חברים, קרובי משפחה וידידים רבים ליוו הערב (יום חמישי, 25 ביוני) את פעיל מק"י הוותיק דני פתר (פטרזייל) וחבר מערכת "הגדה השמאלית", בדרכו האחרונה. בין מלוויו: השרים לשעבר יאיר צבן ורן כהן, חבר הכנסת דב חנין, חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי, הזמרת עמל מורקוס, העיתונאים עמירה הס וחיים ברעם, ועוד רבים – יהודים וערבים. "דני", כפי שכונה על ידי הרבים שהכירו אותו, נטמן בבית הקברות של קיבוץ יד חנה.
דני פתר (שני מימין) בהנהלת המשלחת לפסטיבל הנוער במוסקבה, 1957
דני פתר היה ידוע בחוגי השמאל העקבי, בשמו הפרטי "דני". כולם ידעו במי מדובר גם ללא תוספת שם משפחתו או תיאורו הפיזי. כי "דני", שנולד ב-1928, היה דמות מרכזית בעשייה ובפולמוסים הפוליטיים והאידיאולוגים של השמאל בישראל בשישה העשורים האחרונים.
דני פתר נולד בפולין, אך כילד התגורר בירושלים ובתל-אביב. במסגרת התגייסותו בפלמ"ח נפצע בקרב ונמנה עם מייסדי קיבוץ צרעה. בגיל 26, בשנת 1954 הצטרף פתר למפלגה הקומוניסטית ופרש ממנה בעת הפילוג ב-1965 והוסיף להיות חבר בפלג של מיקוניס וסנה עד 1969, שנת פרישתו הסופית. בספר הזיכרונות פרי עטו ("לב בצד שמאל") שפורסם לפני יותר מעשור הוא כתב "אני נוהג לומר שבמפלגה הקומוניסטית הייתי באמת 11 שנה, מפני שאינני חושב שהמפלגה בראשות סנה ומיקוניס שאחרי הפילוג הייתה קומוניסטית". במשך שנים רבות, בין 1958 ל-1965, עמד פתר בראש "סיעת המורים הדמוקרטית" שפעלה במסגרת הסתדרות המורים.
על הסיעה סיפר בריאיון שפורסם בעברית ובערבית ושערך עמו מופיד סידאווי: "היא היתה כל-כולה סיעה יהודית-ערבית. הדבר בא לידי ביטוי בהנהלתה, בכינוסיה, במצעה ובכל פעולתה. ראוי לזכור כי אלה היו שנות הממשל הצבאי וכל מורה ערבי שהזדהה ציבורית עם הסיעה, היה צפוי באורח מיידי לפיטורים, צפייה שמומשה במקרים רבים מאד. על כן היתה פעולתנו מרוכזת במידה רבה נגד מסע הפיטורים במשרד החינוך עצמו, בהסתדרות המורים ובפני שופטי בג"ץ. ברור שהסיעה לא היתה יכולה להתקיים כפי שהתקיימה, אילולא ידעו חבריה היהודים להעריך את גודלו של הסיכון שחברי הסיעה הערבים לוקחים על עצמם. סיעה פרצה לראשונה את הדרך להסתדרות המורים ולמוסדותיה ב- 1962, כאשר הסיעה השיגה 436 קולות ( כדאי לזכור כי אז מספר התלמידים והמורים היה קטן בהרבה), עורר הדבר סערה עצומה בכלי התקשורת של הימים ההם. בכותרות נאמר: '436 קומוניסטים יהודים וערבים מחנכים בישראל'. כך הגענו לוועידה, למועצה ולמרכז של הסתדרות המורים".
לאחר שהיה פעיל בחוגי שמאל רבים, בהם שי"ח (שמאל ישראלי חדש) והפלג השמאלי של של"י (שלום ושוויון לישראל), פתר הצטרף לחד"ש לאחר הקמתה ב-1977 והיה פעיל במסגרת החזית במשך שנים. עשור לפני מותו הצטרף שוב למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). "שבתי הביתה" אמר אז לחבריו בסניף תל-אביב. בשנים האחרונות שורה של מחלות פקדו אותו. אך המגבלות לא מנעו ממנו לכתוב ל"זו הדרך" ולאתר "הגדה השמאלית" שנמנה עם מייסדיו. עוד בשנה האחרונה, יושב על כיסא גלגלים, פקד ההפגנות של האחד במאי ונגד מלחמת עזה.
בטקס האשכבה שנערך היום נשאו דברים השר לשעבר יאיר צבן, שהכיר את פתר עוד מימיו בתנועת הנוער – לפני כ-70 שנה; פעיל השמאל הוותיק ראובן קמינר, אף הוא חבר במערכת "הגדה השמאלית", שהסביר את פשר שובו של פתר לשורות מק"י לפני כעשור ("זו אמירה כלפינו. זו אמירה לפיה יש חשיבות בפעילות האישית, אבל הקולקטיב – הפעולה המשותפת והמאורגנת, היא היחידה המסוגלת לשנות סדרי עולם"); בנו השחקן והבמאי סיני פתר ששיתף את הקהל בתחושותיו כילד וכמתבגר "הגדל בכרם התימנים, שכונת עוני, בבית שמאלי – אבל לאו דווקא של שמאל סלוני, אלא בית של פעילים"; חבר הלשכה הפוליטית של מק"י, עיסאם מח'ול, דיבר על "החושך העוטף את כולנו, על סגן שר השולל את אזרחותם של הערבים החיים על אדמותיהם"; פרופ' יוסף זעירא העלה על נס את מאבקו של פתר לשותפות יהודית-ערבית ולמען הסוציאליזם; תלמיד של דני פתר לשעבר בבי"ס דה שליט ברחובות, האדריכל צחי אלברשטט, שירטט קווים לדמותו של ה"מורה דני" ("שכולנו קראנו לו 'טשרניחובסקי' והמתנו בסבלנות לבואו בימי ראשון, כי ידענו כי ייתכן והוא נעצר בהפגנה במהלך יום שבת"). גם בנו יובל ונכדו עמיר התייחסו בעצב רב על הסתלקותו ועל הערכים שהוא הנחיל להם.
