ההמנון הלאומי של שוויץ, בן דורות רבים, "הפסיק לרגש את אזרחיה והיא מחפשת המנון חדש", דיווח בסוף 2014  ה"גרדיאן" האנגלי. כשנה קודם לכן הוכרזה תחרות לבחירת ההמנון החדש, וכיום עומדים לבחירה שישה שירים שהגיעו לשלבים הסופיים של התחרות. ישראלים מרבים להשתמש בוויכוחים בטענה ש"אילו היינו חיים בשוויץ…" ובכן, הנה הזדמנות עבורנו להיות כמו שוויץ; לשנות את ההמנון. למרות ש'התקווה' כמדומני דווקא לא הפסיקה לרגש את הישראלים (היהודים, כמובן), אולי אפילו להפך; היא נעשית מרגשת יותר ויותר מיום ליום. וזה חלק מהבעיה שלה – בדברי כאן אתייחס למילים, ולא ללחן.

מילות ההמנון בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר, 1908 (מקור)

המנונים לאומיים שנכתבו ונבחרו לפני דורות הופכים לא רלוונטיים. ולכן בחינה ושינוי של המנון לאומי אינו דבר חריג, ואף רצוי כאשר הנסיבות דורשות זאת. מדינות שההמנון שלהן נכתב בעבר הרחוק ותאם מציאות היסטורית רחוקה, במדינות שבהן המציאות הפוליטית השתנתה – נעשו ונעשים שינויים. המנונים ארוכים מאוד קיבלו גרסאות מודרניות קצרות יותר. דנמרק קיצרה המנון ארוך לשורות הפתיחה והסיום המקוריות. יוון קיצרה את ההמנון הארוך ביותר בעולם בן 158 הבתים משנת 1823 להמנון בן שני בתים. גם ההמנון הצרפתי הנוכחי, המרסייז, אחד ההמנונים המפורסמים (והמיליטנטיים ביותר) בעולם, הוא גרסה מקוצרת מאוד של השיר המקורי. החל משנות ה-90 מושמעות בצרפת קריאות להחליף את המארש המיליטנטי, הקורא להדוף את האויב הפרוסי והאוסטרי המאיים על צרפת, בהמנון תקין פוליטית יותר, טולרנטי יותר והולם יותר את זמננו (Alan Riding, New York Times, 5.3.1992). בבוסניה-הרצגובינה (שאני מוצאת דמיון בינה לבין ישראל בחוסר היכולת לשרטט קו גבול ברור בין בוסניה לבין הרצגובינה ההיסטוריות ולכן הן מחוברות בישות אחת) – הוקמה ב-1999 ועדה פרלמנטרית לקביעת המנון חדש, משום שהישן הדיר את הסרבים והקרואטים, המהווים אוכלוסיות מיעוט בבוסניה. אוסטריה אימצה המנון חדש לאחר מלחמת העולם השנייה, משום שב-1922 גרמניה אימצה את הלחן של ההמנון האוסטרי (שהולחן בידי הנדל), וכך היה גם להמנון של הרייך השלישי. אוסטריה החליטה להתנער בהמנונה מכל זכר למשטר הנאצי. אולם גם בהמנון החדש נעשה שינוי בשנת 2012, הפעם שינוי ברוח פמיניסטית. במקום השורה "… [ארץ שהיא] ביתם של בנים דגולים", שרים עתה האוסטרים: "… [ארץ שהיא] ביתם של בנות דגולות ובנים דגולים". ההמנון שמבקשים עתה השוויצרים לשנות משמש אותם בסך הכול משנת 1961, והוא כבר החליף המנון מאמצע המאה ה-19.

