אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו!
הוצאת שוקן, 2015, 437 עמ'
ספר זה הינו ללא ספק ספר חשוב מעצם היותו מחקר המשלב פילוסופיה מדינית וחקירה אמפירית על התפתחותה הרעיונית-משפטית של חוקת מדינת ישראל. נקודת הכובד במחקרו של אורי זילברשייד, פילוסוף מדיני המתמחה במערכת הפוליטית בישראל ומדינת הרווחה, היא הטענה ששוויון חברתי וריבונות העם לא זכו עד היום לעיגון בחוקתה של מדינת ישראל במובן הרחב, כשבניגוד למרבית החוקות הדמוקרטיות, החוקה שהתרקמה בישראל הייתה בורגנית באופייה, כשכבר בהכרזת העצמאות ניכרה מגמה זו.
הפגנת המאה אלף בתל אביב, קיץ 2011
פרופ' זילברשייד אינו רק חוקר, אלא גם פעיל חברתי, ובשנת 2008 פורסמה עליו כתבה שהוא עומד בראש ברית חברתית השואפת להקים מפלגה חברתית הדוגלת במדינת הרווחה בהנהגת התנועה הקיבוצית ('הזמן הירוק' 28.8.2008).
מבחינה מחקרית, זהו ספר חובה לסטודנטים למדע המדינה ולמשפט תחוקתי המכיל "איתור מסמכים וקביעת שלשלת התפתחותה של חוקת ישראל במובנה הרחב. מסמכים אלה והתפתחותם מנותחים לפי דרכה של הפילוסופיה המדינית, דהיינו, נחקרת מהותם כביטוי משפטי של כיוונים חברתיים – כלכלים ופוליטיים השרויים במאבק מתמיד." מאידך, גורס זילברשייד "על יסוד חקירה מציע המחקר אידיאל חברתי. לא תמיד נשמר הסדר העוקב בין החקירה המדעית להצגת האידאל, אך הקורא יבחין בין שניהם: ראשית, מחקר מדעי ללא פניות ערכיות, ושנית, אידיאל חברתי, קרי סדר חברתי ראוי, שיש בו העדפה חברתית…האידיאל המוצע כאן הוא שוויון חברתי ניכר, לפי דרכה של מדינת הרווחה, כיסודה של חברה דמוקרטית. אין זה מימוש מלא של המוסר האוניברסלי, אלא המימוש המרבי האפשרי בנסיבות החברתיות והפוליטיות העכשוויות" (עמ' 11).
לצד הדיון הפרטני המעמיק בכרונולוגיית התחוקתיות בישראל, תוך עמידה על ערך השוויון החברתי, מטפל המחבר במושגי יסוד שמן הראוי לתת עליהם את הדעת. אחד המושגים בהם הוא מטפל לאורך הספר הוא מושג "הריבונות". "מתן הריבונות בידי העם הופכת את המדינה לאמצעי בידי העם, למשרתת שלו" (עמ' 40). טענה זו בחלקה הראשון הינה מקובלת וברורה. מקור הריבונות בדמוקרטיה הינו העם, והרשות הנבחרת היא גם הרשות המייצגת את העם. בהקשר זה ראוי לזכור את נאום גטיסבורג מה-19.11.1863 של הנשיא לינקולן, המשמש להגדרת הדמוקרטיה המודרנית: "כממשל של העם, על ידי העם, ולמען העם". בצדק מעיר זילברשייד "שמשטר דמוקרטי הוא באמת [גם, י.ב.] שלטון השכבות הנמוכות הרחבות (שהעבדים המשוחררים הצטרפו לשורותיהן), על ידיהן ממש, כלומר על ידי השתתפותן הרחבה בעיצוב ענייני הכלל, ולמענן הן, כלומר למען האינטרסים החומריים והרוחניים שלהן" (עמ' 59).
