לפני כחודש ראיתי בטלוויזיה את ח"כ בני בגין מגנה במלים חריפות ובארשת פנים אימתנית את העיתונאי המוביל ב"ידיעות אחרונות", נחום ברנע. למען האמת, חשתי צער על בגין, שהגן על הבוס שלו בנימין נתניהו והחליט להוקיע דווקא את ברנע כ"שקרן". ובכן, ברנע איננו שקרן, אלא מפא"יניק מהסוג הטוב והישן שמתחיל רק לקלוט כיצד הקונפורמיזם הסתגלני שלו גרם לו לגלות סלחנות כזו כלפי שמעון פרס, אהוד אולמרט ופוליטיקאים אחרים, שהורידו את המדינה ביגון שאולה. מותר להיות פטריוט, אבל אדם נבון כמו ברנע ידוע בכישרונו להריח תופעות פוליטיות. בלשונו של נתן אלתרמן הוא היה צריך לומר לעצמו: "…ומריח אני, מה אוכל לעשות, את הסוף הנורא של הדרך הזאת". ברנע שייך למדחיקים, ואין לו נטייה מיוחדת לעשות חשבון נפש. לעומת זאת הוא עיתונאי חרוץ ולאחרונה התקבל כחבר באקדמיה האמריקאית. ברנע זכאי לברכה נאמנה על ההישג הזה, כיוון שהוא מחפש ידיעות בחריצות ולא רק הוגה אותן ממוחו הקודח. הוא איש רעים להתרועע, ויש לו כבוד למקצועו. לכן ההאשמות ההיסטריות שברנע הוא שקרן אינן מתאימות לבגין, שרחשנו לו כבוד. לפתע מופיע הח"כ החדש-ישן, ראש מסדר האבירים של ההדר הבית"רי, כאחד מאחרוני העסקנים במזנון הדלוח של מצודת זאב. בני בגין הופך לקול אדוניו? זה מדהים, אבל מסתבר שבפוליטיקה הכול יכול לקרות.

נחום ברנע, 2008 (צילום: עידו קינן)

אני תוקף את בגין בלב דואב. אנחנו לא מכירים אישית, אבל תמיד שרר בינינו כבוד הדדי. משהו נפגם כאשר בגין שפך את מררתו על ברנע.  נוצר דיסוננס גדול בין כל מה שידעתי ואף כתבתי על ח"כ בגין, לבין מה שנתגלה אחרי שקיפל את זנבו וקיבל מקום בטוח ברשימת הליכוד לכנסת ה-20, בחסד ולא בזכות. תמיד התרשמתי שהוא בז לנתניהו ורואה בו נהנתן, שממיט חרפה על מורשת מנחם בגין. בגין הבן אינו אחראי להתרשמויותיו של משקיף זר ועוין בעליל כמוני, אבל על מרקע הטלוויזיה נראה כמו אנוס, כאילו מישהו הגיש לו איזה טקסט והזכיר לו שהוא חייב לנתניהו. מנקודת ראות רעיונית יש להדגיש שבגין רחוק מאוד מהניאו-ליברליזם הדוגמאטי של נתניהו. הוא אדם צנוע, כמעט פוריטאני ויש הסבורים שירש מאביו את הרגישות לסבלם של העניים. עם זאת, הוא לקח מאביו גם את האיבה השורשית לתנועת הפועלים המאורגנת ולמוסדותיה. בני בגין היה תמיד שייך לאסכולה בתוך הליכוד, שאליה חברו גם יורם ארידור ודוד לוי. הרצון להיטיב עם העם היה משותף לכל חברי הסיעה הבלתי רשמית הזאת, חרף העובדה שהניסיונות ליישם את האידיאולוגיה לא צלחו. פופוליזם לא סוציאליסטי ולאומנות יכולים להיות שילוב פשיסטי קטלני, אבל זה לא קרה לבגין הבן. הוא תמיד דבק בליברליזם בנושאים האזרחיים, בחופש הדיבור ובכבוד להכרעת בתי המשפט. יש לקוות שהמסורת הזו תמשיך להתקיים נוכח האיומים הקשים על שלטון החוק מצד כנופיה ניאו פשיסטית בתוך סיעת הליכוד, אבל קשה להיות בטוח בכך. נתניהו עצמו הוא הגורו של האגף הימני במפלגתו, ואין לדעת מה יעשה ח"כ בגין בקדנציה הקרובה. כאשר חירף וגידף את ברנע בארשת פנים כמעט מפחידה, אחזה בי דאגה הקרובה לחרדה. האם חל תהליך של אקוּניזציה (ע"ש אופיר אקוניס) בנשמתו של נושא הדגל של הליברליזם האמיתי בליכוד? אם משהו קרה לבגין, לא נותר לנו אלא לקוות שהוא יתעשת במהרה.

