ממשלת ישראל מעודדת אנטישמיות

ישראל היא מדינת חוק הצהיר לא מכבר פרקליט המדינה בראיון לידיעות אחרונות וראש הממשלה חוזר כמעט מדי נאום כי ישראל היא מדינה דמוקרטית. לשני האנשים חוש הומור מפותח, אבל כמה פעמים אפשר לצחוק מאותה בדיחה. ישראל היא דמוקרטיה בנסיגה ודיקטטורה בהתהוות. הדוגמה האחרונה של הפרת חוק היא סוגיית הבוררות בין ישראל לאיראן, מי חייב למי וכמה בסחר הנפט בין שתי המדינות בעידן השאח, כאשר התקיימו יחסים הדוקים בין ישראל לאיראן. ישראל חתמה על שטר בוררות בינלאומית עם איראן החדשה, זו של חומייני, ביודעה היטב כי איראן הפכה מידיד אינטימי לאויב מוצהר.

הנחת העבודה של ישראל הייתה צינית מלכתחילה. היא העריכה כי איראן תכבד פסיקה לחובתה ואילו במקרה הפוך, היה ברור לחותמי הבוררות הישראלים כי ישראל לא תשלם אגורה לאיראן בנימוק כי אין מעבירים כספים למדינת אויב. בימים אלו התממשה תחזית זו במלואה: בית משפט בשוויצריה פסק כי על ישראל לשלם לאיראן למעלה ממיליארד דולר וישראל מסרבת. אז למה חתמתם? אינני מופתע שהרי ישראל היא מדינה בריונית שב-47 שנות כיבוש הפרה ודרסה כמעט כל אמנה בינלאומית כמו גם את חוקי מדינת ישראל.

כך מספקת ישראל תחמושת בשפע לאנטישמים המצביעים לעבר ישראל כאל מדינה של רמאים ושקרנים השודדים את רכוש הזולת. כשצריך לשלם הם בורחים למקלט. במחשבה שנייה ושלישית עולה החשד שמא זהו אינטרס ישראלי לספק תחמושת לאנטישמים, שהרי מה יעשו נתניהו וחבריו בלי אנטישמיות? מי ירקוד על הדם? פרופסור דינה פורת האחראית על נושא האנטישמיות באונ' תל אביב, המפרסמת מדי שנה דו"ח על מצב האנטישמיות בעולם, שסופרת באופן אובססיבי את מספר הקברים היהודים שחוללו, מה תעשה המסכנה בלי אנטישמיות? אל דאגה הגברת פורת. בשביל זה יש לנו את בחורינו המצוינים, המכונים "לוחמי המוסד" הפזורים ברחבי העולם עם דרכונים מזויפים, ובאין קברים מנותצים הם ידאגו לנתץ מספר קברים שלמחרת יופיעו תחת הכותרת "קברים יהודיים חוללו על ידי אלמונים, המשטרה חוקרת, טרם נעצרו חשודים". אין כמו האנטישמיות לשרת את מדיניותה האנטישמית של ממשלת ישראל.

קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה

כמדי שנה עם בוא האביב בחודש מאי, מתקבלים במשרדו של עו"ד אביגדור פלדמן שני מכתבים (מצורפים) מפרקליטות צבא הכיבוש בהם נאמר שאלוף הפיקוד "שוקל" את המשך ההגבלות לשנה נוספת. אם יש לו השגות נא להביאן לידיעת הצבא. מאז שסיים ואנונו לרצות את עונשו באפריל 2004, חוזר ומקבל פרקליטו אביגדור פלדמן מכתבים אלו שהפכו לשגרה בירוקרטית; הטקסט זהה רק התאריך משתנה. אלו מסמכים שקריים כי אין לאלוף הפיקוד מה לומר בנדון, לצורך זאת הוא פקיד הוצאה לפועל של השב"כ, שאנשיו אטמו אוזניהם זה מכבר, אין להם שום עניין לשמוע את השגותיו של פלדמן שהרי לא הסכנה לביטחון ישראל קיימת כאן, אלא ניסיון קר ואכזרי לנקום בואנונו על היותו שלם עם מעשהו. מטרת השב"כ ברורה: להוציא את ואנונו מאיזונו הנפשי, שהרי כל מי שיכולתו השכלית לא שובשה מבין כי בחלוף 30 שנים מסיום עבודתו בכור הגרעיני בדימונה, לא נשקפת ממנו סכנה ביטחונית כלשהי. שופטי בית המשפט העליון מתגמדים אל מול השב"כ, משתפים פעולה עם הרשע ומאשרים מדי שנה את ההגבלות.