בישראל, כשבעים וחמישה אחוזים מהאוכלוסייה הם יהודים. ולכן כרבע מאוכלוסיית מדינת ישראל הינם ערבים. 'התקווה' מתעלמת מהרגשות הלאומיים של כרבע מאזרחי ישראל. אלא אם מתעלמים מזכויותיהם ומרווחתם של המיעוטים בישראל, שלא לדבר אם כופרים בזכויות וברווחה שלהם, מן הראוי לתת את הדעת על רגשותיהם. יש הטוענים שלאום זה המצאה שרירותית למדי, מאוחרת יחסית בהיסטוריה. אולם מרגע שהומצא, לא ניתן להתעלם מהרגשות הלאומיים המניעים את גלגל ההיסטוריה. ההמנון של הולנד הוא הקדום ביותר בעולם ככזה (מילות השיר המשמש כהמנון של יפן קדומות יותר). אבל אזרחי הולנד הפריסים, תושבי הפרובינציה פְריסלנד שבצפון הולנד, מעדיפים באירועיהם המקומיים המנון משלהם, כשם שהם שומרים על הפריסית, שפתם הקדומה. בעשור האחרון אף אישרה ממשלת הולנד, בהתאם להחלטה של הפרלמנט של פרובינציית פריסלנד, תיקון של הכתיב של השם 'פריסלנד'. מאז ההחלטה נכתב השם בצורה הפריסית שלו (Fryslân), ולא בצורה ההולנדית (Friesland). רגשות לאומיים קיימים ודורשים התייחסות, ולא התעלמות.

בעוד שהקיום שלנו כעם יהודי ורגשותינו הלאומיים נתפסים בעינינו כדבר קדוש כמעט, אין לנו בעיה להתעלם מרגשות לאומיים ומזכויות תרבותיות של ערביי ישראל, ואף לטעון לעתים שהם אינם עם. (דבר ההופך את נהר הדמעות בשל אנטישמיות, ממשית או מדומה, לדמעות תנין.) מניעת היכולת להזדהות עם המדינה וסמליה היא פגיעה באזרחים בני המיעוטים. יתירה מזאת. קביעת 'התקווה' כהמנון הלאומי בחוק מאפשרת כפיית הלימוד שלה בבתי הספר הערביים בארץ, ואכן ב-2009 התפרסם שגדעון סער דרש זאת בתוקף תפקידו כשר החינוך. לדעתי צעד כזה מזיק יותר משהוא מועיל. הוא לא רק פוגע, הוא משפיל. לא משום שהם נדרשים ללמוד את ההמנון הלאומי. אלא משום שהוא מדיר אותם מהעם. לישראלים לא יהודים המחזיקים במשרות ציבוריות או ייצוגיות 'התקווה' קשה עוד יותר. חברי כנסת, שופטים, ספורטאים, למשל, אינם רוצים לשיר בגוף ראשון שיר יהודי מובהק, בעוד מצלמות טלוויזיה לא פעם מתמקדות בפיותיהם החתומים ומזמינות טענות אי-נאמנות נגדם. בעוד שמדינות בעולם מפגינות בהמנוניהן (ולא רק) יותר ויותר טולרנטיות וכבוד כלפי מיעוטים שבקרבן, ישראל הופכת לאומנית ופוגענית יותר. לא נוכל לחיות כאן חיים תקינים ללא קבלה של כל אזרחי ישראל כשווי ערך. אני מקווה שישנם ישראלים רבים שעצם הפגיעה במיעוטים כשלעצמה די בה כדי לשכנעם שעדיף לבצע שינויים בהמנון; שהדבר נכון מוסרית. לגבי אחרים, יש צורך להעלות טיעון תועלתני: כדאי למדינת ישראל שאזרחיה הלא-יהודים ירגישו שייכים; כדאי למדינת ישראל ליצור אצל אזרחי ישראל הערבים גם הזדהות מדינית ישראלית, כדי להפחית מרמור ואנטגוניזם. מחווה כזו עשויה לעזור לערביי ישראל להכיר במדינה כמדינה יהודית, כשזו מכירה בהם כבעלי זכויות משלהם בתוכה.

כתב הספורט הבכיר של הגארדיאן, ריצ'ארד וויליאמס, כתב שכיום הספורט הוא למעשה הזירה היחידה שבה ההמנון הבריטי גם מושמע באופן קבוע וגם מושר עם מידה מסוימת של רגש אותנטי (11.12.2003, Change that Tune). ישנם הבדלים רבים בין המעמד של ההמנון הישראלי והבריטי, והמנהגים לגביהם שונים. אבל הבחנתו של וויליאמס מזכירה לי את מגרשי הכדורגל בארץ. אווירה של אלימות, גזענות ושנאה אינה נדירה שם. אני חוששת שנוח לגורמים האחראיים לייחס את מה שקורה במגרשים לאלימות ולפראות בכדורגל בכלל, ולהתעלם מהטונים הגזעניים-לאומניים הצורמים ביותר הנשמעים שם, שכבר אינם בחזקת אירועים יוצאי דופן המצריכים התייחסות. מגרשי כדורגל הם מקום בילוי פופולארי רווי רגשות. נראה לי שמסרים חדשים, גם דרך ההמנון, נדרשים כאן בדחיפות.

