לפני כ-5 חודשים דיווח צפריר רינת ("הארץ", 21 בדצמבר 2015) על קריאה פומבית של 65 מדענים בעלי שם בתחום האקלים והאקולוגיה לארגוני סביבה בעולם לשקול מחדש את התנגדותם לאנרגיה גרעינית, אשר, לפי טענת המדענים, "תסייע  בהתמודדות עם משבר האקלים ותגרום פחות נזקים משיטות ייצור אנרגיה אחרות." בשנת 2012 היו 450 כורים גרעיניים בעולם שיצרו חשמל, מהם כ-100 בארה"ב, 58 בצרפת, 33 ברוסיה. כרגע הולכים ונבנים עוד 72 כורים בעולם, כמחציתם בסין, 10 ברוסיה, 7 בהודו, 5 בארה"ב. אשר לעתיד – סין מתכננת להגדיל את ייצור החשמל בכורים גרעיניים פי 4-5 עד 2020, פי 3 נוסף עד 2030. הודו מתכננת כעת בניית 20 כורים נוספים, רוסיה עוד 14. יצירת חשמל מאנרגיה גרעינית בעולם נמצאת בעלייה מתמדת, הכורים מתוכננים להיות בטיחותיים יותר, בעלי תוחלת חיים ארוכה יותר, ליצור הרבה פחות פסולת גרעינית, אם בכלל. לא תהיה לנו השפעה גדולה על מגמה זאת של התגרענות בעולם, נצטרך ללמוד לחיות אתה, להשתלב בה, אם כי לא יהיה נבון לבנות כורים נוספים בארץ כאשר ישראל אינה חתומה על האמנה לאי-הפצת הנשק הגרעיני, ובשל כך הטכנולוגיה העדכנית בעולם בתחום בניית כורים ותחזוקתם נעולה בפנינו במידה רבה. כפי שנבין בהמשך, בניית כורים נוספים בארץ עלולה להמיט עלינו אסון כל עוד הכורים סגורים בפני ביקורת ציבורית, ונשלטים ע"י אנשי בטחון ולא ע"י מדענים ואנשי מקצוע.

צילום מסך מתוך התכנית "הסוד האפל של הכור בדימונה", ערוץ 10

אחת הבעיות המטרידות  בכורים גרעיניים היא שאלת הקרינה ובטיחות העובדים. מבחינה זו נבדיל בין שני סוגי כורים: כורים המיועדים ליצירת אנרגיה חשמלית, וכורים המיועדים ליצירת פלוטוניום והפרדתו למטרות צבאיות או אחרות. הבה נכניס את נושא הקרינה המייננת (שמקורה, באופן ישיר או עקיף, בריאקציות גרעיניות) לפרופורציות נכונות. נוהגים להשוות את ההשפעה הביולוגית של קרינה רדיואקטיבית הנספגת ע"י גוף האדם עם קרינת רנטגן הנהוגה במתקנים רפואיים. קרינה זאת נמדדת ביחידה הנקראת רא"מ (roentgen equivalent man=rem). בהקרנת רנטגן של החזה נספגת, באופן טיפוסי, מנה של 6 מרא"מ (מילי-רא"מ אחד– > אלפית של רא"מ). קרינה מחומרים רדיואקטיביים בקרקע תורמת כ- 30 מרא"מ לשנה, קרינה קוסמית כ-25 מרא"מ לשנה. קרינה במזון יכולה לתרום 20 מרא"מ לש', הקרינה מחומרים רדיואקטיביים בגוף שלנו כ-40 מרא"מ לש'. צפייה בטלוויזיה תורמת מרא"מ אחד לש'.

