כאשר נוכחו אנשי השמאל לדעת, שלא תיתכן חלופה שמאלית לממשלת האוון הזו כל זמן שחלק מהאופוזיציה מתהדר בנוצות של שמאל אבל מצדיק בכל הנושאים החשובים את מדיניות הימין, הפך הייאוש למטבע עוברת לסוחר. יבבות המיואשים מחלחלות מהרובד האישי אל התחום הציבורי, ורבים מאנשינו מתגדרים בפאסיביות קודרת ומוצאים לעצמם ערי מקלט בתחום האישי.

הנהגת ה"אופוזיציה" (מתוך דף הפייסבוק של המחנה הציוני)

חבר התבטא השבוע בפייסבוק שהייאוש שלו איננו נובע מקלסתרה המכוער של הממשלה אלא דווקא מהפרופיל הציבורי של ראשי האופוזיציה. הבנתי ללבו אבל דומה שגם הוא מתקשה להסיק את המסקנות. יש מוצא מהדיכאון, שמשתק את יעילות התגובה שלנו כלפי המפלצתיות האנטי-דמוקרטית של ממשלת הימין. לא מדובר בדרך קלה ונעימה אלא בנקיטת פעולות רדיקליות שכרוכות בהתנערות מקודים חברתיים ופוליטיים שמחבלים בתנועת ההתנגדות לכיבוש שעליה אנו חולמים.

הדרך הבדוקה להיחלצות מהדיכאון היא ההתנערות הסופית, המשחררת, מאשליות. אפשר כמובן לבדוק את רשימת חברי הכנסת ואפילו למצוא פה ושם כמה אנשים סבירים, אבל התלות הנפשית במשיחי שקר, שאינם אלא מהדורה קצת יותר סבירה של שרי ממשלת הימין, מזיקה לכל מאבק בהווה ומקעקעת את התקוות לעתיד. מיטב הכותבים בארץ תמכו בזמנו בשמעון פרס ואפילו באריאל שרון ובאהוד אולמרט, רק כדי להיווכח שאין ביכולתם ואולי אפילו אין ברצונם לחולל שינוי ממשי כלשהו. לאף מנהיג פוליטי עם שאיפות מדיניות מרחיקות לכת אין יכולת לגייס רוב בכנסת ובציבור כדי לבצע את הדרוש להמשך קיומה הבטוח של מדינת ישראל. קשה להאמין שמישהו יוכל לעקור התנחלויות ותיקות או אפילו לחסל מאהלים קיקיוניים. העימות עם המתנחלים ותומכיהם נתפס כמכשול בלתי עביר לכל ממשלה, ובחוגי המרכז הלאומני התרחיש הזה איננו קיים עוד. יאיר לפיד, בוז'י הרצוג ואפילו שלי יחימוביץ' וויתרו לגמרי על המערכה החיונית הזאת, ולכן היא פשוט נגנזת לטובת הגשמת חלומותיהם התנ"כיים של אנשי ארץ ישראל השלמה, הדתיים והחילוניים כאחד. את האמת הזאת עלינו לתרגם לתוכניות פעולה חדשות. אין טעם להעמיד פני מופתע כאשר עוד קרנף מהמחנה הציוני מצחצח חרבות לעימות עם איראן, או מצטרף לקונסנזוס הלאומי בנושא הפלסטיני. בסופו של חשבון הרצוג וחלק מחבריו הם קרובים יותר למנהיגי המתנחלים מאשר לשמאל העקבי. המסקנות לטווח קצר הן עצובות: אין עם מי להילחם למען השלום ובעד חברה שוויונית יותר. עד שהעם הישראלי לא ישלם מחיר לאומי ואישי כבד על הכיבוש ועל ההתנחלויות, לא יחול מפנה מרחיק לכת.

התוכנית לשינוי כרוכה בקורבנות אישיים. אנשי שמאל עקבי לא יזכו בעתיד הקרוב באהדתם של ישראלים רבים. ההתנערות מהאשליות היא קשה, לכן אני מציע לאנשינו להפסיק לחפש בזכוכית מגדלת הצהרות שפויות מפיהם של פוליטיקאים, שיש להם מכנה משותף עם הימין, הקרוי "ציונות". את בעלי הברית יש לחפש בקרב אנשים שאינם נרתעים מעימות בשתי חזיתות: בחזית הפנימית עלינו להיאבק בהתנחלויות, לשלול את הלגיטימיות שלהן ולחתור להידברות כנה וישרה יותר עם הפלסטינים; בחזית החיצונית יש לחפש בני ברית ולנהל מערכת הסברה מקיפה נגד ממשלת הימין. לפני מאבק כה גורלי עלינו "לספור ראשים" כדי להגיע לאומדן פחות או יותר מדויק על הכוחות החברתיים העומדים לצדנו. מוטב לומר כבר עכשיו שניאו-ליברלים לא יעזרו לנו לצבור נקודות בדעת הקהל העממית. קשה לדרוש מהאזרחים הערבים והמזרחים לתמוך במפלגות שדנות אותם לחיי עוני נצחיים.