הריבונות רלבנטית בדיון במדינת הרווחה, וזילברשייד גורס ש"המשפט הבורגני ממקם את הריבונות במדינה, בעוד משפט מדינת הרווחה, או המשפט העממי למיניו, ממקם את הריבונות בעם" (עמ' 39). אולם בדמוקרטיה המודרנית אזרחי המדינה מהווים את העם, הם מקור הריבונות שלה, ושליחיהם נבחרים לייצגם ברשות המחוקקת-מייצגת. הדמוקרטיה המודרנית, ותהליכי הדמוקרטיזציה, משמעם הכנסת כלל האוכלוסייה תחת כנפי האזרחות, ולאום המדינה. כזהו המצב גם במדינות קפיטליסטיות כמו ארה"ב, כפי שניתן ללמוד מנאום לינקולן. אגב, בשוויץ הקפיטליסטית מונהגים משאלי עם כדבר שבשגרה. משאל עם מבטא את הריבונות הספציפית של העם בסוגיות שעל הפרק, מה שמתקשר לטענת המחבר ש"אם אני שותף לעיצוב דרכו החברתית-כלכלית והמדינית של הכלל, כי אז מתממשת מהותי האנושית, מהותי כייצור תודעתי, בספירה הפוליטית, ופירוש הדבר שהכלל בו אני חי מתנהל באורח דמוקרטי" (עמ' 70).
"דמוקרטיה" הנה מושג נוסף בו מטפל המחבר. הוא מביא דוגמא לא ידועה יחסית, מכתבי אפלטון שקבע שהדמוקרטיה מגיעה לשיאה "כשגם העבדים והשפחות שנקנו במחיר כסף חופשיים הם לא פחות מקוניהם, וכמעט שכחנו להזכיר את השוויון והחירות בין נשים לגברים, וגברים לנשים" (עמ' 43). אף ליברל, או אף איש ימין מודרני, לא ידחה בשום פנים ואופן גישה זו המקובלת כיום בעולם. המחבר אמנם עוסק בהתפתחות מושג זה (עמ' 48- 52) כולל בהגדרת טוקוויל הגורס שהם, כלומר הדמוקרטים, "רוצים בשוויון בתוך חירות" (עמ' 52).
מבחינה היסטורית-פוליטית צודק המחבר בגרסו שיש הבדל בין דמוקרטיה לליברליזם, אך הבדל זה כבר אינו קיים כיום. ולראייה, תביעותיה של התנועה הצ'ארטיסטית נראות היום מובנות מאליהן. תביעות שכללו: "זכות בחירה אוניברסלית (לגברים!), ביטול התניית הזכות להיבחר לפרלמנט בבעלות על רכוש מסוים, ותשלום שכר לחברי הפרלמנט" (עמ' 55). כיום, כשזכות הבחירה לנשים וייצוגן היחסי בפרלמנט מובנים מאליהם, דומה שמחשבה ועשייה פוליטית עברו דרך ארוכה מאז "הדמוקרטיה" מ"הליברליזם" היו מושגים נפרדים, כשהיום התגבש מודל דמוקרטי-ליברלי.
המחבר ער לשינוי במשמעות הדמוקרטיה מבחינת הכלתה על כלל האזרחים כבעלי מעמד שווה במדינה, בציינו ש"העם" (דמוס) בדמוקרטיה המודרנית אינו אלא מכלול של אזרחים אבסטרקטיים, דהיינו קיבוץ של יחידים חסרי כל ייחוד כלכלי" (עמ' 61). אולם מיד הוא ממשיך ומציין בצורה תמוהה ש"בדמוקרטיה הפוליטית, קרי הבורגנית (המצוינת לעתים כ"דמוקרטיה ליברלית" וכ"דמוקרטיה פורמלית פרוצדורלית")… אין "העם" אלא צבר של אזרחים גרידא שאינם עשירים או עניים, בעלי הון או חסרי הון. שאיפה זאת מוצאת היום ביטוי בעיקר בתפיסות דמוקרטיה לא בורגניות, ובמידה רבה בתפיסת הדמוקרטיה של מדינת הרווחה. בקיצור, ממשמעותו החדשה של המושג "דמוקרטיה" לא נובעת חלוקה מחדש, שוויונית יותר של ההכנסות" (עמ' 61).
לטענות אלו יש להעיר: א. הדמוקרטיה הליברלית שונה מזו הפורמלית באשר היא מכילה גם זכויות אזרח פוליטיות, שאינן מתקיימות בדמוקרטיה פורמלית בה הדגש הוא מבני ולא ערכי. ב. לא ברור מדוע היות "העם" ציבור חסר מעמד כלכלי ברור, מאפיינת דווקא את הדמוקרטיה של מדינת הרווחה. בהמשך הוא מסביר ש"דמוקרטיה של מדינת הרווחה" היא תפיסת הדמוקרטיה של האישים והכוחות הנאבקים למען מדינת הרווחה ו"דמוקרטיה זו תגדיר תמיד את העם כריבון ותקדם לדוגמה מושגים של "צדק חברתי", ולא של צדק גרידא, ו"שויון פוליטי"… ולא של שוויון זכויות פוליטי גרידא" (עמ' 63).
