מרכז אדוה פרסם הבוקר (שישי) ביום העובד הבינלאומי, האחד במאי, את הדו"ח השנתי "עובדים, מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית". את הדו"ח חיברו שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס, נגה דגן-בוזגלו וציפי לזר-שואף. מהדו"ח עולה כי ב-2014, חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית נותר כשהיה ב-2013: 57% – שיעור נמוך משמעותית מזה שנרשם עשר שנים קודם לכן, ב-2004: 61%.
גם כאשר מדובר באחוזים בודדים, הסכומים הם משמעותיים: ב-2014, לדוגמא, עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 927 מיליארד שקל. 1% מזה היה 9.27 מיליארד שקל. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של 2014 על 61%, כפי שהיה בשנת 2004 (ולא על 57%, כפי שהיה בפועל), היו העובדים מקבלים ב-2014, כקבוצה, 37 מיליארד שקל נוספים. לצורך המחשה: אם נחלק את הסכום הזה בסך כוח העבודה בישראל – ב-2014, כ-3.8 מיליון – נמצא, כי באותה שנה עשויים היו כל עובד ועובדת לקבל, בממוצע, תוספת שנתית של 9,815 שקל, או כ-818 שקל לחודש; אלא שהתוספת, במקום שתיפול בחלקם של העובדים, נפלה בחלקם של המעסיקים. ועוד עדות להידרדרות לחלקם העובדים ב"עוגת ההכנסות": בין 2004 ל-2014 גדלה ההכנסה הלאומית ב-52%, אך בעוד שחלקם של המעסיקים גדל ב-78%, חלקם של העובדים גדל בכ-42% בלבד.
היעדר התארגנות ושכר נמוך
כמו כן, ב-2013, 27.5% מכלל השכירים במשק קיבלו שכר המוגדר על ידי ארגון המדינות הקפיטליסטיות הגדולות (ה-OECD) כנמוך – שני שלישים מן השכר החציוני במשק. מקבלי השכר הנמוך קיבלו ב-2013, ביחד, 7.2% מעוגת ההכנסות של השכירים בישראל; זאת בשעה שהמאון העליון – 1% מן השכירים – קיבל באותה שנה 6.9% מעוגת ההכנסות – חלק דומה לזה של יותר מרבע מהשכירים. יצוין עם מקבלי השכר הנמוך נמנו 35% מהנשים, 31% מן הערבים, 36% חסרי תעודת בגרות ו-27% מן העולים ממדינות חבר העמים.
לעומת מאות אלפי העובדים בשכר נמוך, ב-2014, התגמול החודשי הממוצע של מנכ"לים בתאגידי המדד הבורסאי "תל אביב 100" עמד על 417 אלף שקל. זהו תגמול נמוך מזה שהם קיבלו ב-2013 ועם זאת היה תגמול זה גבוה פי 44 מהשכר הממוצע במשק ופי 97 משכר המינימום באותה שנה. מקור נוסף לרווחים: השתתפותם של התעשיינים הישראליים במימון התנאים הסוציאליים של עובדיהם נמוכה מזו של התעשיינים ברוב הארצות הקפיטליסטיות המפותחות.
לדברי אדוה "אחת הסיבות לירידה המתמשכת בחלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית הוא היחלשות כוח המיקוח שלהם אל מול המעסיקים ואל מול הממשלה, שהיא בעצמה מעסיק גדול. כוח המיקוח של העובדים נשחק בראש ובראשונה עקב הצטמקות מספר החברים והחברות באיגודים המקצועיים". שיעורי התאגדות גבוהים מצויים בענפי החשמל והמים (86%), החינוך (52%) והמינהל הציבורי (46%). מדובר בענפי משק שמרבית הבעלות בהם היא עדיין ציבורית. במגזר העסקי שיעורי ההתאגדות נמוכים מאוד ונעים בין כ-5% ל-13% בענפי השירותים, האוכל, המסחר והבניה. בענפי הבנקים, הביטוח והפיננסיים כשליש מהעובדים מאוגדים. שיעורי התאגדות נמוכים במיוחד נרשמו בקרב עובדי קבלן שתבנית העסקתם כמעט ואינה מאפשרת התאגדות. שיעורים גבוהים של התאגדות מאפיינים את בעלי משלחי היד האקדמיים – 42.3% מאוגדים – ואת בעלי המקצועות החופשיים והטכניים – קטגוריה הכוללת עובדי הוראה – 34.1%. שיעורים גבוהים של התאגדות מאפיינים גם עובדים בעלי השכלה גבוהה המועסקים במשרה מלאה ובשכר גבוה. אפשר לראות בכך ראיה לקשר שבין התאגדות ובין שכר ותנאי עבודה משופרים; הצד השני של המטבע הוא כמובן היות הדבר תוצאה של הקושי של עובדים ברבדים הנמוכים של שוק העבודה להתאגד.
