע בזמן אמת היא הוציאה מן הכלל את בן-גוריון.
לא כל ילד בגיל 8 נקלע ללב המאפליה של הקלחת הפוליטית. אצלנו זה היה דבר מובן מאליו. הספרים, העיתונים ואפילו סרטי הקולנוע עלו לדיון נוקב. אני זוכר, למשל, שאבא שלי פסל בבוז את הסרט "בין שתי ערים", על פי ספרו של צ'ארלס דיקנס, שהוקרן בקולנוע "עדן" ברחוב אגריפס. הוא כעס של העוינות כלפי אנשי המהפכה הצרפתית, וסבר, אולי בצדק, שהסרט נרתם לשירות המלחמה הקרה. מכל מקום, אפילו אבא גינה את מקסימיליאן רובספייר שהוביל לגיליוטינה את טובי חבריו עד שנשלח לשם בעצמו, בשלהי תקופת הטרור של 1794. רק כעבור שנים זנח אבי את אהדתו הישנה לברית המועצות.
הדודה רחל גרה ברחוב הירשנברג, שאליו הגענו מנחלת אחים דרך המדרגות ברחוב נרקיס, הקיימות גם היום. רוב התושבים היו אנשי תנועת העבודה, אבל היו גם ציונים כלליים אנשי מכבי, ואפילו שתי משפחות קומוניסטיות. היו גם סטליניסטים תומכי מפ"ם ואחד מהקומוניסטים שבא מסרביה נחשב לאוהד של יוסף טיטו, שליט יוגוסלביה שנטש את הגוש המזרחי ובחר בניטראליות בין הגושים. אבל בהירשנברג, שלא היה סלול, נהנו כולם ממעין הרמוניה שכונתית אמיתית. בהיעדר מכוניות לא היה זיהום אוויר אבל הרחוב אצור בזיכרונם של התושבים הוותיקים בשל המקלט הגדול, שבו ישנו רבים מהם בזמן המצור על העיר בשנת 1948. כמו תושבי לונדון בתקופת הבליץ (ההפצצות הנאציות על העיר) נוצרה מעין אחווה במקלטים, הווי מיוחד והמון רכילויות, רק בחלקן מוצדקות. בדרך כלל התמקדו הרכלנים ב"גברת המגונדרת", שכל חטאה היה בכך שצבעה את ציפורניה באדום בוהק. אני משוכנע שהיא הייתה סתם אישה נחמדה, חרף העובדה שאחי הצעיר פחד ממנה מאוד. אבל באווירה החלוצית ששררה בשכונה ההופעה שלה הייתה חריגה (לטובה, יורשה לי לומר ממרחק ביטחון של עשרות שנים).
קצהו הדרומי של רחוב הירשנברג גבל בנחלת צדוק ובשערי חסד החרדית. זה היה קו תפר אמיתי, ובשבתות ובחגים התנהלו שם ויכוחים רבי משתתפים בין צעירים מתנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת לבין הצעירים החרדים. תגרות הידיים היו נדירות אבל הוויכוחים היו סוערים ולעתים אוויליים. בדרך כלל החרדים סלדו מדיון רעיוני מופשט עם החילונים, אבל בקו התפר דיברו בעיקר על אלוהים. החרדים התקשו להתמודד עם טיעונים בדבר עצם קיומו של אלוהים, והחילונים לא הצליחו למצוא חיזוקים לטענתם, שהוא איננו קיים. רק הקומוניסט ידע מה זה "אגנוסטי", אבל איש לא התייחס אליו ברצינות מעצם היותו "סוכן סטלין". לחרדים קראנו אז בתנועה "אדוקים" ואילו חברינו מנחלת אחים ומנחלת ציון קראו להם פשוט "אשכנזים". לעתים נדמה לי שהמינוח הישן היה פחות טעון: לא הרגשנו מאוימים במיוחד. יתכן שדווקא האדוקים חששו מהרוב החילוני בעיר. עוד לא הייתה להם תגבורת כה משמעותית מארצות הברית או מצרפת. רק מאוחר יותר כוחם הלך וגבר.
ראשי תנועת העבודה ראו בדתיים שותפים קבועים לקואליציה, אבל לא העלו על דעתם את האפשרות לשתף אותם בדיונים רמי-דרג בנושאים ביטחוניים או ביחסי החוץ של ישראל. בממשלות בן-גוריון, משה שרת ולוי אשכול תמכו החרדים והדתיים הלאומיים בקו די מתון, ורובם עקפו את מפא"י השלטת מהצד היוני.
הנוסטלגיה כאן איננה העיקר. בחינת העבר מעמתת אותנו עם ההווה השונה כל כך, וכל קורא מוזמן להסיק את הלקחים שלו. את הטריפ הכיפי בטור של השבועיים האחרונים נשלים בעתיד. בינתיים מצפים לנו הסחי והמאוֹס של מערכת בחירות רדומה, אבל מלוכלכת. לא נותר לנו אלא לשוב ולמתוח ביקורת בלי מורא ובלי משוא פנים, כפי שלימדנו אורי אבנרי, מבלי לזנוח את העיקר: לא כולם מנוולים באותה מידה. נשתדל להפריד אנליטית בין הרעים לבין הטובים ובכך אולי נתרום לציבור הבוחרים.
- פורסם בכל העיר, 27 פברואר 2015