אי הרלוונטיות של 'התקווה' לאזרחי ישראל הלא-יהודים אינו רעיון חדש. העניין הוא ש'התקווה' אינה רלוונטית לשום מגזר ישראלי; גם לא ליהודים, בשל הנקודות הבאות:

א' בעצם… של איזו מדינה ההמנון הזה בכלל? איזו מדינה זו 'ארץ ציון וירושלים'? למה אין אנו שרים שיר לכבוד מדינת ישראל? ברובם המכריע של ההמנונים בעולם מוזכר במפורש שם המדינה. התשובה פשוטה: השיר נכתב בשנת 1878, כשמדינה יהודית עדיין היתה בגדר חלום. המונח 'ציונות' עוד לא היה. לכן 'התקווה' אינה מכירה את מדינת ישראל. עם ישראל כבר זכה לעצמאות, והאמירה שעוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו כמוטו לאומי אינה הולמת. ההמנון היווני נכתב בהשראת מלחמת העצמאות היוונית מול האימפריה העות'מאנית ומאזכר את המלחמה, וכן את היוונים הקדמונים. אולם לעומת 'התקווה' שעדיין מייחלת לחירות, ההמנון היווני הנו שיר הלל מובהק לחירות שהושגה, וזהו גם שמו: "המנון לחירות". גם אנחנו השגנו כבר את חירותנו. דבר שנפתלי הרץ אימבר, מחבר המילים, לא יכול היה לדעת בעת כתיבתן.

ב' 'התקווה' היתה המנונה של התנועה הציונית, ואפשר להבין את אימוצו כהמנון המדינה החדשה שאך קמה. אלא שתוקף רשמי ניתן ל'התקווה' כהמנון לאומי בחוק מדינה רק בסוף 2004, בזמן כהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה. היתה זו תקופה רווית פיגועי טרור בישראל ובעולם. בעיני מתן תוקף חוקי להמנון ציוני-יהודי דווקא אז היה תגובה לא רציונאלית ולא נבונה (בדומה לעלייה הפגנתית להר הבית). המשך שימור 'התקווה' כהמנון הלאומי כיום הוא בעיני נדבך בשטיפת מוח קולקטיבית לעם חרד החי בתחושת איום מתמיד על קיומו. על פי 'התקווה' עם ישראל אינו עם חופשי בארצו. לכן 'התקווה' משמרת בנו רגשות גלותיים. במקום שיהיה לנו המנון לאומי מחזק ומאחד במדינת ישראל העצמאית, יש לנו שיר כמיהה וגעגועים לציון, ההולם יותר את רבי יהודה הלוי ובני דורו בספרד בימי הביניים. שימור 'התקווה' כיום כהמנון הלאומי משרת בעקיפין גישה של "הפחד ומשול". על פי גישה זו מוכפף האינדיווידואל הישראלי-יהודי לאינטרס פוליטי, בשם אידיאלים לאומיים. זאת בדומה למשפטים כמו "העולם כולו נגדנו", "העולם כולו החריש ואיש לא בא לעזרתנו", "כולם אנטישמיים", "לא תהיה שואה שנייה", "המסר לא נלמד" – אמירות שגורות, מוליכות שולל, היוצרות אצלנו תחושת חירום תמידית. אמירות מאיימות כאלה מפי ראשי השלטון גורמות לנו להכפיף הן את תפיסת המציאות ואת את רגשותינו האינדיווידואליים למסרים פוליטיים-תעמולתיים. מילות 'התקווה' משדרות לנו מקטנות שאיננו בני-חורין בארצנו החופשית, ולכן האיומים וההפחדות משמעותיים יותר. אבל, עוד לא אבדה תקוותנו! יום אחד, בזכות העין הצופייה והנפש ההומייה – אנחנו, היהודים, עוד נהיה עם חופשי בארצנו. משמעות הדבר היא שלמעשה איננו חיים כאנשים בריאים בנפשם, אלא חיים במצוקה ובתחושת מנוסה בלתי פוסקות. ומתוך הרגשות כאלה, התוקפנות, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, היא בלתי נמנעת.

