בצלם אינו מפלגה; לא התמודדנו בבחירות לכנסת ולא לקחנו חלק במערכת הבחירות. ויחד עם זאת, אני מבקש לשתף אתכם בכמה מחשבות היום, אחרי שהציבור הישראלי הצביע וקבע את הרכבה של הכנסת ה-20.
המאבק בכיבוש לא החל השבוע והוא אינו מסתיים כעת, ויש לומר ביושר שגם אם שלושה מנדטים היו זזים ממפלגה א' למפלגה ב' – גם אז הכנסת ה-20 לא הייתה מביאה לסיום הכיבוש. לכל היותר, שכבת איפור עבה יותר של "תהליך מדיני" או "משא ומתן" הייתה מסתירה מאחוריה עוד ארבע שנות כיבוש.
ילדים משבט הג'אהלין על רקע ההתנחלות מעלה אדומים (מקור)
כפי שכתבה דוברת בצלם שרית מיכאלי כמה ימים לפני הבחירות, הכנסת שנבחרה היא זו שצפויה לכהן גם ביוני 2017, במלאת חמישים שנה לכיבוש. נוכח תוצאות הבחירות, אי אפשר שלא לשמוע את הכרעתם הברורה של אלו שיש להם זכות בחירה כאן, בעד המשך הכיבוש במתכונתו הנוכחית: שלטון צבאי על מיליוני בני אדם נטולי זכויות, חיזוק ההתנחלויות, השתלטות על אדמות תוך נישול בעליהן, ומנגנונים ממסדיים לקיבוע הכיבוש כמו שתי מערכות חוק נפרדות, מערכת בתי משפט צבאיים ובירוקרטיית אישורים. זו הכרעה ברורה – שגם גבולותיה ברורים, שכן זו אינה הכרעתם של כל בני האדם הנתונים תחת שליטתה של ישראל, אלא רק של אלו שיש להם זכות בחירה כאן. שכן מיליוני הנתינים הפלסטינים החיים מזה למעלה משני דורות תחת שליטת ישראל מנועים מלהשתתף בהכרעה הנוגעת ישירות לחייהם, לגורלם ולעתידם.
מצב דברים זה נמשך במידה רבה פשוט משום שהוא אפשרי, נסבל וזול. כלומר – יקר ואכזרי עבור הפלסטינים, אבל נוח יחסית עבור הישראלים. למעשה הוא נוח כל-כך, ששאלת הכיבוש כמעט שלא עלתה בבחירות האחרונות. כל זה יכול שישתנה בעקבות התפתחויות בזירה הפלסטינית; או בזכות שינוי אסטרטגי בקהילייה הבינלאומית, שעד כה מגלה סבלנות מופלגת לנוכח מציאות הכיבוש והתמשכותה; או בזכות פעולתם של ישראלים המתנגדים לכיבוש. לנו, הישראלים המתנגדים לכיבוש, צפויות שנים קשות. ויחד עם זאת, חשוב לזכור גם זאת: ההתבהרות הבוטה של כוונותיה ארוכות הטווח של ישראל בנוגע לכיבוש מסייעת לראות את המציאות נכוחה ולהתמודד עם משמעויותיה. תהליך ההתפכחות הוא קשה, אבל יש בו זווית אופטימית מהותית: בלעדיו, האפשרות להמשיך בנשף המסכות קלה ומפתה. ללא מסכות, המציאות והעתיד מתבהרים במלוא כיעורם. במציאות הנוכחית יש להביט בכנות מפוכחת; ואילו העתיד – הוא נתון בידינו.
אנחנו ממשיכים בעבודתנו. רק בשבועות האחרונים נחשפתם בוודאי לצילומים הקשים של שיסוי כלבים בפלסטינים ושל פשיטות ליליות על בתים פלסטיניים. נמשיך לשקף את ההיבטים היומיומיים של הכיבוש ולהיאבק בהם, ולא נרפה מכך; ובמקביל – אנחנו יודעים שרק קץ הכיבוש יביא לסיום העוול, ולכך אנו מחויבים. הכיבוש כאן כדי להישאר, אנחנו כאן כדי לסיימו.
