בנימין נתניהו נשבע תמיד בשמו של ראש ממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל. זה אולי מגוחך, אבל צ'רצ'יל הוא מקור השראה לגיטימי עבור פוליטיקאי שמרני. למרבה האירוניה תוצאות הבחירות לכנסת ה-20 השבוע הזכירו דווקא את הפרשיה השנויה ביותר במחלוקת בעידן צ'רצ'יל. ישראלים עם חוש היסטורי מפותח נזכרו השבוע דווקא בפרשת דנקירק, כאשר צבא בריטי גדול היה תקוע בעיר הנמל הצרפתית דנקירק, סמוך לגבול הבלגי (1940).
וינסטון צ'רצ'יל, לונדון, מלחמת העולם השנייה (מקור)
הבריטים הצליחו לחלץ חלק גדול מצבאם בצורה ממש הרואית, והפיקו מצ'רציל את אחד מנאומיו הגדולים ביותר בפרלמנט. במהלך השנים שחלפו מאז החל העולם לראות במבצע החילוץ מדנקירק הישג גדול של צ'רצ'יל, כמעט ניצחון. רק בפרספקטיבה היסטורית ארוכה ניתן לראות את התמונה השלמה. הגרמנים גרמו לבריטים אבידות כבדות. זה לא היה ניצחון של צ'רצ'יל אלא מפלה מתונה. האם ניתן להעריך כך את הישגו של נתניהו בבחירות? הוא לא הובס כפי שציפו, ולכן ניצחונו על יצחק הרצוג נחשב למחמיא. בעצם, ביבי לא ניצח את הרצוג ואת המחנה הציוני שלו, אלא רק את נפתלי בנט. הבּוֹר נהנה הפעם מחולייתו, אבל המחנה הלאומני לא התחזק, אחרי תבוסתם של נפתלי בנט ושל אביגדור ליברמן. המפלה האדירה שנחל אלי ישי (יחד) אחרי שהקואליציה הטמאה שלו עם ברוך מרזל התרסקה, היא בשורה טובה. אנשי ש"ס סרבו לעכל את הכהניזם שפשה בישי ובאנשיו, ואני מקווה שאריה דרעי יגיע למסקנות נבונות מהתוצאה הזו.
מסתבר שפולחן ביבי, "שמכניס לבית הלבן בנאומו בקונגרס בוושינגטון ומראה לברק אובמה מאיפה משתין הדג", לא נחל כישלון חרוץ. מבחינה מדינית היה הנאום מקח טעות מהרגע הראשון. בארץ לא מבינים את מרכיבי הפטריוטיזם האמריקאי, וההימור של נתניהו היה לא רק מטורף, אלא גם נואל. החבלה ביחסי ישראל עם ארצות הברית השפיעה אמנם על חלק מבחריו של ביבי, אבל הנאום והתגובות כלפיו הטו בוחרי ימין רבים חזרה לליכוד. החשש בבורגנות הישראלית מפני קרע עם ארצות הברית הוא עצום. כמעט כולם מסכימים שיש לנטרל "מגמות עוינות" כלפי ישראל, אבל בדרך כלל הם רוצים לשמור על גשרים אמינים עם הממשל בוושינגטון. את המעבר של קולות רבים מנתניהו להרצוג או ללפיד, איזנה התמיכה בראש הממשלה במחנות בנט וליברמן. בשבועיים האחרונים לפני יום הבוחר נטש נתניהו את היומרה להיות איש מרכז המקובל על כולם, והתייאש מהסיכוי למשוך קולות מהמרכז הלאומני. כך העצימה מערכת הבחירות לכנסת ה-20 את האווירה הציבורית הדחוסה והגזענית. הליכוד הסיר את המסכות, ואילץ את בוחריו שיש להם גם תדמית עצמית נאורה יחסית, לחפש אופציות אחרות.
כפי שציינתי כאן בחודש האחרון, יאיר לפיד ואנשיו השקיעו מאמץ ארגוני והסברתי עצום בקמפיין, וכך גרמו לנו לדון בסוגיה הרבה יותר חשובה מאשר התנהלותה של מפלגת "יש עתיד". האם ארגון ונוכחות ברחוב הפוליטי באמת גורמים לסיעה שניבאו לה מפלה, להגיע להישגים יפים? יש להניח שכן. קשה להתגבר על עובדות דמוגראפיות בשטח, וגם לא מהאכזבה הגדולה שלפיד הנחיל לבוחריו מאז הבחירות בשנת 2013. אבל הבסיס החברתי של "יש עתיד" נשאר בינתיים יציב. כפי ש"הציונים הכלליים" נסקו בבחירות לכנסת השנייה, גם במקרה של "יש עתיד" הופתע המעמד הבינוני בגוש דן מעצם העובדה, שיש לו עצמה אלקטוראלית בלתי מבוטלת. ללפיד יש עכשיו ארכה לחפש את דרכו ולמשוך את חבריו להנהגה לצעדים, שירַצו את בוחריו. עוד עריקה של יש עתיד לגוש הימין של ביבי תביא קץ לניסיון המרתק של העיתונאי לפיד לצלוח את מסלול המכשולים של הפוליטיקה הישראלית.