מרדכי עשוי מפלדת אל חלד, ולא זו בלבד שאינו נשבר אלא מביט באופטימיות לעתיד. השבוע התקיים טקס הנישואין של מרדכי וחברתו קריסטין, פרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטת אוסלו, אשהמופלאה שסיפור אהבתם יהווה השראה לכל מי שמאמין באדם האוניברסאלי, חוצה יבשות ועמים.

הזוג המאושר

איה המחזאי שיכול היה לדמיין סיפור מהחיים על משפחה שהיגרה לישראל ממרוקו, אבי המשפחה הוא רב ששלח את בנו מרדכי ללמוד בישיבה, חזר בשאלה, הפך לדמות נערצת בעולם, גיבורם של מיליוני הנאבקים נגד נשק גרעיני, חתן פרסי שלום יוקרתיים, מועמד לפרס נובל לשלום, אבל שנוא על בני עמו שמוחם נשטף על ידי תקשורת כנועת שלטון, נחטף מאירופה בפעולת טרור של ממשלת ישראל, ריצה 18 שנות מאסר מהן 11 בבידוד, תוצאה של הליך משפטי מפוקפק, שיעמוד כצוק איתן מאחורי חשיפתו לתקשורת הבינלאומית את תעשיית החימוש הגרעיני שהממשלה מסתירה מהציבור, ועם תום מאסרו לא יביע חרטה, יפגין את סלידתו מגזענותה של הדת היהודית בישראל באמצעות הצטרפותו לכנסיה האנגליקנית, שהאיש היחיד והמיוחד הזה יתחתן עם בתו של כומר נורבגי, בכנסיה בירושלים העתיקה הלוא היא ירושלים הפלסטינית תחת כיבוש ישראלי.

זו הפעם הראשונה בה נוכחתי בטקס חתונה נוצרי מתחילתו עד סופו ואני מודה שהטקס הצנוע, ובו בזמן מרשים, כבש אותי. קודם כל התפאורה, חלל אדיר המשדר הוד קדומים כיאה לכנסיה בת מאות שנים. שנית, צלילי העוגב וקול הזמרה יפים להפליא. דרשת הכומר נעמה לאוזנם של תומכי ואנונו, שבדבריו עמד על הזכות לחירות שנמנעת מואנונו. הכיבוד תאם אף הוא את אווירת הצניעות, נעים לעין, טעים לחיך אבל לא צעקני ולא בזבזני. כל האירוע התנהל באווירה אינטימית, הוא לא דלף לעיתונות וכך נמנעה ההצקה של עיתונות עוינת שמתמחה בהשבתת שמחות.

מכאן שלוחות ברכות חמות למשפחה החדשה, איחולי אושר ובריאות ותקווה להסרת ההגבלות כדי שמרדכי יוכל לעזוב את ישראל ולהתחיל חיים חדשים בארץ בה יהיה חופשי, למשל בנורבגיה.

ומי שרואה כאן סימנים להתקרבות לדת, טועה בפרשנות. הייתי ונשארתי חילוני.

הרב לוינגר

"הרב משה לוינגר (תרצ"ה, 1935 – כ"ז באייר ה'תשע"ה, 16 במאי 2015) היה ממקימי גוש אמונים, ממייסדי מועצת יש"ע וממנהיגיה בעבר. נחשב לאבי היישוב היהודי בחברון ולאחד מאבות ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון וחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים. בעקבות עימותים בינו לבין רשויות אכיפת החוק ופלסטינים באזור מגוריו, הועמד לדין מספר פעמים והורשע, בין השאר בגרימת מוות ברשלנות ובתקיפת שוטרים. זוכה פרס מוסקוביץ' לציונות."

זהו הקטע הפותח את הערך לוינגר בויקיפדיה. הכל נכון. לוינגר, עבריין, גזען, משלב לאומנות קיצונית עם קנאות דתית, מי שהפך את התנ"ך לנסח רישום בטאבו לפיו כל הזכויות ליהודים, נמנה עם תריסר אנשים שבעקבות מלחמת יוני 1967 שינו את פני החברה הישראלית. מדמות מעוררת מחלוקת הפך לוינגר לאיש מופת. קראתי חלק מההספדים שנכתבו לאחר מותו והתמונה העולה מהם מלמדת כי מדובר באיש תם וישר, צדיק בדורו. המהפך במעמדו של לוינגר בא לידי ביטוי בהשתתפותו של נשיא המדינה בהלווייתו ובהספד שנשא. אנשי שמאל ששמו מבטחם ברובי ריבלין ומתענגים על כל הערה של הנשיא המתפרשת כביקורת על נתניהו, ראוי כי יקראו את ההספד שריבלין נשא בהלוויה של לוינגר בחברון, או אז יבינו כי שם מצוי ריבלין האמיתי ולכן לא הייתי בונה עליו כמי שיציל אותנו מממשלת הרשע בני-בנטו.