150 אלף התארגנו תוך מספר שנים
לדברי חוקרי אדוה בשנים האחרונות, "יש גל של התאגדויות עובדים חדשות. זוהי תוצאה של פעילות ההסתדרות וארגון כוח לעובדים… יתכן ומדובר בתפנית במגמה בת כשני עשורים של הצטמצמות שיעורי ההתאגדות, בעיקר במגזר הפרטי". על פי דו"ח כ-150,000 עובדים הקימו ועדי עובדים והצטרפו לאיגודים מקצועיים, מרביתם בשנים 2014-2013. התאגדויות נרשמו בין השאר בתחומים הבאים: במגזר העסקי – בתחומי הטלקום, העיתונות, הביטוח והתחבורה; אצל בני נוער המועסקים ברשתות המזון המהיר; אצל עובדי קבלן ועובדי עמותות המספקות שירותים חברתיים; ועובדי חינוך, מרצים במכללות, עובדי רפואה משלימה.
ועוד מציינים חוקרי אדוה כי "האווירה בשוק העבודה אינה מסבירה פנים להתאגדויות עובדים. מעסיקים רבים משתמשים בכלים שונים למנוע התאגדות או לעכבה. בין השאר, סחבת בהידברות עם העובדים, פיצול יחידות מיקוח כדי להקשות על ההתאגדות והתנכלות למובילי ההתאגדות". אכן, שאלת התארגנות העובדים בישראל אינה משאלת לב. זו מגמה חדשה וברוכה, שהחלה בשנים 2009 ו-2010 וקיבלה תנופה ממשית לאחר המחאה החברתית ההמונית בקיץ 2011. לאחר שנים של ירידה מתמדת במספר העובדים המאורגנים, פירוק ועדי עובדים, והעסקה באמצעות חוזים אישיים וחברות כוח אדם – חלה תפנית. מספר העובדים המתארגנים גדל בהתמדה, ולפי הערכות ההסתדרות וארגון כוח לעובדים, מדובר בכ-50 אלף עובדים שהתאגדו רק בשנה שעברה.
חשוב לציין שההתעוררות ניכרת בהתארגנויות עובדים חלה דווקא במגזר הפרטי. אם בעבר, התארגנויות עובדים היו בעיקר נחלתם של עובדי המגזר הציבורי, הרי שבשנים האחרונות פרצו כסערה התארגנויות בתחומים אשר לא נראו בעבר. רק בשנתיים האחרונות התאגדו או החלו בתהליכי התארגנות עובדי החברות הפרטיות הגדולות במשק: פלאפון, מגדל, כלל, סלקום, הוט-מובייל, יובנק, בנק ירושלים, נס, פיליפס, אקסלנס, שירביט, מקדונלד'ס, דיקלה, חברת הביטוח AIG, טכנולוגיות להבים, קומברס, קווים, אגד תעבורה, מרצים במכללות, ועוד.
התארגנות משמעה העצמת העובדים במקום העבודה ומעבר מהסדרת יחסי העבודה במסגרת חוזים אישיים להסדרתם באופן קיבוצי, המבטיח "חלוקה אחרת" של עוגת הרווחים. על פי החוק, לצורך הגשמת זכות ההתארגנות על המעסיק לאפשר לעובדים לקבל זכויות נלוות, כגון הבטחה שמהלך ההתארגנות לא יוגבל, שהעובדים יוכלו לפעול ולהתאגד באופן חופשי באין מפריע, שיהיו מוגנים מפני תקיפה, מעצר שרירותי והגבלות אחרות. בהקשר למערכה זו, המתנהלת במקום העבודה, ראוי להיזכר באחד העקרונות של המרקסיזם, הקובע שההוויה מעצבת את התודעה. כאמור, בתודעה העומדת מאחורי התארגנות העובדים חלה התקדמות ניכרת בשנים שלאחר המחאה החברתית. אך בבסיס ההתארגנות עומדת הווייתם של רוב השכירים בישראל, החשים שהם עובדים קשה מאוד, ואף קשה מדי, תמורת שכר נמוך.
אין מדובר רק בתחושה ובממצאים בדו"ח האחרון של "אדוה". במסמך שפרסם הביטוח לאומי בדצמבר האחרון, נאמר בצורה חד-משמעית כי בעבר, הצמיחה (הגידול בתוצר המקומי הגולמי לנפש) התבטאה בעלייה בשכר הריאלי של העובדים. אולם "בעוד שבתחילת שנות ה-90 עד בערך שנת 2000 עלה השכר במקביל לעלייה בתמ"ג לנפש, גם אם בשיעור נמוך יותר, הרי שמשנת 2000 הוא נותר ריאלית ללא שינוי. המשמעות היא שפירות הצמיחה לא הגיעו לידי העובדים במשק, אלא הופנו למקורות אחרים". אותם "מקורות" הם רווחי המעסיקים, כמובן.