* חגי אלעד הוא מזכ"ל בצלם
כנראה שחווית עבודת האלילים הקולקטיבית קודמת מבחינה תפקודית לחוויית הכיבוש והגזענות. הגזענות הישראלית היא תוצאה ותסמין של אותה עבודת-אלילים-לאומית ראשונית שגם חילונים גמורים נופלים בה. המפגש עם סיפורים, חפצים ומקומות עתקים מעולם היהדות והתנ"ך מעורר סנטימנטים ספציפיים שהביטוי שלהם בפועל הוא השתוללות גזענית (שאינה המקור). יכול להיות שתופעה די דומה קוראת גם בסינדרום ירושלים – רק שם זה בלי אלימות. בהעדר תכנים רוחניים-תרבותיים לאומיים אחרים בחייהם של המזהים את עצמם כיהודים נוצרת השתוקקות חזקה לתוכן שאיננו – ואז דחיפה קלה מצד השלטון והופ – החוליגניות מייד ממלאת את החוסר הזה. ראינו זאת, למשל, בהתקהלויות חוליגניות סביב שגרירות טורקיה בעת הטבח במאווי מרמרה, ועוד ועוד.
עצם הנצחון (הנוכחי) בבחירות, כמו גם הנצחון הצבאי-אלילי בששת הימים, מעורר שלהוב חושים וחדווה 'דתית' מוזרה שמוצאת ביטוי גם בפגיעה ספונטנית (בשביל הכיף) באנשי שמאל. לעומת זאת בשביל פגיעה בערבים – בשביל זה לא צריך שום אירוע מיוחד. כל יום מתקבל בברכה.
קיימת אפשרות נוספת שגם אותה חזה לייבוביץ' המנוח.
היודוניאוניצים משתלטים על מחוזות הכוח,הצבא,השיטור,השיפוט ובתי המשפט והרשות המשילה והמבקרת (בפועל התהליך מתממש) ומשליטים משטר אוליגרכי-צבאי -דמוקטטורי כשלכל המימדים הללו אינטרס אחד ברור :רווח,עשיית הון שלא בדין על גבי עבדות חרופה של עבדים ווסלים יהודים כערבים .מדינת השדים המשגשגת.
הפלסטינים מנועים מלהשתתף בהכרעות הנוגעות לגורלם? דווקא לא. יש להם זכות הצבעה בבחירות לרש"פ – שאבו מאזן מונע מזה 5 שנים – ולרובם יש גם זכות הצבעה לפרלמנט הירדני.
חוץ מזה, כנראה שהם לא עד כדי כך סובלים. עובדה שהיו להם לפחות 4 הזדמנויות לסיים את הכיבוש ולזכות במדינה משלהם, אבל חשוב להם יותר לחסל את המדינה היהודית. אז סדר העדיפויות שלהם מצביע על כך שהמצב לא נורא כל כך. בעצם, מספיק להסתכל על גורלם של הפלסטינים במזה"ת בכלל כדי לראות שהפלסטינים בגדה נמצאים במצב הטוב ביותר מכל הפלסטינים באזור.
2004 ל-2010 חלה עלייה חדה במספר תושבי מזרח העיר המבקשים אזרחות. במשרד הפנים מודים כי קצב הגשת הבקשות מהיר מקצב הטיפול בהן בתקופה האחרונה מתרבות פניות תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים המבקשים אזרחות ישראלית. בעשור האחרון, למעלה מ-3,000 סיימו את ההליך ואולם לטענת העוסקים בדבר, הביקוש למעמד החדש גדול הרבה יותר, אך סחבת במשרד הפנים מגבילה את מספר המקבלים אזרחות. מבקשי האזרחות במזרח ירושלים. "אנשים הגיעו למסקנה שהרשות הפלסטינית לא תושיע אותם, ושישראל נותנת להם כל טוב. אז הם הולכים ועושים לביתם", אומר עו"ד אמנון מזר, איש שב"כ בעבר, שפעל במזרח ירושלים, המסייע היום לפלסטינים המבקשים אזרחות. "מחסום הבושה נשבר. מי שמקבל היום אזרחות כבר אינו נתפס בהכרח כבוגד בעמו. זה הטרנד. הם לא מרגישים שהם צריכים להתבייש".