הרב משה לוינגר (ימין) וגדעון ספירו (משאל) בעת המחאה בחברון, 1983

למען הגילוי הנאות אני מציין כי בעשרות שנות פעילותי נגד הכיבוש וסוכניו יש גם קטע של עימות ישיר ביני ללוינגר. בקיץ 1983 הקים לוינגר מאהל מחאה מול בנין מפקדת הצבא בחברון. דרישתו הייתה להרחיב את נוהל פתיחה באש ולכלול בו גם ילדים זורקי אבנים. הוועד למען סולידריות עם אונ' ביר זית בשיתוף עם שלום עכשיו העמידו משמרת נגדית מול זו של לוינגר. דרישותנו התמצו בהתנגדות לכיבוש ובדרישה לפנות את לוינגר ושאר המתנחלים חזרה למדינת ישראל, במקום לירות על ילדים. לוינגר התקרב אלינו והמפקד בשטח חשש מהתלקחות בין שני המחנות ושלח חיילים שישמשו כחיץ. הוא הגיע עד סמוך אלינו, שמענו היטב את גערותיו ואנחנו לא טמנו ידינו בצלחת.

כתב הטלביזיה הישראלית שנכח במקום ראה כיצד הרוחות מתלהטות ומיהר לראיין את לוינגר. גזענותו באה לידי ביטוי כשאמר שהערבים לא צריכים לראות את חילוקי הדעות בין יהודים ושלח אותנו לתל אביב. הכתב ראיין אותי כתשובה ללוינגר והגבתי על שתי הנקודות: בניגוד ללוינגר אני סבור שחשוב להביא לידיעת הפלסטינים את קיומם של חילוקי דעות בישראל, שלא כל הישראלים הם פיונים בעגלת ההתנחלויות של לוינגר, ובאשר למקום ההפגנה הדגשתי כי אנו מפגינים במקום בו מתרחש האירוע. אדרבה, יתכבד הרב ויעביר את מאהל המחאה שלו לתל אביב ואנו נעמיד מולו גם שם את אלטרנטיבת השלום וזכויות האדם. בעקבות לוינגר עבר על פנינו בן בריתו עו"ד אליקים העצני וכינה אותנו "בוגדים". עניתי לו "טוב לבגוד בעד ארצנו". העימות הזה לא נכלל בכתבה ששודרה ביומן השבוע של הערוץ הראשון (21.7.1983) שהיה גם הערוץ היחידי.

אין ספק,דרכו של לוינגר ניצחה בשלב זה. מדמות נלעגת ותימהונית, כפי שנתפש על ידי רבים בתחילת דרכו הציבורית, הפך ליקיר האומה, בוודאי ליקיר השלטון. הלווייתו נשאה סימנים של הלוויה ממלכתית. הפשיזם עבר והאפרטהייד חוגג.

על כך ניתן לומר, דרך רשעים צלחה. שאלה שאין לי עליה תשובה, לכמה זמן? מתי יתהפך הגלגל?

מחאת האתיופים

אינני יודע אם ההגירה האתיופית לישראל מורכבת מיהודים או נוצרים או חסרי דת , זה גם לא מעניין אותי. לי ברור כי מרגע שקיבלו אזרחות ישראלית הם זכאים לכל זכויות האזרח ללא הבדל גזע-דת-לאום, כנאמר במגילת העצמאות. איש לא סיפר למהגרים כי הם באים למדינה גזענית שחיים בה שמונים אלף מבקשי מקלט מאפריקה והשלטון מתייחס אליהם כאשפה אנושית שיש להיפטר ממנה. לכן, אתיופים יקרים, אתם צריכים לקחת בחשבון כי תסבלו מאפליה מפני שאת צבע העור לא ניתן לשנות ואי אפשר לדרוש מכל שוטר שידע להבחין בין אתיופי ומי סודני ולכן יקרה לא אחת שמי מכם יקבל מכות רצח משוטרים אלימים שהם זן נפוץ במשטרת ישראל.

