ביממה האחרונה המשבר ביוון הגיע לנקודת שיא. אבל במקום להקשיב לספינים בתקשורת הישראלית, בואו ננסה להבין מי הם הכוחות הנאבקים, ומה באמת קורה פה.

הפגנה למען צדק חברתי מחוץ לפלמנט היווני, אתונה, יוני 2011 (מקור)

כל כך, שש הערות:

1. מפלגת השמאל סיריזה, שנבחרה לפני חמישה חודשים כדי להרכיב את הממשלה, התחילה את הקדנציה בכך שעשתה בדיוק את מה שהבטיחה במהלך הבחירות: העלאת שכר המינימום, הגדילה את הפנסיה, עצרה את ההפרטה. כי כך צריך לנהוג שמאל: לא להזדנב אחרי הימין, אלא להציג מדיניות חלופית; לא לחקות או להתחפש ליריבים הפוליטיים שלנו, אלא לנהוג לפי הערכים שמבדילים אותנו מהם.

2. אבל המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים החליטו לנסות ולהכניע את יוון בכוח. הם מענישים את העם היווני על הבחירה הדמוקרטית שלו. הם דורשים ממנו לוותר על הפנסיות, לשלם יותר על מזון ומוצרים בסיסיים, לפטר מורים ורופאים, לצמצם עוד יותר את השירותים החברתיים שכבר קוצצו באכזריות – ואת כל זה הם דורשים במקום הצעת ממשלת השמאל להגדיל את המיסים על בעלי ההון ולהילחם בתופעת ההתחמקות ממס של העשירים.

3. מדיניות הממשלה היוונית נכונה ערכית ומוצדקת גם מבחינה כלכלית. קבוצת כלכלנים מובילים, ביניהם ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה, פרסמה גילוי דעת חריף ב-"פייננשל טיימס", נגד מדיניות הצנע שמנסים לכפות על יוון: "זוהי שגיאה לדרוש מיוון להיות מחויבת לתוכנית ישנה שהוכחה ככושלת, נדחתה על ידי המצביעים ביוון, ושמספר גדול של כלכלנים, ובהם גם אנחנו, מאמין שהייתה מוטעית מלכתחילה". חתן פרס נובל לכלכלה ובעל הטור ב"ניו יורק טיימס", פול קרוגמן, האשים את גרמניה כי ביחס לחוב היווני היא מתנהלת בסחטנות של מאפיונר, והדגיש כי המדיניות של ההון הפיננסי האירופי כלפי יוון לא נובעת מהיגיון כלכלי, אלא מרצון פוליטי להעניש את ממשלת השמאל.

4. אז מה עושים במצב כזה? נכנעים לתכתיב מבחוץ, ובוגדים באמון הבוחרים, כדי להקל על המצוקה המיידית? או ממשיכים להתקדם בכל הכוח, תוך התעלמות מהחשש הגדול שיש בציבור? זו הבחירה הכוזבת שסיריזה החליטה לא להיכנס אליה. ההכרעה הזו חשובה והיסטורית, דווקא מכיוון שעד עכשיו, במרבית המקרים, שמאל בעולם התעקש לבחור באחת משתי התשובות המוטעות האלה ונכשל: כשל בגדול הניסיון ההיסטורי להתעלם מהעם ולכפות עליו את מה שההנהגה חשבה שנכון; כושלת גם הדרך, שדוגמאות רבות לה אנחנו רואים מסביבנו, להירתע מיד לאחור ולהיכנע מול כל מכשול. סיריזה החליטה לא לכפות ולא להיכנע, אלא להחזיר את ההכרעה לעם. פוליטית זו החלטה קשה. המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים עושים הכל כדי לייצר ביוון משבר חמור וקיצוני, כדי לאלץ אנשים להצביע בעד כניעה. נסו לדמיין באיזה לחץ אתם הייתם נתונים, כשבכספומטים אין כסף. במצב כזה, בהחלט ייתכן שהממשלה תפסיד במשאל. אבל כך צריכה להיראות פוליטיקה שמאלית: הסוציאליזם שלנו הוא הרחבה דרמטית של הדמוקרטיה, ולא ניגוד שלה. צריך לעשות אותו עם העם, ובטח לא נגד רצונו. זו דרך ארוכה יותר, אבל בסוף רק היא יכולה לנצח.

5. אז מה אפשר ללמוד מכך? יוון ממחישה את הבחירה האמיתית בפניה כולנו עומדים: או קפיטליזם ברברי שמרכז את העושר והכוח בידי מעטים, או דמוקרטיה. ביוון, נמצאת בצד אחד ממשלה שיזמה משאל כי לתפיסתה העם הוא הריבון, והוא זה שצריך לקבל החלטות לגבי עתידו; מהצד השני, ניצבים המוסדות הפיננסיים, דוגמת הבנק האירופי המרכזי וקרן המטבע הבינלאומית, המבקשים להכתיב לעם היווני את גורלו ולשמר את השליטה ואת העושר.

6. הניסיון היווני מכיל לקחים עבור כל מי שרוצה להתמודד עם המשבר אליו נקלעה השיטה. כמו חברינו היוונים, גם אנחנו צריכים לשאול עצמנו: איך בונים במציאות שלנו תנועה שיכולה לשנות את החברה? איך זוכים באמון העם? איך בתוך משבר של השיטה, משכנעים את הציבור ללכת שמאלה במקום לפנות לימין הקיצוני? האתגר שבפני השמאל – מסובך וקשה. גם ביוון וגם כאן. ואנחנו נמשיך להתמודד איתו, כי אין דרך אחרת.

• ד"ר דב חנין, מראשי מק"י, הוא חבר כנסת (חד"ש – הרשימה המשותפת)

Share on Facebook