העובדים מתגרמים את ההתארגנות למאבק
העובדים בישראל שבתו אשתקד 103,553 ימי עבודה כמעט פי 2 לעומת 2013, זאת בעיקר בשל עליה במספר השובתים. לצד ההכפלה לעומת ימי עבודה שאבדו למשק כתוצאה משביתות בשנת 2013 52,274 :ימים. בסך הכל התקיימו אשתקד 26 שביתות מלאות, בהן נטלו חלק 38,808 שובתים, ו-25 שביתות חלקיות (עיצומים) בהן השתתפו 62,900 עובדים. זאת לעומת 25 שביתות מלאות ב-2013 בהן נטלו חלק 21,730 שובתים ו-28 שביתות חלקיות בהשתתפות 42,998 אלף עובדים. כך עולה מדו"ח שפרסם ביום רביעי האחרון משרד הכלכלה. מכלל ימי העבודה שאבדו למעסיקים כתוצאה משביתות היו בשירותים הציבוריים. בחלוקת השביתות על פי מגזר עלה כי 70% היו בסקטור הציבורי לעומת 30% בסקטור הפרטי. 65% מכלל ימי שביתה היו בסקטור הציבורי לעומת 35% בסקטור הפרטי. כ-31% מהשביתות פרצו על רקע פיטורי עובדים וכ-65% מימי השביתה נבעו מסיבה זו; כ-19% כתוצאה מתביעות שכר, שיעור דומה על רקע הדרישה לחתימה על הסכמי עבודה, כ-12% עקב שינויים ארגוניים והשאר מסיבות הקשורות בהרעת תנאי עבודה, הכרה בארגון עובדים, והלנת שכר. יצוין שכ-42% מכלל השביתות היו קצרות ונמשכו עד יום אחד, 23% היו בין יום לשלושה ימים; שיעור דומה היו בין 3 ל-14 יום; ו-12% ארכו בין 14 ל-24 ימים. בחלוקת השביתות על פי ענף כלכלי עולה כי 23% מכלל השביתות המלאות היו בשירותים הציבוריים, 19% בחינוך, שיעור דומה בענף התחבורה והתקשורת, כ-15% בשירותי בריאות, כ-12% בענף הבנקאות והביטוח והשאר בתעשייה ובבינוי.
יפה מאוד. העובדים מגיעים לנקודה שבה אין להם כבר מה להפסיד. אני עדיין זוכרת את השביתה האמיצה של עובדי חיפה כימיקלים ואיך הם הלוו כסף אחד לשני כדי להחזיק מעמד.
עוד הצעה קטנה לעובדים. עובדים יקרים, תתחילו לחסוך כסף. בכמויות. סרבו לצרכנות, נהלו את כספיכם בחכמה ולמדו להשקיע (לנצח את השיטה במגרש שלה). מעובדת מנוצלת הפכתי להיות זו שמלווה כספים לממשלות ולחברות (אגח"ים). לא זכיתי בפיס אלא למדתי לחסוך חצי גם ממשכורת של 7000 ש"ח. בלי רכב, בלי אוטו, אמרתי לא למסעדות, לא למשכנתא רצחנית, לא לבגדים ולא לשטויות שלא צריך.
החסכון הזה יעניק לכם חירות לא רק מבחינת זמן (אם תרצו) אלא חירות שהיא חוזק נפשי. אמרו לא לצרכנות! חיו בפשטות וחסכו ככל יכולתכם.
אהבתי. אבל איך אפשר לגור בלי משכנתה רצחנית?
בשכירות במקום זול.
Thknas for taking the time to post. It's lifted the level of debate
בסופו של דבר המאבק של העובדים בחברה הישראלית כיום הוא אך ורק מאבק לקידום מעמדם האישי, העלאת שכרם שלהם האישי, ושיפור תנאי עבודתם באופן פרטני. לא תראה את מתאגדי חברת אורנג' שובתים למען עובדי קבלן, או את עובדי הקבלן שובתים למען העסקה פוגענית של עובדים זרים, את המורים תובעים להחיל את הערך "האחר הוא אני" שחרתה (ברטה) מערכת החינוך על דגלה ולשלב במערכת החינוך מורים מזן "אחר" (נכים, עיוורים, אתיופים, רוסים, עניים, קטועי רגל) וכו' וכו'. אין במאבק העובדים ולו טיפה של מודעות מעמדית, של רצון לשנות את פני החברה, אלא אך ורק רצון לעשות לביתי, להרוויח יותר כסף ולשפר את "רמת החיים" האישית. לכן בסופו של דבר, ה-1 במאי הוא לא חג העובדים, אלא יום חג קפיטליסטי שבו משחקים לפי החוקים והכללים הנהוגים במגרש – תרוויח יותר, תבזבז יותר, תחיה טוב יותר, הדשא שלך יהיה ירוק יותר. מרוב מספרים וסטטיסטיקה במאמר באמת לא רואים את היער (טוב, כל עציו נכרתו מזמן גם ככה, אולי עדיף לכסות על ערייתו).