המנה הממוצעת של קרינה הנספגת ע"י האדם בארה"ב היא 360 מרא"מ לשנה. במשך ההיסטוריה הגוף למד לתקן באופן רציף נזקים שנגרמים ע"י מנות קרינה כאלו, ואילולא כך, המין האנושי, וצורות חיים אחרות, היו נכחדים מזמן. בקרבת כורים גרעינים בעולם מנת הקרינה הנספגת גדלה בשיעור של 0.01 מרא"מ לש' בלבד – שהיא זניחה לחלוטין. התמונה שונה כאשר ישנה נזילה במערכת הכור, מצנרת הקירור למשל, ועובדי הכור נחשפים אז למנות קרינה גבוהות מאד. מעריכים שמנת קרינה חד-פעמית של 450 רא"מ (כלומר 450,000 מרא"מ) תגרום למוות ב-50% של המקרים. הסיכוי שיקרה דבר כזה יגדל באופן מהיר עם אורך החיים של הכור, למשל עם גילו יעלה על 40-50 השנים המתוכננים. גילו של הכור בדימונה, לפי מקורות זרים, היא למעלה מ-50 שנה.

המצב שונה לחלוטין אם הכור מוקדש ליצירת פלוטוניום (Pu) והפרדתו. האיזוטופ Pu-239 נוצר בכור כאשר אורניום-238 בולע נויטרון, דבר שכיח למדי. מ- Pu-239 ניתן להרכיב פצצות, והפרדתו ממוטות הדלק הגרעיני בכור נעשית באמצעים כימיים, בתהליכים פשוטים יחסית, זולים ומהירים בהרבה מתהליכי העשרת האורניום (החומר החילופי להרכבת פצצות) בעזרת אלפי צנטריפוגות. אם ה- Pu-239 נשאר בכור זמן רב (בכורים להפקת חשמל מחליפים כרגיל את מוטות הדלק פעם בשנתיים-שלוש שנים) הוא מספיק לבלוע נויטרון נוסף ולהפוך ל- 40Pu-2, שמקלקל כל פצצה טובה, עקב נטייתו להתבקע באופן ספונטני ולגרום להצתה מוקדמת, לא רצויה, של הפיצוץ. על מנת ליצור Pu להרכבת פצצות יש "לחלוב" אם כן את ה-Pu-239 מהכור לעתים קרובות, למשל פעם בחודשיים-שלושה, על מנת למנוע היווצרותו של 40Pu-2. בתהליך ההפרדה הכימית של ה- Pu-239נוצרות תרכובות פלוטוניום בצורת גז שקשה להיפטר מהן – מלבד לשחרר אותן לאטמוספרה דרך ארובות גבוהות מאד (שהן סימני ההיכר של מפעל למיחזור פלוטוניום) שנפתחות כאשר הרוח נושבת בכיוון ה"נכון".

