נלסון מנדלה אמר פעם כי "החינוך הוא הכוח היחיד לשינוי העולם." אבל האם גם ההפך הוא נכון? האם החינוך הוא גם כוח המונע שינוי, כוח המאפשר שימור הקיים, מקבע חוסר ידע וחוסר צדק הנתמכים בנורמות חברתיות שנטועות בהיסטוריה שאינה נחקרת לעומקה ולרוחבה?

עבורי, זוהי השאלה המרכזית ביחס לעתידו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כיצד משמר משרד החינוך הישראלי, דרך שליטתו בתכני לימוד ההיסטוריה והחברה, את הנרטיביים הלאומיים, בתוך שהוא מחויב למלא את תפקידו כחלק ממערך הלחימה התמידי, המאפיין את החברה והמדינה – שבתום שנות לימודיהם מרבית הילדים ירצו לשרת בצבא? ומאידך, כיצד מתמודדת מערכת החינוך הפלסטינית, עוד בחיתוליה, עם בניית נרטיבים לאומיים וזהות לאומית בתכני הלימוד, מתוך שנים של כיבוש?

מתוך הסרט

רק מספר שנים לאחר סיום לימודי נחשפתי לראשונה לנרטיבים שונים וסותרים להיסטוריה אשר למדתי בבית-הספר, והבנתי עד כמה חלקית, סלקטיבית, ומכווננת היו ההיסטוריה והחינוך שקיבלתי בילדותי.

בתי-הספר והמורים משמשים לרוב כגורמים מכריעים (במקביל לתא המשפחתי) בגיבוש הזהות של ילדים, וככאלה הם בעלי השפעה מכרעת על דימויים העצמי, זהותם, דעותיהם, והתנהלותם העתידית בעולם.

בסרט בחרתי לעקוב ולחשוף נדבך מתהליך זה של בניית הזהות, דרך המנחים והמובילים שלו – המורים. דרך אישיותם, מניעיהם, הדילמות אותם הם חווים, התכנים והערכים שהם מעבירים, והקשרים שהם טווים עם הילדים, אני עוקבת אחר האופן בו כל אחד מהם בוחר להתמודד עם המשימה המורכבת של החינוך ולימוד ההיסטוריה במציאות הסבוכה של המקום בו אנו חיים.

באמצעות התיעוד והחקירה לעומקם של חיי בית-הספר ומערך הלימודים כפי שמשתקפים דרך המורים הנבחרים ותפיסותיהם, אני מבקשת להציג ולשקף את מערכות החינוך הישראלי והפלסטיני בכל הנוגע לייצוג ולימוד הסכסוך והנרטיב הלאומי והזהותי, כחומר למחשבה לכולנו – על ההווה והאקטואליה, על העבר וההיסטוריה, וכמסקנה – על העתיד.

לימוד ההיסטוריה הלאומית בכל הנוגע לנושאים כואבים ושנויים במחלוקת מהווה תמיד סוגיה רגישה. ברור הוא, שההיסטוריה מהווה מושא לפרשנויות שונות, כאשר תפיסות סובייקטיביות הנובעות מהשקפות עולם ומערכות אידאלים שונות, מולבשות על הידע אליו נחשף הפרט ומשפיעות גם על הבנת מקורות הידע, סוגו, ונטייתו. כאשר מדובר בהוראת ההיסטוריה, השפעות אלה נעשות משמעותיות פי כמה.

כאשר מתבוננים בחברות בהן ההיסטוריה עדיין בהתהוותה, עדיין נכתבת מדי יום ביומו, חברות הנמצאות במצב מתמשך של מלחמה, עם סכסוך הטבוע עמוק בחיי היום-יום של שני עמים על רובדיהם השונים, הרי שהשאלות העולות לגבי הוראת ההיסטוריה והאזרחות בבתי-הספר נעשות אף סבוכות ומרתקות יותר. כזה הוא המקרה של מערכות החינוך הישראלית והפלסטינית.

מאז הקמתה הייתה מדינת ישראל נתונה במצב של מלחמה. וכך מערכת החינוך ובתי-הספר תפקדו מאז ומתמיד במסגרת תרבות המלחמה ומה שנגזר ממנה. לעובדה זו אינספור השלכות על המורים, על נושאי הלימוד, ועל הנורמות והמנהגים שהתגבשו במערכת החינוך. ההשפעה של מצב חירום וקונפליקט מתמשכים על החינוך הייתה ועודנה כה גדולה, עד כי נדמה שהיא נהפכה למובנת מאליה ומעט מאוד מורים מודעים אליה. הקונפליקט נהפך לעוד אחד מאותם דברים מובנים מאליהם, ומחויבי מציאות, אשר לא ניתן לערער עליהם.

כך, חלק מן המורים אותם אני מצלמת מופתעים תחילה למשמע שאלותיי – "למה אנחנו צריכים ללמד את ההיסטוריה של הצד השני, או של אחרים"? אותם מורים ספורים שעשו ניסיון לשנות מציאות זו, וללמד את ההיסטוריה של הקונפליקט על שני צדדיו והיבטיו – להבהיר את מושג הנכבה לעומקו – פוטרו ממשרותיהם או קיבלו מכתבי איומים מפורשים מהמשרד.

מן העבר השני, מערכת החינוך הפלשתינית מתמודדת אף היא עם דילמות ומגבלות רבות. ראשית, עקב היותה חדשה יחסית, שהתגבשותה כמערכת נפרדת ואוטונומית במידת מה החל בהסכמי אוסלו. שנית, גם היום מוטלים עליה איסורים והגבלות רבות, כאשר תכני ספרי הלימוד ותוכנית הלימודים שלה נתונים לפיקוח ישראלי ובינלאומי. זאת במקביל למצב המתמשך של האוכלוסייה, וספציפית הנוער הגדל בצל הכיבוש, מעורר דילמות בקרב המורים לגבי היכולת ללמד את ההיסטוריה משני צדיה, ולגבי האופן שבו הם יכולים להציג תכנים של דמוקרטיה וזכויות אזרח, אל מול המציאות המתסכלת.

הסרט אשר צולם במהלך 2013-2014 לא מציג, לצערי, תמונה אופטימית או ורודה לגבי המציאות שמייצרות מערכות החינוך בהווה, והשלכותיהן על דור העתיד. עם זאת, הוא מציג מורים ופרטים המנסים ללכת נגד הזרם, המנסים לעשות אחרת, ולשנות את המציאות. כמו גם את הפוטנציאל האדיר שגלום בחינוך וכיצד, עם חינוך להטלת ספקות ופתיחות אל השונה, נוכל גם לשנות את עתידנו בדורות הבאים.

ביום רביעי, ה8/4/15, תתקיים הקרנת טרום בכורה של סרטה של תמר ארדה, "זו ארצי".

Share on Facebook