אני גר במחנה הפליטים אל-פוואר, דרומית לעיר חברון ועובד בבניין בבאר שבע. לרווק בגילי קשה לקבל היתר עבודה בישראל ולכן אני נאלץ להסתכן ולהיכנס בלי היתר. לפעמים השוטרים תופסים אותי ועוצרים אותי. בגלל שאין לי היתר, אני נאלץ לישון במקום העבודה שלי תקופות ארוכות. לא חזרתי למשפחה שלי כבר 35 יום. אני לא יכול לנסוע כל יום או פעם בשבוע כי זה כרוך בסיכון, ויש מקרים שהצבא יורה על עובדים שמנסים להיכנס.
מתוך סדרת צילומים המתארת את חייהם של פלסטינים העובדים בישראל, 2012
(מקור: רון אמיר)
לחלק מהאנשים שאיתם אני עובד יש היתרים ולחלק אין. להסתנן לתוך ישראל זה לא קל בכלל, זה מסוכן מאוד ויש לחץ נפשי כבד. גם העלות הכספית גבוהה, קרוב ל-400 שקל למוניות עד הגדר ומהגדר למקום העבודה. רובנו ישנים במקום העבודה, יש כמה עובדים שלא חזרו לביתם כבר שלושה חודשים.
אני ישן בבניין שבו אני עובד, על מזרן על הקרקע ולא יוצא כמעט מהבניין ובמיוחד בלילה. אני מפחד ששוטרים יתפסו אותי ויעצרו אותי. אני מבקש מעובדים אחרים שמחזיקים בהיתרים לקנות לי אוכל ודברים אחרים. אני מרגיש שאני עובד בכלא קטן. אבל עם כל הקושי אני משתכר 300 שקל ביום, שזה הרבה יותר ממה שאפשר להשתכר בחברון, אם בכלל מוצאים שם עבודה.
אני ישן בתנאים לא אנושיים. בבניין אין חשמל ויש לי רק מזרן ושמיכה. אני יודע שאני עובד בצורה לא חוקית ואם אפגע או משהו יקרה לי המעסיק שלי לא יכיר בזה ולא יפצה אותי. למרות זאת אני נאלץ להמשיך ולעבוד בתנאים אלה. אני ושאר העובדים שאין להם היתרים דואגים כל הזמן ונמצאים בלחץ. לפעמים המשטרה מגיעה לאתר הבנייה ואז אנחנו בורחים ומתחבאים בבניינים אחרים. זה קרה גם היום. לפני חודשיים בערך תפסו אותי ונעצרתי למשך חודשיים. אני מאוד מקווה שיום אחד אצליח לפתוח עסק משלי ואפסיק עם כל הדאגות והלחץ הזה.
- א.ה., רווק בן 37, הוא תושב מחנה הפליטים אל-פוואר שבמחוז חברון. את עדותו גבה תחקירן בצלם מוסא אבו השהש, ב-20 באפריל האחרון באמצעות הטלפון, כיוון ששהה באותה עת במקום עבודתו בישראל.
67 שנות טירור מדיני זהו פשע המתרחש 25,000 ימים (לערך) ברציפות וללא הפסקה.
מסוכן לשחק עם רגשותיהם של אנשים כבושים. זאת צריך כל יהודי להבין. עוד יותר מסוכן זה לנצל עובדים כבושים. זעמם המוצדק עשוי להתפרץ, כמו שאירע באינתפדה הראשונה, גם בשנייה. ישראל הזהרי!