"דעת הקהל העממית" תעמוד לצדנו בהדרגה רק אם נהפוך את מאבקם לחיים בכבוד לדגל של השמאל. לא נחכה לשלום טוטאלי באזור כתירוץ לזנוח את הבעיה המעמדית והחברתית, אלא נסביר בסבלנות ובסובלנות כיצד מנצל הימין את הסכסוך הישראלי-ערבי כמסך עשן למעשי גזל שיטתיים בתוך גבולות ישראל. עלינו להשריש את ההבנה שהמאבק נגד הגזענות ובעד השוויון נובע מאותה שאיפה להגיע לחברה צודקת ושלווה. הפרופיל החברתי של מנהיגי השמאל חייב להשתנות. השמאל הוא יהודי-ערבי, אשכנזי-מזרחי, ונותן ביטוי לכל מי שיש לו אינטרס מעמדי בשינוי חברתי רדיקלי. מצביעי יאיר לפיד והרצוג ייאלצו לשקול את המשך דרכם: להשתלב בשמאל העממי, או לדעוך בחיק המרכז הלאומני, בדיוק כפי שקרה לאהוד ברק ולשמעון פרס. יש להודות שאין לנו הרבה זמן, ולכן יש לנקוט בכמה צעדים דחופים. נצטרך לעודד את השמאל במרצ לחבור ליסודות הסוציאליסטיים ברשימה המשותפת, וגם לקרוא לאנשי שמאל מזרחים להצטרף להנהגת השמאל הרדיקלי ולתת בה את הטון. זה יכריח גם אותנו לשנות את יחסנו למייצגי הציבור המזרחי והערבי, ולראות בהם שותפים שווים בכל מאבקינו. לא נוכל להשפיע על הציבור להשתנות, מבלי לחולל את השינוי הזה גם בקרבנו.

השותפים האמיתיים שלנו חיים בתוך העם, ולא מתרועעים עם טייקונים שחולבים את לשדה את החברה הישראלית. גיוס האינטלקטואלים והאמנים למען ההסברה השמאלית הוא יעד אפשרי, בתנאי שהערבים והמזרחים ישתלבו עם האליטה וישנו את צביונה.

כדאי לבחון את מהותם של אלה שהתיימרו להנהיג את השמאל בעבר הלא רחוק: עמרם מצנע הסימפטי, אבל החיוור; אהוד ברק, ליכוד ב' בכל רמ"ח אבריו; פואד בן-אליעזר החמדן הקלאסי; יוסי ביילין מאחז העיניים; הרצוג, איש הזרם המרכזי הלאומני במפלגת העבודה, שחרף נאומו התקיף בכנסת נגד נתניהו איננו מסוגל לשרוד באופוזיציה. כל אלה והעסקנים הצמודים אליהם אינם חותרים באמת לשינוי. הם מבקשים לכבוש להם עמדות ברשות המבצעת ואז לשכנע את האמריקאים שהם שוחרי שלום. אם "השמאל" נרתם לתעמולה של ממשלת ביבי הוא מאבד את זכותו להיות חלק חיוני במחנה השלום. הרצוג ולפיד ישככו אולי את זעמם של כמה יהודים אמריקאים שמאסו בביבי, אבל זה לא יקדם את יעדי השמאל: שוויון חברתי ושלום.

יש להילחם על נשמתם של רבבות הישראלים שמוכנים לתרום להשגת היעדים האלה. "ספירת הראשים" היא אולי מייאשת ומרפה ידיים אבל יש בה גם אלמנט חיובי, שיעורר אנשים רבים מתרדמתם המבוססת רק על אשליות. באין חזון ייפרע עם, אבל לנו יש חזון, קשה מאוד לביצוע אבל בכל זאת מרומם נפש ומלכד. נבנה בסיס חברתי חדש לאידיאולוגיה שלנו, נגשר בין החזון החברתי לבין השאיפה לשלום, נאחה את הפערים בין ישראלים ותיקים לבין המזרחים, נקים תנועה יהודית-ערבית שתפעל במשותף. נתאים את ההנהגה השמאלית לציבור החדש שיתווסף אליו, ונגלה מחדש את היסודות הטובים והבריאים של בני עמנו. חשוב להשתחרר מהבוז כלפי "הישראלים", שאינם אלא אנשים כמונו. קצת ענווה והרבה שכל יניבו פירות.

• פורסם בכל העיר, 12 יוני 2015

Share on Facebook