פלוטוניום הוא חומר מסוכן ומזיק ביותר, גם בכמויות זעירות מאד, מתחת לרף הקריאה של מכשירי הניטור. אם הוא נשאף לתוך הריאות, הוא נכנס למחזור הדם, נדבק לאטומים אחרים של פלוטוניום ויוצר גושים רדיואקטיביים זעירים של פלוטוניום המתיישבים בכבד, במוח, בכליות, על העצמות. בהתפרקות הרדיואקטיבית של הפלוטוניום נפלטים בקביעות מ"נקודות חמות" אלו חלקיקי אלפא הרסניים, בעלי טווח של 30 אלפיות המילימטר ברקמת הגוף, והופכים אותן למוקדים של היווצרות סרטן. אם שואלים מהי עוצמת הקרינה של הפלוטוניום באוויר (כלומר, מה תהיה תוספת עוצמת הקרינה ביחידות מרא"מ שכל עובד יקלוט בתג המדידה שלו, התשובה היא – קרוב מאד לאפס. אותו דין לגבי מוני גייגר בתחנת ניטור קרינת אלפא במרכזי אוכלוסין בסביבה, ובפרט כאשר הטווח באוויר של חלקיק אלפא מהתפרקות רדיואקטיבית הוא 3-5 ס"מ. אם רצונך לדעת האם עובדי הכור שאפו פלוטוניום לריאותיהם – למרות שמכשירי הניטור שלהם מראים קריאה אפס – תמדוד את תוחלת החיים של העובדים!! גם בדיקות שֶׁתֶן עשויות לגלות עקבות של מתכות כבדות. אין פלא שמונה הגייגר היחידי בדימונה, הממוקם במשרדו של ראש העיר (כפי שרואים בסרטה של אורנה בן-דוד) מראה בקביעות קריאה כמעט אפס – "אין אצלנו רדיואקטיביות" –  אבל אם שואלים מה תחולת הסרטן בדימונה, בערד, בירוחם, ביישובים הבדואים בסביבה, מתברר שאין תשובה לשאלות אלו, אף אחד אינו יודע. האם הקרקע והמים בסביבת הכור מזוהמים? מתברר שמדידת קרינה בסביבת הכור היא עבירה על החוק העוסק בסודות המדינה, ועבירה על החוק הזה עשוי לגרור מאסר עד 15 שנים. המראיינת מעירה: "חוק חופש המידע בישראל? בכל אופן לא תחת המטריה של הוועדה לאנרגיה אטומית". מסיבות ביטחוניות אסור לך לדעת כמה אנשים חלו או מתו מסרטן בעיר דימונה.

הפעילות הביולוגית של אורניום דומה במידה רבה לזו של פלוטוניום. הרדיואקטיביות של אורניום אמנם מזערית לעומת זו של פלוטוניום, אבל הריכוז שלו בדרך כלל גדול בהרבה, כך שההשפעה הסופית לעתים דומה. האמריקאים השתמשו בקליעים של אורניום מדולל נגד טנקים עיראקים במלחמות המפרץ, קליעים שניצתו ובערו כאשר חדרו את השריון של הטנקים, ויצרו עשן סמיך של חלקיקי תחמוצת האורניום. חיילים אמריקאים רבים שנכנסו לטנקים ההרוסים בחפשם אחרי 'מזכרות', שאפו את חלקיקי האורניום לריאותיהם, שנכנסו בהמשך למחזור הדם, ועם חזרתם הביתה פיתחו מחלות סרטן למיניהן וילדו תינוקות בעלי מומים – תופעה שכונתה 'תסמונת מלחמת המפרץ'. יש להניח שעובדי הכור בדימונה הנמצאים למשל בבניינים שעוסקים במיחזור והעשרת אורניום, בלי אמצעי בטיחות מספיקים, עלולים אף הם להיות חשופים לאוויר רווי תרכובות אורניום. אורנה בן-דוד מראיינת בסרטה עובד חולה סרטן שריכוז האורניום בשתן שלו עלה כל פעם, מבדיקה אחת לשנייה. רופא הכור אומר לו: "זה לא כלום, המדידות מראות שלא נחשפת כלל לקרינה רדיואקטיבית!"

מונח לפני עותק של "ידיעות אחרונות" מה-8 במאי 2001 עם כותרת גדולה בעמוד הראשון: "הנהלת הכור הפקירה אותנו" … "הפגנה חסרת תקדים תיערך היום מול הקמ"ג בדימונה. עשרות עובדים לשעבר שלקו בסרטן תובעים מההנהלה שתכיר בעבודתם כגורם למחלה. לצדם יתייצבו האלמנות והיתומים של עובדים שכבר אינם בין החיים". הופיע מאמר בעתון "הארץ" כעבור 3 שנים (28 ביוני 2004) תחת הכותרת: "מים כבדים חודרים עמוק", ובו תמונה של עובדי קמ"ג ומשפחותיהם הנושאים שתי כרזות: "עד מתי נמות בשקט?", וכן, "תוחלת החיים של אדם במדינת ישראל היא 76 שנה, ולא 46 שנה".