ג' להמנון שלנו יש גם בעיה לשונית. ה'תקווה' כולה הנה משפט אחד, ולאו דווקא משובח במיוחד. הנה המשפט: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה ולפאתי מזרח עין לציון צופייה, עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". לא רק מבחינת התוכן, גם מבחינת העברית, זה משפט חונק. והמילה 'עוד' תקועה באמצעו ללא צורך רעיוני או תחבירי. בימים קשים אלה לעברית (שבהם, לדוגמה, שר הביטחון שולח בחתימתו בערב יום הזיכרון למשפחות השכולות מכתב רווי שגיאות עברית מביכות), לא יזיק לנו המנון עברי בשפה נאה.

ד' אני מניחה שכמוני, אזרחים יהודים המחזיקים בדעות סובלניות והומניסטיות חשים נפגעים מקיומו של המנון שאינו עולה בקנה אחד עם גישותיהם הבסיסיות. הן ההתרכזות בכמיהה הדתית ההיסטורית לציון הטרום ציונית והן ההתעלמות מזכויות המיעוט  – יש בהן משום פגיעה בערכים אלה.

המנון, כמו סמלים אחרים, נועד ללכד עם תחת רעיונות המאפיינים אותו. בעיני הוא צריך להיות שיר מעורר התעלות. אפשר להבין שלפני קום המדינה ובשנים הראשונות להקמתה המילים "עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו" הביאו לתחושת התעלות. לדעתי אין זה הולם לאפיין את החברה הישראלית העכשווית בכיסופי גאולה ובמסר המתעלם מכרבע מאזרחיה. היהדות האורתודוכסית שמרנית ומנסה למנוע חידושים מודרניים ושינויים, בין השאר באמצעות מעטה של קדושה שמוטל על חפצים ורעיונות, לצורך ושלא לצורך. מדינת ישראל היהודית אמורה להיות מדינה מודרנית, דמוקרטית ופתוחה לשינויים ברוח הזמן, ולא מקובעת ברעיונות ובמכאובים היסטוריים החוסמים את התפתחותנו כאומה. ראוי שלא לעטוף את 'התקווה' במעטה קדושה מיותר ("שרו אותה במחנות ריכוז", "שרו אותה בהכרזת העצמאות"), ועכשיו היא כאותיותיו הקדושות של התנ"ך שאין לשנותן, גם אם נפלה טעות. יש לשנות המנון שכבר אינו מתאים למדינת ישראל העצמאית והרב-גונית.

למרות הדוגמאות המלמדות על פתיחות לשינוי ההמנון הלאומי, ישנה גם גישה שונה. יש האומרים שהמנון לאומי לא בהכרח צריך לשקף את המצב הנוכחי, אלא דווקא את ההיסטוריה. יש שאינם רוצים לוותר על שיר שקיבל מעמד של ערך לאומי. ישנם צרפתים המכירים בהיות המרסייז שיר מיליטנטי, אנאכרוניסטי ואף מגוחך, ובכל זאת רוצים לשמר אותו. בעיניהם זהו סמל לאומי, כמעין רהיט ישן שעובר במשפחה מדור לדור (Alan Riding, לעיל). בעיני הנימוקים שהבאתי לשינוי ההמנון בארץ מצדיקים זאת, והם חזקים יותר מנימוקים נוסטלגיים.

כמו בשוויץ, ראוי לדעתי להקים בארץ ועדה לשינוי ההמנון. הצעות שהועלו בעבר לשנות כמה מילים אינן מספקות; נדרש שינוי מהותי. ראוי שהוועדה תהיה מגוונת בהרכבה, תכלול אמנים, אנשי ציבור ואנשי מקצוע מתאימים שייצגו את הגוונים הרבים של האוכלוסייה בישראל ואת תרבויותיה השונות. (על פי ה"אקונומיסט" מ-18.12.2013, בשוויץ כוללת הוועדה 30 חברים, ביניהם מומחי יודל, משורר סלֶאם – תחרות שירה פתוחה לכל שבה הקהל קובע את הזוכים, פרופסור לתיאולוגיה וראפר). ועדה כזו תצטרך לבחור תחילה את התפיסה הבסיסית שעל פיה ייקבע ההמנון החדש, ואחר כך תבחר בחירה ספציפית הולמת.

