תחילתו של הסיפור לפני יותר מעשור. הטלפון מצלצל ובצידו השני של קו הטלפון המזכירה. "שר האוצר מבקש לשוחח איתך". די מוזר בהתחשב בכך שהייתי ביקורתי כלפי מהלכיו הכלכליים שזכו לשבחים מפי אחרים. "מה העניין?" שאלתי. בנימין נתניהו סיפר כי זה עתה חזר מבריטניה. היתה לו פגישה אחת חריגה באופייה. האיש שעימו נפגש סיפר לשר האוצר כי ראש ממשלתו, אריאל שרון, "עובד" עבור בריטיש גז. החברה הבריטית קיבלה זיכיון לקדוח בים מול עזה ולטענתה מצאה מאגר גז. ישראל, השליטה האמיתית בעזה אז כהיום, התלבטה אם לאפשר לבריטיש גז לגשת למכרז לאספקת המוצר לחברת חשמל. שרון תמך ודחף. נתניהו חשב שזה מסוכן, מנימוקים של בטיחות האספקה.
פעילים סביבתיים הפגינו נגד "נובל ארנג'י" ביום רביעי 1 באוגוסט 2015 מול שגרירות ארה"ב
בהרצליה בעת שנערכה במקום החגיגה לציון יום העצמאות האמריקאי (צילום: מגמה ירוקה)
המקור של נתניהו בלונדון טען שכסף מסתתר מאחורי עמדת ראש הממשלה. נתניהו חשב שזה סיפור טוב לעיתון. "למה אתה מספר לי ולא לאחרים? כי בך אף אחד לא יחשוד. אתה 'אוהב' אותי ואת שרון במידה שווה".
האם היו לשרון חברים בחברת הגז? אם כן, איש לא הרוויח גרוש כי גז לא יצא משם. מה שברור הוא שלנתניהו יש חברים בנובל אנרג'י השותף הבכיר, האמריקאי, בזיכיונות הגז מול חופי ישראל. על החבר אפשר ללמוד ממאמר שכתב רביב דרוקר, פרשן ערוץ 10 ששאל את משרד ראש הממשלה על פגישותיו של נתניהו עם שלדון אדלסון. ראש הממשלה נמנע מתשובה בטענה כי אדלסון הוא ידידו האישי ולכן פגישות עם חברים אינן במסגרת חובת הדיווח בחוק חופש המידע. ניחא. אבל למדנו שיש חבר אישי.
עיתונאי אחר, אורי בלאו, חשף בשבוע שעבר ב"הארץ" כי אדלסון פנה במכתב לראש הממשלה ובו ביקש הקלות לזכייני הגז. נתניהו השיב כי גם לדעתו העניין ראוי. אדלסון, מתברר, הוא לא רק חבר אישי. הוא גם יו"ר ארגון בו שותפה ידידתנו ובת בריתנו נובל אנרג'י. ופנייתו לנתניהו היתה מטעם הארגון.
בין כחלון ונתניהו…
הסיפור היה צריך להיעצר עם החבר האישי. משה כחלון, שר האוצר הנוכחי, הדיר קולו והצבעתו מעסקי הגז בגלל שאחד, קובי מיימון, חבר שלו, הוא גם בעל מניות בגזואידה הים תיכונית. אז איך זה שכחלון נמנע מנגיעה אישית, ונתניהו לא רק שלא נמנע אלא פעל במרץ למען עמדה, כמה מפתיע, שמסייעת לזכייני הגז. ולא רק תמך אלא לא סיפר לאיש מחבריו, ובמיוחד לא לגלעד ארדן המחזיק בעמדה מתנגדת, שהחבר האישי שלו, אדלסון, פנה אליו בעניין.
בין נתניהו ואולמרט…
בדיוק מה שעשה אחד בשם אהוד אולמרט. הוא, כשר אוצר, התערב במכרז ממשלתי בו היה מעורב ידיד אישי. וגם הוא לא סיפר לאף אחד. אז אולי בסתר ליבו נתניהו, כשיהיה גדול, רוצה להיות כמו אולמרט. עכשיו, יש לשער, יתחיל מחול משפטי. נתניהו לא יסכים להניח ידו מברז הגז (והכסף). מתנגדיו, יבקשו מבתי המשפט להבטיח שיוזז הצידה. אלא שבדרך קרה עוד משהו: נתניהו העביר החלטה בממשלה כי ענייני הגז הם נושא בטחוני. אז מה? שראש ממשלה לא יהיה מעורב בנושא ביטחוני! זה קצת מוגזם, לא? אז אולי אדלסון לא מעביר כסף כפי שנתניהו האשים, מאחורי גבו, את אריאל שרון. אבל אם כתוצאה מההתערבות של החבר האישי מישהו מהחברים של החבר האישי יעשה כסף – והרבה כסף – יהיה פה סיפור לעיתון כפי שאמר שר האוצר של אז.