אולם מהי מהות הצדק חברתי? על בסיס אלו עקרונות ניתן לקבוע אם הוא מתקיים? אין זה מובן מאליו מניסוח זה של הדברים.
כבר בתחילת הספר כותב המחבר ש"שוויון חברתי פירושו היעדר פערים כלכליים" (עמ' 16). אולם האם היעדר כזה הינו אפשרי בחברה שלאנשים יש כישורים ויכולות שונים? האם ביטול האפשרות לפערים כלכליים, אינה מנמיכה את בעלי היכולת? האם לא ראוי שיהיו פערים כלכלים, אבל לא כאלו שישסעו את החברה? אולי יש לבחון את סיבת הפערים ואת עוצמתם ולא רק את עצם קיומם?
לזכות המחבר יש לציין שהוא נדרש לסוגיה, אך לא באופן מלא. להמחשה הוא מציין שבקיבוצים היה שוויון חומרי מלא או כמעט מלא "משמע, כל החברים נהנים, על בסיס בעלות משותפת על אמצעי ייצור וחלוקה שוויוניות של פירות הייצור, מרמת חיים זהה" (עמ' 17). אלא שזה מיתוס. כפי שמתאר דויד מנור בספרו, נוצר בקיבוצים "חוג סמכותי-אוליגרכי, הפועל מאחורי המסך" שחילקו בינם את הסמכויות דרך פיזור ורוטציה של תפקידים (דויד מנור, השגיאות ההיסטוריות של הקיבוץ ותיקונן, 1994, עמ' 38, בהקשר לבעיות הדמוקרטיה הקיבוצית והפער בינה לבין האידיאל החברתי שלה. ניתן גם ללמוד זאת מהפרק "מזכיר תנועה קיבוצית-כוכב עליון?", עמ' 79- 80).
"מדינת הרווחה" מסביר זילברשייד "מציגה רמה נמוכה יותר של שוויון חברתי. ניתן להגדירה כרפורמה סוציאליסטית של הקפיטליזם" (עמ' 17). דומה ששני המונחים האחרונים אינם עולים בקנה אחד, וגם ההסבר בהמשך אינו מובן תיאורטית די צורכו "עיגון יסודות מדינת רווחה בחוקה של מדינה דמוקרטית כלשהי יש בו משום הכרזה ששוויון חברתי ברמה מסוימת היא ממרכיביה המהותיים של הדמוקרטיה במדינה זו, גם אם אין מתלווה לכך הנמקה תאורטית [מדוע?, י.ב], שהרי יסודות מדינת הרווחה ניצבים בחוקה כזאת לצד יסודות אחרים של המשטר הדמוקרטי, כגון חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, בחירות מחזוריות למוסדות השלטון. העדרה של הנמקה תאורטית כזאת נובעת בדרך כלל ממשמעותו המודרנית–הפוליטית-פרוצדורלית, כלומר הלא סוציו- אקונומיות, של המושג "דמוקרטיה" " (עמ' 19-20). כלומר, המשמעות המודרנית של מושג "דמוקרטיה" חסרה את זכות הקניין, ואין זו כלל זכות שולית מבחינת הדמוקרטיה הליברלית.
שוויון זכויות חברתיות מעסיק רבות את המחבר העוסק בהיבטים שונים של המושג, לדוגמה: "משמעותו – זכותו העקרונית של כל אדם, ללא הבדל מעמד כלכלי, מגדר, דת או גזע, לרכוש מוצרים חומריים או רוחניים המוצעים לציבור, להתמודד על כל עבודה או משרה המוצעים לציבור ולקבל או לרכוש, לפי העניין, כל שירות בעל אופי ציבורי הניתן על ידי המדינה או על ידי גורם פרטי" (עמ' 83). אין בהגדרה זו, המתארת למעשה "שוויון הזדמנויות", משום בעיתיות מבחינת הדמוקרטיה הליברלית, כל עוד אין "השוק החופשי" צריך להבטיח שוויון זה. זכותו של כל אדם לרכוש יאכטה, אבל מי שאין לו מספיק כסף לכך, אין על הממשלה לסבסד לו אחת כזו. (מאידך אם נאסר על אדם להיכנס לחנות בשל מינו או גזעו למשל, יש בכך משום פגיעה בשלטון החוק מעצם הפגיעה בכבוד האדם).