ההיסטריה שאחזה בימין נובעת באורח ישיר מעליית כוחם האלקטוראלי של האזרחים הערבים. זוהי חגיגה מלאה שמחה ואור לכל ישראלי נאור, יהודי או ערבי. שנים רבות אנחנו צועדים שכם אחד עם האזרחים הערבים ומרימים על נס שתי סיסמאות עם משמעות רעיונית עמוקה: "הפשיזם לא יעבור" שנלקח ממלחמת האזרחים בספרד (1939-1936) ו"אחווה יהודית-ערבית". הסיסמאות האלה הן תורת חיים בעבורנו. עברו עשרות שנים עד שאנשי מרצ וחלק מאנשי מפלגת העבודה הבינו, שלא נוכל להתנגד ללאומנות החילונית והדתית בלי ברית יהודית-ערבית. הערבים הפיקו לקחים מתמיכתם העיוורת במועמדי מפלגת העבודה ובלבד שלא יהיו אנשי ליכוד. אין ל"מחנה הציוני" מה לחפש במגזר הערבי בלי גישה שוויונית. מחיר הבגידה מבחירות 1999 שולם עתה במלואו. אם יצחק הרצוג רוצה להיות ראש גוש השמאל-מרכז יהיה עליו לשאת ולתת עם ראשי הרשימה המשותפת.
זה נכון שהרשימה לא תפעל ביחד כל הקדנציה של הכנסת ה-20, והקמתה נועדה לסכל את מזימותיו של אביגדור ליברמן לחסל את הייצוג הערבי בכנסת. ליברמן נחל תבוסה איומה בלי שום קשר לקונסטלציה שתכתיר את ראש הממשלה הבא.
לכן השאלה העיקרית בעינינו איננה זהה לזו שניצבת נגד עיניהם של אנשי המחנה הציוני ובני בריתם ממרצ. הדחת נתניהו הייתה כולה לשמח אותנו, אבל בהיעדר חלופה מציאותית למדיניותו מדובר בצורך אמוציונאלי ולא יותר מזה. את היעד המרכזי שלנו בבחירות האלה כבר הישגנו: סיכלנו את הגזרות נגד המיעוט הערבי והפכנו את ליברמן לדמות מגוחכת בזירה הפוליטית. למרבה השמחה נראה שגם מרצ החזיקה מעמד ולא נמחקה. הברית בין האגף השמאלי של מרצ לבין יהודים נאורים נוספים תהפוך לעובדה בתוך זמן קצר. הרתיעה משיתוף פעולה יהודי-ערבי הופכת לנחלת העבר, גם זה ניצחון ענק של השמאל העקבי על האסכולה הוורדרדה, שאיננה מסוגלת להתנתק מהמכנה המשותף "הציוני" עם הימין ועם המרכז הלאומני. נדמה לי שאפילו יצחק הרצוג, שהתעלם כמעט מהאזרחים הערבים במערכת הבחירות שלו, קלט עתה שעליו לשנות כיוון.
עם זאת, ברור שעוד צפויים לנו מבחנים קשים. הפחד מהאזרחים הערבים עלול לדחוף את הרצוג לממשלת אחדות לאומית, במחיר של קרע אפשרי עם מרצ. אם תקום ממשלה כזו אין כל ערך להתנגדות העזה לביבי. מה זה משנה מי יעמוד בראש הממשלה, אם לא נותר אפילו שמץ של סיכוי לשינוי במדיניות הכלכלית-חברתית שלא לדבר על המדיניות הביטחונית? אם גם הפעם יודרו האזרחים הערבים מכל משא ומתן משמעותי, זה יסמל את ניצחונו של אהוד ברק על ניצני השפיות המדינית בתנועת העבודה. הרצוג הוא תלמיד נאמן של ברק, ואין לנו אלא לייחל לכך שחבריו היותר צעירים של הרצוג בצמרת יחתרו לשינויים ממשיים בדרכה של המפלגה.
- פורסם בכל העיר, 20/3/15
במאמר מערכת * קורא עיתון ״הארץ״ לציבור לצאת ״להגן על מערכת המשפט״. נכון שהמערכת מאוימת ע״י קציצוני הליכוד, אבל השאלה שהעיתון היחיד בארץ חייב לשאול היא: האם זו מערכת משפט של צדק, שצריך להגן עליה? האם מערכת משפטית ש ד ו ח ה את המשפט הבינלאומי יכולה לשפוט משפט צדק? ובכלל, הרי ישראל היא מדינת א פ ר ט ה י י ד מיסודה — זו המדינה ה י ח י ד ה בעולם שבה החוק מפלה (קחו לדוגמה את "חוק השבות תשכ״א") ולכן אין בה ח ו ק ה !