אולי כבר הגיע הזמן לגלות מי היה המקור של נתניהו בלונדון? יש שם בלונדון כמה וכמה יהודים בריטיים (עשירים כקורח – למותר לציין) שמעורבים בתעשיית הנפט הבינלאומית ובסיס הכוח שלהם (שעושה אותם בעלי השפעה מסיבית בפוליטיקת האנרגייה הבריטית בפרט והאירופית בכלל) – הוא קשרים "מיוחדים" שיש להם עם תעשיית האנרגיה הרוסית. יהודים אלה גם נמנים על התורמים הכבדים ביותר של מפלגת השלטון השמרנית ובמקביל הם מגוייסים למען האינטרסים של ישראל ורובם גם ידידים "אישיים" של נתניהו. לחבורה זו הסתפחו בשנים האחרונות אנשי עסקים ישראלים (בעיקר מתחומי ההשקעות, הביטוח והנדל"ן) ששלחו בני משפחה (בעיקר צאצאים) להקים משרד בלונדון כדי ליצור לעצמם בסיס עסקים אירופי וגלובאלי. לכמה מאנשי עסקים אלה קשרים "קרובים" עם פוליטיקאים שמרנים ויש לשער שגם כאן תיווכחו אותם יהודים בריטיים שכבר הוזכרו לעיל. הנה דוגמא שתבהיר עד היכן קשרים אלה מגיעים. ממשלת הוד מלכותה, כך מסתבר, החליטה לשכור משרדים דווקא בבנינים ששיכים לאיש עסקים ישראלי ממשפחת טייקונים ידועה מענף הביטוח בארץ. מענין, לא כן?
כן, בעתיד יהיה כאן עוד סיפור לעיתון. אלא שסיפור הוא רק "סיפור", ועיתון הוא רק עיתון ( ולא ברור אם בעתיד יהיו ,בכלל, עיתונים) וכמה בני אדם יתעניינו, בכלל, ב"סיפורים" שכאלה, שמן הסתם יעניינו ויעוררו חשיבה ביקורתית עוד פחות מכפי שהם מעניינים ומעוררים חשיבה בימינו. אחת ההשלכות המעניינות, לדעתי, בכל פרשיות הגאז האלה – וכך גם בהרבה פרשיות אחרות של כריית משאבי גאז ודלק ופחם וכיו"ב, שעדיין מעסיקות ומטרידות אזרחים לא מעטים בארצות-הברית ובאירופה (הרבה יותר מכפי שהן מטרידות את מנוחתם של אזרחי ישראל. ובכל זאת – מיעוט, גם שם; נטול השפעה חזקה, ארוכת-טווח, על הממשל) – היא משמעותן בהקשר של "מדינה", "ממשל", "ריבונות" ו"דמוקרטיה". רק לפני כמה ימים קראתיבאתר אמריקני מסוים את השאלה: "דמוקרטיה או קורפורטיה (שלטון הקורפורציות". באנגלית זה מצלצל טוב יותר). התשובה ברורה, ועגומה: קורפורטיה. מושגים חלופיים מסתובבים בשיח הפוליטי הביקורתי בתקופה זו: פלוטוקרטיה, "קפיטליזם אבסולוטי ( או "אבסולוטיזם קפיטליסטי"), והם רלוונטיים לאמריקה ממש כמו לאיחוד האירופי, לסין, וגם לישראל. במצב הנוכחי –
המשך – מייד, בתגובה הבאה]
ובכן, במצב הגלובלי הניאו-קפיטליסטי הנוכחי, "ריבונות של מדינת לאום" ( ובכלל, "מדינת לאום" ו"מדינה" כלשהי, כביטוי ל"ריבונות") , "דמוקרטיה" (שלטון העם? הא!) או "בחירות חופשיות" (מי בוחר באמת, את מי, על סמך מה, ומהו בעצם "חופש הבחירה"?) – כל אלה מושגים שהתרוקנו מתוכנם מזמן. היום הם עלי-תאנה ותעשיית אשליות. תאגידים בינלאומיים ושותפיהם הגלויים והסמויים הם הקובעים, כך או אחרת, מהלכים גורליים באמת – לא רק בתחומים כמו "בחירה" בין מועמדים ומפלגות, ולא רק בתחומים של ניצול משאבי טבע , השחתתם וסיכון הסביבה והאקלים בכדור הארץ כולו (שום מדינה וממשלה, כשלעצמן, לא יהיו מסוגלות או מעונינות להתמודד עם הבעיה הזאת), אלא גם בעניינים של מלחמה ושלום, בכל מקום (לרבות המזרח התיכון, כמובן). וה"שמאל" – בהנחה אופטימית שגם מושג זה לא התרוקן מתוכנו המקורי לחלוטין? – – אני נאלץ לסיים בסימן שאלה.