מאחר וכאמור הם לא הוזהרו הם היו זקוקים לניסיון החיים בישראל על מנת לגלות כי הם מופלים במשרדי ממשלה, עיריות, משטרה שמכה בהם בברוטליות, בעסקים פרטיים, בצבא ורק במקום אחד הם התקבלו באופן טבעי, בניקיון השירותים. הדור הצעיר שראה כיצד דור ההורים מושפל ומובס צבר כעסים שהולידו הפגנות סוערות שנענו באלימות משטרתית לא שגרתית. המפגינים נשאו את דגלי המדינה וברוב הראיונות לכלי התקשורת, וכאלה היו רבים, הדגישו הצעירים כי הם דורשים שוויון, דרישה צודקת שנלווה אליה ליקוי מוסרי בהשעינם אותה על השירות הצבאי. שוב ושוב נשמע הנימוק: שרתנו בצבא ביחידות קרביות , לקחנו חלק במלחמות עזה ודיכוי ההתקוממות בשטחים. נתנו את חלקנו ואנו דורשים את התמורה. אם נתרגם עמדה זו למציאות בשטח, אומרים הצעירים האתיופים ונציגיהם כי אינם נגד גזענות כהשקפה אוניברסאלית. הם משתפים פעולה עם הגזענות נגד ערבים ומבקשי מקלט, ומצפים שהתמורה תהיה זכויות של לבנים. להערכתי זה לא יעבוד. עצתי לצעירים הזועמים לנהוג לפי כלל א' במאבק נגד גזענות: לא להתגייס לצבא גזעני שמשרת מטרות גזעניות.

אלימות המשטרה

אלימות המשטרה נגד מפגינים היא זה מכבר מכת מדינה. תלונות במח"ש לא זוכות לטיפול הדרוש ובחלקן הגדול הן נדחות בכל מיני נימוקי סרק. הגיעה העת לדפדף בספר החוקים או אז נגלה עולם שלם של אפשרויות תחת הכותרת "הגנה עצמית". נא לעיין בחוק על שמו של החוואי שי דרומי, המתיר לבעל נכס להרוג פורץ. שוטר שמקבל משופט צו חיפוש חייב לציין את מטרתו, ולעולם לא יינתן הכשר להרס רכוש. שוטר אלים שמתחיל להתפרע ולהרוס רכוש מפסיק להיות שוטר והופך לפורץ שדינו נגזר על פי חוק שי דרומי. אם זו ההרשאה באשר לרכוש על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בפריצה לגוף האדם. לשוטר אסור להכות אזרח בין אם הוא מפגין חוקי או לא חוקי. זהו צו קטגורי, כלומר, האיסור הוא מוחלט. היו כבר מקרים ששופטים זיכו אזרחים שהואשמו בהפעלת אלימות נגד שוטרים משום שהשופטים שוכנעו שהאזרחים פעלו במסגרת הגנה עצמית. אינני מציע להרוג שוטרים ולו בגלל שאני נגד עונש מוות כמתחייב מחברותי באמנסטי, אבל בהחלט רצוי לבדוק היטב את הסוגיה האם ניטרול זמני של שוטר שתקף מפגינות ומפגינים שלווים הוא חוקי במסגרת הזכות המוכרת להגנה עצמית.

מצעד הדגלים

החג הקרוי "יום ירושלים" האמור לציין את מה שמכונה בשפה הרשמית "איחודה של העיר" אינו יותר מאשר פרובוקציה יהודית של הקולוניאליזם הישראלי המתגרה בחוק הבינלאומי ובתושביה הפלסטינים. החג המוזר והמופרך אפילו לא משרת את יוזמיו כי יום זה, יותר מאשר בכל יום אחר, משיג בדיוק את ההיפך: פיצולה של העיר מופגן ביתר שאת. ירושלים הפלסטינית היא אזור מוזנח שמזכיר רמת שירותים של עולם שלישי בעוד מערבה היהודי מקבל שירותים נסבלים. מעולם לא היה איחוד.

ירושלים הפלסטינית שהייתה המרכז של חיי התרבות בטרם הכיבוש הישראלי הפכה לכמעט מדבר שממה לאור האיסור הישראלי על אירועי תרבות ואמנות שיש בהם ולו רמז לכיבוש. שכונות בירושלים הפלסטינית מופרדות בחומה נוסח חומת ברלין. במושגים דרום אפריקאיים ירושלים הפלסטינית היא בחלקה הגדול מעין סווטו בעוד ירושלים היהודית היא מעין יוהנסבורג לבנה, בהבדלים המתבקשים.

יום ירושלים, שהוא ביטוי של הוצאת לשון בבחינת אנו מצפצפים על כל העולם, מורכב רובו ככולו מפרובוקציות משנה. הנבזית שבהן, מצעד הדגלים של המתנחלים המתעקשים מדי שנה לעבור ברובע המוסלמי. מצעד זה מזכיר לי מצעדי דגלים בגרמניה ואיטליה של שנות השלושים, וכן, גם את המצעד ב- 1977 של המפלגה הנאצית בארה"ב שהתעקשה לערוך מצעד בעיירה סקוקי, פרוור של שיקגו, בה מתגוררים אלפי ניצולי שואה.

אותו ראש, אותם ערכים, אותן שיטות.

Share on Facebook