ברנע לא התרגש מההתפרצות של בני בגין. שניהם פחות או יותר בני אותו גיל, ולעומת עיסוקו הממושך של בגין בגיאולוגיה, ברנע היה תמיד עיתונאי מקצועי שהגיע ל"ידיעות אחרונות" דרך "דבר" והשבועון "כותרת ראשית" שאותו ערך בכישרון רב. את הרקע של בגין מכירים כולם: בן למשפחה רביזיוניסטית שאביו היה מפקד של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). ברנע נולד למשפחה שנמנתה על אצולת תנועת העבודה, ואביו היה בכיר בהסתדרות הכללית של העובדים, שהייתה אז כל יכולה גם במשק וגם ביחסי העבודה. נחום ברנע הוא מפא"יניק רעיוני ואינסטינקטיבי, והחינוך שהוא ספג יצר בוז לימין האזרחי ולמחתרות הפורשות, אצ"ל ולח"י. הוא גם הומניסט עד גבול מסוים, סוציאל-דמוקרט עד גבול מסוים אבל מקצוען מוחלט בעבודתו העיתונאית.

עד לפני כעשרים שנה התייחס ברנע באיבה לרוב אנשי הליכוד. זה השתנה כאשר הנהגת מפלגת העבודה נקטה קו יותר ויותר נצי, ובוודאי שהובילה את המפלגה לאמץ אידיאולוגיה שמרנית בנושא הכלכלי-חברתי, בעיקר אחרי שנת 1984. שמעון פרס לחם באינפלציה בעיקר בעזרת רעיונות ניאו-ליברליים ומדיניות מוניטריסטית קלאסית. הוא לא הסתיר את הערצתו למנהיגה האולטרה ימנית של המפלגה השמרנית הבריטית מרגרט תאצ'ר ותמך בהידוק הקשרים הצבאיים עם דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. הנתונים האלה, בצירוף תרומתו הגדולה לבניית נשק הרתעה גרעיני, היו מקנים לו תדמית של פוליטיקאי ימני בכל מדינה מערבית. אבל פרס ידע ללכת בין הטיפות, המשיך לפעול באינטרנציונל הסוציאליסטי והפך את הצביעות למדע. ברנע היה בשיא פריחתו כעיתונאי בשנות השמונים והתשעים ואני חושב שהוא הפנים שחלק מההבדלים בין מחנה תנועת העבודה לבין הליכוד נעוצים בעבר, ואין להם רלבנטיות רבה בהווה. אני קראתי לזה הבדלים לכאורה, עוד מטבע לשונית של אחי הצעיר מנחם ברעם. לכן החלוקה הקלה מדי בין אנשי המערך לבין אנשי הליכוד יצאה מכלל שימוש. נוצר הצורך לבחון כל פוליטיקאי בהתאם למעשיו ולהצהרותיו ולא רק לפי השתייכותו המפלגתית. כך נוצרה הסימפטיה של עיתונאים שנטוּ אז למפלגת העבודה כלפי אהוד אולמרט. ככל שהתבטאויותיו של אולמרט התמתנו, כך התלקטו לאוהלו עיתונאים כמו ברנע, דן מרגלית ואמנון דנקנר.

הפרגמאטיות של אולמרט הרתיעה אולי את בגין, בדיוק כמו שחיתותו הנוראית, שממדיה הלכו ונחשפו לא רק ב"כל העיר" (החלוץ בנושא הזה) אלא גם בעיתונות הארצית. בגין קלט שגם אולמרט וגם נתניהו נוטים לפנק את עצמם על חשבון הציבור, אבל ביבי לפחות יותר אמין בעיניו בנושאי ארץ ישראל השלמה. גם בנושא זה גברה ידה של הלאומנות על ההתמקדות בנושאים אחרים. אם אנשי המפד"ל לשעבר זנחו כמעט את הדת למען האדמה, בגין מועל בחובתו לנושאים האזרחיים למענה. באורח טרגי, ארץ ישראל השלמה שמכחידה כאן בהדרגה את הדמוקרטיה, פוגעת גם בשלטון החוק.

הנשיא ריבלין מצליח לחיות בתוך סבך הסתירות בין נציותו לבין דבקותו בשלטון החוק; חבר הכנסת בגין בינתיים מקנן בתוך כיסו של נתניהו. אולי זה רק ליקוי מאורות זמני.

•  פורסם בכל העיר, 1 מאי 2015

Share on Facebook