לא ברור במה נתמך הטיעון ש"שוויון זכויות חברתי פירושו אפוא גם זכותו של כל אדם לצבור קניין פרטי ללא הגבלה ולטפס, לפי יכולתו, במדרג המעמדי הריאלי ואף להימנות עם "המעמד" (העשירון או המאון) העליון" (עמ' 83), מה גם שבתחילת הפסקה הוא כותב את הדברים הבאים: "שוויון הזכויות החברתי מבטא באופן מקיף, בגין רוחב העניינים שהוא חל עליהם, את אי קיומם הרשמי, המשפטי של מעמדות בחברה בורגנית, מצד אחד, ואת קיומם בה בפועל, מצד שני" (שם). ועוד, לאחר שהוא כותב על היכולת להימנות על המאון העליון הוא מציין ש"שוויון הזכויות החברתי הנחתו המוקדמת היא העדר שוויון חברתי (שוויון כלכלי). מן הבחינה העקרונית אין סתירה בינו לניצול כלכלי ופערים כלכלים קיצוניים" (עמ' 83-84). אכן מסכת טיעונים שאינה קוהרנטית.
פרופ' זילברשייד הינו מארכסיסט בחשיבתו. בתת פרק בשם "היעדרו של ממד השחרור הכלכלי" הוא כותב ש"שחרור כלכלי הוא שחרור מניצול לסוגיו" (עמ' 91), ובקפיטליזם הוא מוצא בעייתיות בהתייחסותו לזולת כאמצעי ולא כתכלית. אבל אם נצא מהנחה שמדובר בשוק חופשי (המקבל את הרשת הסוציאלית שהסדירה המדינה), האם בהכרח מתן שירותים או מוצרים כרוך בניצול? אם בעל מפעל, למשל, נותן לא רק תעסוקה לפועליו אלא גם מגורים ותרבות, כלום יש פסול מעצם רווחיו? הרי לא ניתן לקיים את התביעה המארכסיסטית שהתמורה הכספית לפועל תהיה שווה לתרומתו ליצור התוצר, אם בעל המפעל אינו יכול להרוויח מכך!
ראוי כמובן לבקר את המבנה הכלכלי של מדינות, כמו למשל השוק הישראלי, שמעצם היותו מונופוליסטי וקרטליסטי הינו מנוגד לתפיסת "השוק החופשי". למשל, ביחס לבנקים נהוג בשל שליטת בנק לאומי ובנק הפועלים בבנקאות, לראות בהם מונופול. לו הייתה בישראל כלכלה חופשית היו נכנסים לשוק הבנקאות ומתחרים. אבל זילברשייד סבור שהמצב הקיים בישראל הוא הביטוי הברור לקפיטליזם וגורס שהקטנת מעורבות הממשלה בפעילות המשקית והשגת איזון בתקציב המדינה משרתת " אינטרס ברור – זה של הכוחות הפיננסים ובעלי בריתם" (עמ' 76).
אך מעבר לכל זאת יש לזכור שהספר, מבחינת התמקדותו בתחיקת החוקה בישראל, החל מהכרזת העצמאות, עבור דרך ועדת החוקה של מועצת המדינה הזמנית על הצעות לחוקות השונות וכלה בחקיקת חוקי יסוד, הינו נכס מחקרי חשוב לכל מי שמתעניין בתחיקת היסוד במדינה. דומה שעד כה טרם פורסם ספר מקיף שכזה על הצעות החוקה השונות כמו גם פרטנות על ההסתלקות מחקיקת חוקה, כשלכך נוספת כמובן בדיקת הזווית הערכית בה מצדד המחבר. זהו גם כוחו של הספר ויעניין גם את מי שחולק על תפיסת העולם של מחברו שאת סיכומו הנקרא "מילות סיום", פתח במילים הבאות:" ההיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל מתגלה כניצחון תפיסת הדמוקרטיה הבורגנית על זו של מדינת הרווחה" (עמ' 395).