באומרי 'תפיסה בסיסית' כוונתי לכך שניתן להחזיק בגישות שונות ביחס למהות השינוי. למשל: אפשר לאמץ המנון חדש לגמרי, בעל תוכן כלל ישראלי, המנון אופטימי, שיאזכר את ההיסטוריה או את המסורת (אולי את אברהם, אבי יצחק וישמעאל?) יהלל את הארץ, את עמיה, את תרבויותיה, למשל, ויביע תקווה לשלום אזרחיה כולם, בדומה להמנונים רבים בעולם. בבחירה בדרך זו אפשר לשמר את שם ההמנון. ראוי שלהמנון כזה יהיו שתי גרסאות, עברית וערבית. זהו אינו רעיון עוועים. ערבית היא שפה רשמית בישראל, וראוי שאזרחי ישראל הלא-יהודים, רובם דוברים ערבית, ייהנו מהמנון בשפתם. הדבר מובן מאליו במדינות שבהן יש יותר משפה רשמית אחת. להמנון של בלגיה יש 5 גרסאות: האחת בצרפתית, האחת בהולנדית והאחת בגרמנית, שלוש השפות הרשמיות של בלגיה; בנוסף ישנה גרסה משולבת, שבה כל שלוש השפות משמשות באותו השיר; ואחרונה חביבה היא גרסה עממית מקוצרת ולא רשמית, שבלגים נוהגים לשיר, גם היא בכל שלוש השפות יחד. להמנונה של קנדה, מדינה בעלת שתי שפות רשמיות וכמה שפות שבטיות לא רשמיות, נוספה גרסה צרפתית לגרסה האנגלית הראשונה, והוא אף זכה בגרסה בשפת האינואיט בטקס הפתיחה של משחקי החורף האולימפיים בקלגרי ב-1988. בשוויץ ארבע שפות רשמיות: גרמנית, צרפתית, איטלקית ורומנש. לכל ההמנונים השוויצריים שהוזכרו, הקדום, המודרני והמוצע – יש ארבע גרסאות. לאחד משני ההמנונים הרשמיים של ניו זילנד יש שתי גרסאות שונות, האחת באנגלית והאחרת במאורית. בדרום אפריקה – אחת עשרה שפות רשמיות; ההמנון שלה כולל מילים "רק" בחמש הנפוצות שבהן. הדוגמאות הללו ממחישות את העיקרון שמדינות דמוקרטיות אינן מתעלמות מרגשות העמים והמיעוטים החיים בהן ומזכויותיהם. בעוד אני מתנגדת להגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד (עדיין המרחק בינינו להגדרה זו גדול), היא עלולה ללכת ולהתרחק מההגדרה 'מדינה דמוקרטית' ללא התחשבות ברגשות מיעוטיה.

קרוב לוודאי שבנסיבות הקיימות המנון חדש כלל ישראלי הוא בגדר חלום באספמיא. אני בספק רב אם גם מי שיסכים עם הנחות היסוד שלי לגבי הצורך בשינויים בהמנון, יסכים לוותר על המנון יהודי. בזמנים שנקראות קריאות לבטל את הערבית כשפה רשמית של המדינה (ועוד קריאות מצמררות ממנה) יהיה זה הישג כביר רק לשכנע שראוי שההמנון יכבד את כלל האוכלוסייה, ולא רק את היהודים. ולכן אולי ריאלי יותר להציע לעדכן את ההמנון הקיים ולהוסיף עליו.

אפשר שייבחר משורר שינסח את 'התקווה' כבית ראשון בהמנון בן שני בתים, שהמסר שלו יהיה: העם היהודי, שלבו עדיין פועם ועינו צפתה לעבר ציון במשך אלפיים שנים, חזר אל ארצו לאחר שנות הגלות והכמיהה, והוא עתה עם חופשי בארצו וחי במדינתו, היא מדינת ישראל. 'התקווה' בגרסתה הנוכחית יכולה להישאר ה'המנון ההיסטורי של העם היהודי'. והציבור או מארגני אירוע מסוים יוכלו לבחור לשיר אחד משניהם. התופעה שלאדם אחד יש שני המנונים אינה חריגה. לסקוטי או לוולשי יש המנונים לאומיים בנוסף להמנון הבריטי המסורתי, 'אל נצור את המלכה'. הם משמשים בין השאר נבחרות ספורט של לאומים אלה בתחרויות, גם מול נבחרת אנגליה. גם לכל אזרח בארצות הברית (מלבד לאזרחי ניו ג'רסי) יש המנון רשמי של מדינתו (state) בנוסף להמנון של ארצות הברית כולה.