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1845812
צ׳מע, זה פשוט מביך לקרוא את התגובה שלך. מה תגיד על קצב הישראלים-יהודים המגישים בקשות אזרחות למדינות אירופאיות, קנדה, ארה״ב ואוסטרליה? הוא גבוה פי כמה מכמות הפלסטינים שאפילו הוגים בהגשת בקשת אזרחות לישראל. האם תסיק מכך שמדינת ישראל היא מקום שכדאי לברוח ממנו בגלל העובדה הזאת? שהיא מקום פחות טוב, פחות מוסרי מאירופה? ארה״ב? אוסטרליה?
אני קורה לך לחשוב בהיגיון, אפילו בסיסי … אל תשכח – היגיון הוא מוצר נדיר שלא מוערך במחזותנו (בטח חשיבותו פחותה מנישוק מזוזות וקמעות למינהם – עיין ערך החרם שהוטל על שפינוזה במאה ה-17 על ידי הקהילה היהודית באמסטרדם), ולכן אל לנו להקל ראש בעניין!
שמע [ הזילזול שלך בי במילה צ'מע לא מוסיף לך כבוד אותה התנשאות כמו ביתר חבריך ]לאחר שאתה קורא בוקר וערב שישראל היא נאצית גזענית מדינת אפרטהייד ואז אתה שומע על הפלסטינאים המסכנים שרוצים להיות אזרחי אותה מדינה גזענית נאצית את שואל עצמך כנראה המצב לא קשה כזה זה שיהודים מחפשים דרכונים אירופים אולי שכחת ישראל היא מדינה דמוקרטית לא מחזקים כאן בכוח מי שחושב שבאירופה מלקקים דבש שיקח את מקל הנדודים וייסע לשם
כמובן שאני כולי בעד "בצלם", אך הכיבוש יסתיים רק "מבפנים". על ידי הפלסטינים, שיפסיקו לצרוך סחורות ישראליות, יפסיקו לחיות כאילו כרגיל ויפרקו את הבדיחה שנקראת הרשות הפלסטינית. עליהם לעבור מיחידה של משפחה לקהילה כוללת שתומכת איש ברעהו. אם הם לא יעשו את זה, גם אם בדרך נס יסתיים הכיבוש, יווצרו בתוך החברה הפנימית סירי לחץ עצומים וצורות דיכוי פנימיות שיחקו את הכיבוש הישראלי. מכאן ועד להשתלטות של קבוצה כמו דעאש על השטחים הפלסטינים ומלחמת אזרחים בין הפלסטינים עצמם- הדרך קצרצרה.
לישראלים עצמם לעומת זאת, אין שום תקווה. כמו שכתב למעלה ק.א., המחלה כל כך עמוקה ושורשית ונעוצה בהגדרת הזהות של הפרט, בעצם בשלד העניין! כך שפירוק התודעה היהודית ציונית כפי שהיא עכשיו, משמעותו פירוק כללי של ערכים, מבני אישיות, מחשבה, ראיית עולם כללית, אופן שימוש בשפה, אובדן "האם והאב" (הקבוצה שפרט שייך אליה) ואחרי כל התהום הזאת, יידרשו הפרטים לבנות אלטרנטיבה וכל זאת- כמעט ללא כל כלים אינטלקטואלים ושכליים או רקע הומניסטי כלשהו, כדי להצליח להשתייך מחדש למין האנושי (כבני אנוש ולא כשבט קסום וזר עם דרך משלו).
מר"צ מיצגת נאמנה את בצל"ם