דני פתר (פתרזייל) שהלך לעולמו ביום שלישי (ה-23 ליוני 2015) לאחר 87 שנות חיים, היה אולי אחד האחרונים לדור של ענקים אידיאולוגיים שאינם עוד איתנו. דני פתר גילם בתוכו תכונות הרואיות ואישיות שאין כיום בנמצא אצל הפוליטיקאים בימינו אלה. ראשית, אצלו המשפט "דרך ארץ קדמה לתורה" היה כותרת התנהגותו היומיומית. בשנות השבעים של המאה העשרים זכיתי להכירו, ועודני נער צעיר ותיכוניסט. האיש הזה – שעד שנת 1975, עבר ניסיון פוליטי שלא היה מבייש גדולי עולם, לא התנשא ולא חש עצמו מעל כל תיכוניסט וצעיר שפגש, כיאה למורה מוצלח ולימים למפקח חינוכי ברשת "עמל" העממית. דני דיבר והתווכח עם צעירים ממנו בגובה העיניים ולרגע לא ניסה לנצל את יתרון גילו וניסיונו כדי לכפות את רעיונותיו על האחר. הוא היה ישר וכן עם כל מי שחשב אחרת מננו או כמותו. הוא היה אדם לבבי וחברי, וספק אם אפשר היה לנחש שפרנסתו של האיש הנחמד והפתוח הזה באה מפיקוח חינוכי קשוח של משרד החינוך והתרבות של אז.
שנית, האיש הזה עבר תפקידים רבים בימייה הקשים והסוערים יותר של מק"י המאוחדת, ולימים של מק"י המפולגת, אבל מעולם הוא לא נהנה מהשררה של הפוליטיקה. הוא היה איש חינוך שתפקידיו בוועדים המרכזיים ובלשכות הפוליטיות היו לשם שמים ולא לשם משכורת או כוח פוליטי שייתן לו אח"כ שררה. להבדיל מרבים מחבריו דאז הרי שהוא לא עשה את הפוליטיקה כקרדום של פרנסה כדי לחפור בו גם כבוד וכוח. בימינו הוא היה נקרא "פרייר".
ושלישית, לאורך כל ההיסטוריה הפוליטית שלו הוא לא התבייש להודות על טעויות שעשה קודם, ואף לעשות צעדים אחורה וקדימה עפ"י אמונתו הרעיונית. דני פתר היה בנו של קונסול התרבות הראשון של ישראל בפולין, פתרזייל שמו. לימים פרש דני פתר מבית הורתו הרעיונית – מפ"ם ההיסטורית, ויצא לדרך קומוניסטית ושמאלית עם מהמורות לא מעטות. תחילה הוא יצא לדרך הזו עם דר' משה סנה, ועם הפרקציה הזו שפרשה ממפ"ם הציונית הם מצאו את עצמם לבסוף במק"י ההיסטורית. עם דר' סנה הוא התמקם – בשנת 1965, באותה מק"י שקרעה את עצמה מהציבור הערבי הישראלי – הקומוניסטי בטענה כי הציבור הלה הפך ללאומני ערבי. אבל בשנת 1968 לא התבייש פתר להודות כי טעה בבחירה הזו וכי בעצם הלאומנים האמיתיים היו אנשי אותה מק"י – ובראשם דר' משה סנה, פטרונו לשעבר, שפנו ללאומנות היהודית. באמונתו התמימה הוא יצא, בשנת 1969, להרפתקה הפוליטית ששמה "רשימת נס", ובה חברי שי"ח ("שמאל ישראלי חדש"), שלא מהאגף האנטי ציוני. בשנת 1973 המשיך עם אותם חברי ש"יח שנכשלו ברשימת "נס", ויחד הם הקימו את תנועת "תכלת – אדום", ציונות שמאלית רדיקאלית. ממש לפני בחירות 1973 התאחדו "תכלת אדום" ואותה מק"י שלאחר מות דר' סנה, ל"מוקד". פתר ידע כי הללו לא השתנו מלאומנותם היהודית אבל הוא גם הבין שלאיחוד כל כוחות השלום שבין המער"ך לבין רק"ח והאנטי ציונות, הרי שעליו לסתום את האף מהריח ולחרוק שיניים, והעיקר לבנות אלטרנטיבה שתסחוף אחריה יהודים מהמרכז שמאלה, לכיוון השלום. גם חבריו ישראל לף ושמואל אמיר עשו כמותו ואמנם "מוקד" זכתה במנדט אחד, הח"כ מאיר פעיל. שנים רבות אח"כ המשיך פתר לנוע בין האגף השמאלי של הציונות לבין הקרבה לקומוניזם שנותר רק בדמות רק"ח ולימים חד"ש. לבסוף לא התבייש פתר להודות כי האמת בכל זאת איננה נמצאת באגף השמאלי של הציונות אלא בחד"ש, כאלטרנטיבה יהודית, וכך לפני כעשור הוא נחת שוב בחיק המפלגה ממנה פרש בשנת 1965.
דני פתר היה שייך לאותם אנשי שמאל שהמעמדיות והשלום היו עיקר המלחמה שלו כאיש שמאל וכקומוניסט ואילו נושאים כמו דת, מאבק ליבראלי – רדיקלי ואחרים הוא הניח בצד, אם הם היו יכולים להפריד את לוחמי השלום והשוויון המעמדי. מהדור ההוא – של מאיר וילנר, דני פתר, אליעזר פיילר, נעים גלעדי – סעצ'י, אסתר וילנסקה, שמואל מיקוניס, תאופיק טובי, ישראל לף, עוזי בורשטיין, ואחרים שאולי נותרו רק מעטים מאוד, שיבדלו לחיים ארוכים, כראובן קמינר, בנימין גונן, לטיף דורי, תמר גוז'נסקי ושמואל אמיר. זה היה דור של אנשים שאולי גם הם האמינו ב"הגנת הסביבה" ובליבראליזם רדיקאלי אבל הם לא היו מתחברים לשם כך עם אנשי ימין ציונים על חשבון האחדות היהודית – ערבית או על חשבון מלחמת המעמדות. אצלם היה המכנה המשותף הקטן ביותר עיקר לברית הגדולה והרחבה ביותר.
יהי זכרו של דני פתר ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.