הגיע הזמן להסיר את הבושה והכלימה–ולהפוך את מדינת המחנה הציוני למקום בו ישרור חוק ולא חוקן!
* haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.2595863
בחירות מבשרות טוב
הימין האמיתי, המאמין ב"א"י השלמה" ומוכן למען אמונתו לבצע "נכבה2", מונה – כך מוכח מתוצאות הבחירות, קצת פחות מ- 1/3 (מניתי גם קולות אבודים של מרזל וישי (שאגב, אינו טוב ממרזל במאומה) ולא מניתי בוחרי כחלון כי מי שהצביע בעדו לא פסל את בוז'י וממילא את הפשרנות מול הפלסטינים).
לעומת זאת, 2/3 ויותר מוכנים להיפרד מהשטחים הממאירים וממזרח ירושלים-אל-קודס.
כל מה שדרוש הוא לחץ פיזי (= כסף) מצד אירופה וארה"ב על הבבון שיושב בלשכת רה"מ בירושלים המערבית. אכן, הפלסטינים לא יהיו ותרנים, כי הרי ברור שהזמן פועל לטובתם, אבל עדיין המחיר שלהם סביר והעסקה – נסיגה + מעבר ישיר בין שני חלקי פלסטין + פיצויים + אחמ"ש קצוב – היא אפשרית וטובה לשני הצדדים.
הכל אפוא תלוי אפוא באובמה וזו היא שעת המבחן שלו. לראשונה הוא יכול, באמצעות סנקציות וביטול העדפות, להיטיב עם כולנו – יהודים וערבים – מבלי לשלם מחיר פוליטי כלשהו.
הניתוח חסר באופן תמוה את היחסים בין ההגמוניה יה הגזענית והמסלילה לבין המזרחים.זה הרי הפיל הענק בחדר.קרי: כיצד,זה הגזענים הארורים מן הימין מצליחים לשטות המזרחים.בכך כמובן אין חלילה ולו גם קמצוץ של מילה טובה על ה"שמאל" האשכנזי שייסד את עיירות הקיפוח ושכונות המצוקה.
גברת אווה מי אמר לך שהימין מצלחים לשטות במזרחים המזרחים יהודים מסורתיים שמוצאים בימין " הגזעני" בית והמילה לשטות מה האם את חושבת שהמזרחים חסרי דעת ? כך יוצא מדבריך השמאל הוא נגד מסורת ישראל לא מכבד את הדת [ראי יאיר גרבוז יהשוע סובל הרשימה ארוכה] בז למאמנים
מעולם לא קראתי מאמר של איש שמאל הבז למאמני החברה המוסלמית בתנועה האסלאמית
השמאל השאלה איזה נכונה גם צריך לעשות חשבון נפש מדוע אינו מצליח לחדור לשכבות המצוקה לבוחרים המזרחים לאחר שיצליח ולמצוא את התשובה והפתרון אולי יצליח בעתיד לשנות את המפה הפוליטית בישראל
ה"שמאל " האשכנזי הלוקה באידיוטיזם היה אמור לטחון יומם ולילה בתעמולה,את דבריה הגזעניים של מיס פיג'י: אנו מעודכנים ולא מרוקנים. לצטט מדבריו של רוני מענה שהיה חבר של זוג המחזירים הקפיטליסטית על זלזולם ולאדם כלפי ה זרמים. להראות את הטילה בקיסריה עם הבריכה ולהטעים כי מדובר בישוב גזעני עם ו. קבלה. להציג את ביתו המפואר של ארדן בהרצליה פ. ואת דירתו הנוספת ברמת אביב ג.
להדגיש כי המזרחים מעניינים את קצה ישבנם של כץ ולוין.
האשכנזים בליכוד (בממשלה האחרונה היה רק שר א ח ד מטעמם) מעולם לא היו פחות גזענים מה"שמאל",האשכנזי. קרא את רשימתו של איתן הבר היום בידיעות.
"מפלה אדירה שנחל אלי ישי" ?
המפלגה הזו הייתה חסרה שבריר מנדט, כמה אלפי קולות, להכניס 4 כהניסטים לכנסת .
האם זו בעיניך "מפלה" ברעם ? אף מילה על המפלה, אמיתית הפעם, של מרץ ?
כמו כן, כחלון זה ימין. גם לפחות רבע אם לא יותר מהאלקטורט של לפיד גם הם בסופו של דבר מצביעי ימין (ליברלי ומתון, אבל ימין). גוש הימין היכה את השמאל בבחירות האחרונות שוק על ירך. וכמו שנאמר, הצעד הראשון לתיקון והתאוששת היא הודאה במפלה שלנו.
הייתי נזהר מלשייך את כול הרשימה הערבית המאוחדת לשמאול. אולי כדאי להשאיר לשותפים השונים להגדיר את עצמם?…