אם משמרים את ה'תקווה' היהודית, מן הראוי להוסיף ל"בית היהודי" בית נוסף, בערבית, שיבטא את רגשות האזרחים הלא יהודיים, ובאירועים שונים אפשר יהיה לבחור לשיר בית זה או אחר, או את שניהם. ברי שבתחרות מתאימה יימצא בקרב משוררי הארץ הלא יהודיים (ואולי בעצם אף בין משורריה היהודים) מי שיכתוב בית שכזה. בדנמרק ובניו זילנד יש שני המנונים רשמיים. אלה שתי המדינות היחידות בעולם עם סידור כזה. ישראל יכולה להיות השלישית. במקום שני בתים של אותו המנון, אפשר לחבר המנון נוסף, בלחן שונה מהלחן של ההמנון היהודי-עברי. ההמנון האחד בדנמרק הוא המנון לאומי אזרחי. האחר הוא ההמנון של בית המלוכה, ולשניהם מעמד חוקי שווה. באירועים שונים שרים אחד מן השניים, או את שניהם. בניו זילנד נפוץ יותר ההמנון 'אל שמור על ניו זילנד' מאשר ההמנון הבריטי הוותיק יותר, 'אל נצור את המלכה', אך לשניהם מעמד חוקי זהה. התוקף החוקי להמנון השני ניתן בעקבות מסע הסברה שביטא את רצון הציבור. ההחלטה באיזה מהם להשתמש באירוע מסוים תלויה בנוכחות נציגים של בית המלוכה הבריטי או ברצון להפגין נאמנות אליו. מקובל בניו זילנד שכאשר שרים את 'אל שמור על ניו זילנד' שרים את השורות הראשונות של כל אחת משתי הגרסאות, האנגלית והמאורית. בחירה בדרך זו בארץ תהיה, כמובן, ממניעים שונים, וניתן יהיה לשיר את אחד ההמנונים או את שניהם, תלוי בקהל ובאירוע.

מסיבות שונות המנונים לאומיים לא קיבלו תוקף חוקי רשמי במשך שנים. הוזכר כבר ש'התקווה' קיבלה תוקף כזה רק ב-2004. בשוויץ נדחה ב-20 שנה מתן התוקף החוקי להמנון הנוכחי מאז שהתקבל. בוסניה-הרצגובינה, שכאמור שינתה את ההמנון כדי שלא לפגוע במיעוטים החיים בה, טרם נתנה לו תוקף חוקי גם היא. וכאמור ההמנון הנהוג בבריטניה אינו המנון רשמי הקבוע בחוק, אלא הוא תקף מכוח המסורת. בנוסף, ישנם המנונים מקומיים, נעדרי תוקף רשמי, דוגמת ההמנונים הפריסי בהולנד או זה של עמים הנכללים בבריטניה, כמו הסקוטים והוולשים. אם ניקח בחשבון את הנטייה העכשווית בישראל לחזק ולהדגיש אלמנטים יהודיים על חשבון אלה הליברליים והסובלניים, ההצעה לשינוי מהותי של 'התקווה' עלולה להיתקל במחסומים כבדים מדי. כמוצא של הרע במיעוטו, אפשר בכל זאת להציע המנון בלתי רשמי, בחסות המדינה, עבור האזרחים הלא יהודים. יש להדגיש, מדובר כאן במהלך במסגרת החוק והחברה הישראלית.

איננו צריכים להירתע מכך שלא בכל אירוע ישראלי ישירו כולם את אותו ההמנון. עדיף אוכלוסיה מסוימת ששרה בית משלה שהוא חלק מההמנון הלאומי או אף שרה שיר שונה, ממצב שחלק גדול מאוכלוסיית המדינה יחוש קיפוח ופגיעה ברגשותיו ובכבודו. החיבור בין הישות המדינית הישראלית המודרנית לבין העם היהודי הקדום הוא חיבור ייחודי. לכן עלינו למצוא פיתרון מקורי, כשם שמדינות שונות בעולם מצאו פיתרונות משלהן, התואמים את המציאות הלאומית. ותהיה לנו תקווה חדשה, מודרנית, דמוקרטית, סובלנית, נאורה ויהודית-רחומה.

Share on Facebook