דני פתר, הפולמוסן החריף, המחנך (גם כאשר לא עמד בפני כיתה), הפעיל ללא הפוגה במשך עשורים למען שלום, שוויון וצדק חברתי, יחסר מאוד לחבריו ולמשפחתו. כיאה לדני פתר, הוא נטמן על אדמת יד חנה לצלילי ה"אינטרנציונאל" בעברית ובערבית.
חבל על דאבדין. כל הכבוד למי שזכה לחיות את חייו ללא ציניות, ללא מרירות, ללא פשרות וללא עשיית שקר בנפשו ואשרי מי שזכה להיות תלמידו של מורה שכזה.
לווייתו של דני הייתה, אכן, מעמד מרגש – עצוב כשלעצמו, אך גם מחמם לב. טרם קבורתו של דני, שמענו, כמדווח במאמר לעיל, את דבריהם המרגשים של רבים וטובים, בני משפחה, ידידים ותלמידים, שהאירו באור יקרות את אישיותו הרב-מימדית של דני ואת תרומתו לשיח של השמאל. שמתי לב שלא נעדרה גם התייחסות אקטואלית לחשיכה היורדת על המרחב הדמוקרטי בימים אלה (ובעצם, עוד קודם לכן). כך, למשל, בדבריהם של יאיר צבן, ושל עיסאם מח'ול.
כשלעצמי, נזכרתי באמירה של דני באחת משיחותינו בימי שי"ח: "כאשר יורדת עלינו החשיכה, אם תוכל – תדליק לפיד; אם לא תוכל – תדליק גפרור". כנראה הגיעה השעה להדליק אלפי גפרורים, לפזר מעט את החשיכה, וגם לראות אלה את אלה בתוך המחנה.
כשעזב את מפ"מ, דני הצטרף למקימי וחברי "השמאל הסוציאליסטי" בהנהגת משה סנה וממנה חבר
למק"י יחד עם רוב חברי מפלגת השמאל.
מותו היא אבידה גדולה למה שיכול וצריך להיות שמאל אמיתי בישראל – הוא היה ממתי מעט במק"י
המסוגלים לדבר ולשתף פעולה עם מי שאינם חברי מפלגה.
דני יחסר לי מאד
430 מורים יהודים וערבים בחרו לפני למעלה מ-50 שנה בסיעת המורים הדמוקרטיים. רוב תומכיה היו חברי מק"י ואוהדיה. בפתיחת הוועידה הוזמן דני פתר לברך את באי הוועידה בשם סיעת המורים הדמוקרטיים. דני ביקש מיו"ר הוועידה, ד"ר שלום לוין, שבזמן הקצוב לברכה יופיע גם מס' 2 המורה נימר מורקוס, כי אנחנו סיעה יהודית-ערבית.
לזכותו של ד"ר שלום לוין, שהוא נענה בחיוב לבקשת דני, שהזמין את נימר מורקוס לברך ראשון. את האולם הרעיד קול מתכתי של נימר מורקוס. עם הרבה ח' ו-ע' ציטט בע"פ מ"על השחיטה" ומ"בעיר ההריגה", הזמן שהוקצב לקומוניסטים חלף כבר מזמן ונימר מורקוס קורא משירת בית המדרש קטע מ "על סף בית המדרש" – "אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו אחיך המומתים עוז ותעצומות נפש לסבול חיי סחי ומאוס בלי קץ בלי סוף ובלי אחרית סור לבית המדרש הישן והנושן." על רקע מחיאות כפים שקיבל נימר , הוא פונה בשאלה לצירים – מדוע אני המורה הערבי אסור לי לפנות אל מעיינות שירה ערבית ויחד עם תלמידי לשאוב את כל היפה שבה.
הבמאי של מופע האחווה היהודית ערבית היה הבמאי דני פתר.
לא הכרתי, אבל שמחתי לדעת שהוא חי חיים ארוכים ומלאים ושהיה מוקף בחברים.
גם אני תלמידו,
ידענו מהן דעותיו, למרות שבמהלך השיעורים סרב בתוקף להתייחס ולו ברמז,
מחוץ לכתה, התלבטנו אתו רבות בנוגע לעמדות השמאל,
הוא היה אחד מהמעצבים הבולטים שלי כבוגר.
במבט של עשרות שנים לאחור, היה המורה האולטימטיבי, וכדי להדגים,
כשחלה, נסענו קבוצה של כחמישה תלמידים לבקרו, מרחובות ליפו,
לא זוכר מקרה בו תלמידים ביקרו מורה חולה, (גם לא אותי בשנותי כמורה ומחנך…).