התנהלו תביעות משפטיות רבות של עובדי הכור שחלו מסרטן נגד ההנהלה. בשנת 1995 הוגשה לבית משפט תביעת פיצויים ע"י 44 עובדים, חולי סרטן, מהכורים בדימונה ובנחל סורק. המשפט התנהל עדיין בשנת 2012 כאשר כמחצית מהתובעים מתו בינתיים ויוצגו ע"י אלמנותיהם. בעדותה בפני בית המשפט מעידה ד"ר תלמה בירן, מומחית לקרינה רדיואקטיבית וראש המחלקה לשעבר לבטיחות קרינתית בנחל סורק, כי עובדים לשעבר בכור בדימונה שחלו בסרטן נחשפו באופן יומי למנות קרינה שנחשבו כמקסימום המותר לשנה שלמה. תוצאות המעבדה התגלגלו במרתף, ובמשך 30 שמה לא נבדקו העובדים לגלות האם נחשפו לקרינה רדיואקטיבית פנימית. אף עובד בקמ"ג, לפי המסמכים והחישובים שלהם, לא נחשף אף פעם.

בן-דור טוענת שבדיקות העובדים היו למראית עין בלבד. תוצאות הבדיקות האלו אף פעם לא עובדו, ולעובדים נמסר שמצב בריאותם תקין. רק כעבור שנים גילו שהם גוססים מסרטן.

השופטת אסתר דודקביץ, שניהלה את המשפט מאז 2005, מתחה ביקורת על התנהלות הקמ"ג, בכל הנוגע לשמירת המידע על מסלולי הבדיקה הפנימיים לעובדים בתחום הקרינה הגרעינית, ולאחר שהתברר כי מידע שהכיל נתונים על בדיקות העובדים הושמד, ולא ניתן לשחזרו. בהמשך, מעל דוכן העדים, נחשף מסמך סודי שחתומים עליו מרבית בכירי הקמ"ג, "ובו הנחיות מדויקות כיצד לשנות, למזער, להונות ולהעלים את נתוני הבדיקות של העובדים" (מתוך סרטה של ארנה בן-דוד). ב-2012 קוראת השופטת לצדדים ורומזת למדינה להתפשר עם התובעים. כעבור כמה חודשים השופטת פורשת מכס המשפט. מדוע? אינני יודע. לא כתוב. בהמשך מינתה שרת המשפטים, ציפי לבני, ועדת ציבורית שתסייע לגמור את המשפט.

נסיים את פרק התביעות המשפטיות נגד הוועדה לאנרגיה אטומית בציטוט מעיתון "הארץ" (11 בנובמבר 2013): "נדחתה עתירת עובד הכור בדימונה שטען כי אולץ לשתות אורניום" (בתוך כוס מיץ אשכוליות) במסגרת ניסוי מדעי. בית המשפט קיבל את טענת הוועדה לאנרגיה גרעינית, שלפיה ההשתתפות נעשתה בהתנדבות, ופסק שהתובע ישלם למדינה הוצאות משפט בסך 45 אלף שקלים (!).

במאמרו "החמצה גרעינית" ("הארץ",15 במאי 2015), מברך אבנר כהן את אורנה בן-דוד על המיני-סדרה שהפיקה לערוץ 10 בנושא ממלכת הגרעין. אני מצטרף לברכה זאת. אורנה בן-דוד העיזה לפזר את הערפל הסמיך שהסתיר מעיני הציבור את השרירות, היהירות וחוסר הידע המקצועי שאפיינו את ניהול הכור בדימונה, שהפך אותו לכור שיש לו מדינה, לגולם שביכולתו להמיט אסון על כולנו. אני מתרשם שלא השתנה הרבה בממלכת הגרעין במשך השנים.

ניתן לצפות בשני הסרטים:  

www.youtube.com/watch?v=P9a6zEodPZw

www.youtube.com/watch?v=w_1YEbaxFxA

Share on Facebook