ביום חמישי לפנות ערב ליווינו את חברנו דני פתר (פטרזייל) לקברו ביד-חנה שבעמק חפר, ובתוך תחושת הריקנות והאבל נמהלה גם חגיגיות מיוחדת, שמקורה בגאווה על כך שאיש כזה חי בינינו. הבת שלי קראה לזה "הדר סוציאליסטי", בעיקר בשל שירת האינטרנציונאל בעברית ובערבית, שהוסיפה הוד אדום אמיתי לטקס ההלוויה.
גוש המורים בהפגנת ה-1 במאי של ההסתדרות (סוף שנות החמישים), דני במרכז.
ההדר הסוציאליסטי היה אמיתי, לא דומה בכלל להדר הבית"רי שמזכיר לכולנו את רמיסת זכויותיו של עם שלם נוכח עינינו. דני שפע ממש אהבת אדם, תוכו כברו, ולא היה ניתן לצייר קו מפריד בין האידיאולוגיה שלו לבין אישיותו. נכה מלחמת 1948 אחרי פציעה קשה בהרי ירושלים חודשיים לפני הכרזת המדינה, דני הרהיב עוז לנטוש את הציונות ולהישאר ישראלי מן הזן המשובח. הוריו היו אנשי שמאל ציוני מן האגף השמאלי, וכעסו מאוד כשהוא חבר למשה סנה ולחבריו. האב, יעקב פטרזייל, היה איש אשכולות מפועלי ציון שמאל, ואימו אוֹלָה (לבית צ'רניאק) הייתה חברת מפ"ם. מבית הוריו הביא דני את תחושת השייכות האורגנית לעם היהודי וגם את האמונה באחווה יהודית-ערבית שתגשר בסופו של דבר על הפער בין שני העמים. כמו כל אנשי סנה דני אימץ את היחס החם לברית המועצות, אבל גרס שגם האינטרס של ישראל מחייב שמירת גשרים עם מוסקבה. הוא נפרד מכמה חברים טובים כמו סשה חנין ועוזי בורשטיין אחרי הפילוג במק"י בשנת 1965. דני היה אינדיבידואליסט, שהאמין בכל זאת בפעולה פוליטית קולקטיבית. טבעו הסוער והרגשנות הבולטת שלו קנו לו המון אוהבים, אבל גרמו לו קשיים לא מעטים. הוא סירב לקבל את הפטריוטיזם הציוני של אנשי סנה וצבן, אבל גם את הדוגמטיזם הפרו-סובייטי של אנשי רק"ח. כשהשתתף בהפגנות מול שגרירות ברית המועצות נגד הפלישה לצ'כוסלובקיה (1968) נתן בעצם גט כריתות לשמאל הישן, אם כי המשיך להיות מרקסיסט מושבע. כך הגיע לשי"ח (שמאל ישראלי חדש) ואחר כך גם לאגף השמאלי של של"י.
כמו רוב החברים בסיעה שלנו בתוך של"י, לא קיבלנו את מנהיגותם של מאיר פעיל או של רן כהן, וצבן עבר בהדרגה למפ"ם. רק בשנים האחרונות חזר דני למק"י. באורח אירוני, כמה מחבריי וגם אני לא הלכנו בעקבותיו. לקבל את המשמעת של המפלגה כולל בנושא הרשות הפלסטינית, לא הייתה אופציה בשבילנו. דני חשב, במידה לא מבוטלת של צדק, שהשמאל היהודי חייב לפעול שכם אחד עם השמאל הערבי. הקו ההחלטי הזה אפיין מאוד את דני: אם הגיע למסקנה רעיונית כלשהי, הוא ליווה אותה בהכרעה פוליטית, שיש לה גם השלכות מעשיות. בנו, השחקן סיני פתר, אמר בהלוויה, שביתה הפוליטי של המשפחה בכרם התימנים בתל-אביב היה רחוק מלהיות סלון-סוציאליסטי. כל בני המשפחה האמינו בעבודה קשה, ושילמו מחיר לא קל בשל עמדותיהם. נדמה לי שרק אישיותו המלבבת והקורנת של דני פתר אפשרה לו לספוג את הרדיפות הפוליטיות וגם להיות אלילם של התלמידים ושל ההורים בכל המוסדות החינוכיים שבהם לימד.
הכרתי את רוב האנשים בהלוויה הצנועה, אבל המרגשת של דני ביד-חנה, שהיה פעם הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בארץ. חסרו לא מעטים שכבר נפטרו אבל כל הנוכחים דיברו על דני באהבה כנה, שהרשימה אותי מאוד. ניכרה גם ההערצה לפעילותו העקבית בשמאל הרדיקלי ולרעיונות שהנחיל לכולנו, שמיזגו תמיד הומניזם עם דבקות חד-משמעית בסוציאליזם המהפכני. פגשתי אנשים ונשים שפעלו איתנו באגף השמאלי של של"י אבל היה שם רוב מוחלט של פעילי שמאל מתקופות אחרות בחייו. תלמידיו בבתי הספר השונים שבהם לימד סיפרו על גדולתו כמורה ועל הערכים ההומניסטיים והסוציאליסטיים שנטע בהם. יאיר צבן שצמח איתו ביחד, עוד מימיהם בקיבוץ צרעה ואחר כך במק"י, דיבר בכנות נוגעת ללב על המחלוקות הקשות בינו לבין דני, בעיקר ביחס לברית המועצות ולציונות. כך עשה גם רן כהן. בימי של"י העליזים אחרי המהפך של 1977 נִבעה קרע בין צבן וכהן מצד אחד, לבין דני וחבריו מן הצד השני. גילוי נאות, הייתי אחד מפעילי האגף השמאלי, יחד עם שמואל אמיר, ישראל לף, נעמי קיס וחברים יקרים רבים. איכשהו סירבתי להאמין שניפרד כל כך מהר מדני, שהשאיר חלל גדול באגף השמאלי של מחנה השלום בישראל וגם בלבנו.
למזלי הכרתי גם את הפן האישי בחייו של דני. הוא היה דודה האהוב של אשתי ואף היה לו חלק בהיכרות בינינו. כך למדתי לאהוב את אשתו הראשונה לילקה ואת אשתו השנייה ברוריה, את הילדים ואת הנכדים שכולם אימצו לעצמם עמדות עצמאיות אבל גם ספגו הרבה מרעיונותיו. הוא ואימה של אשתי היו לא רק קרובי משפחה אלא גם ידידים נאמנים. אותי דני אימץ בלב רחב ובנפש חפצה כבן משפחה, חרף ניגודי הדעות והטמפרמנט. סיפור אישי ייחודי: עד 1976 לא היכרתי כמעט את השמאל הישראלי והתקרבתי לעמדות אנטי-אמריקאיות ואינטרנציונליסטיות דווקא באנגליה. הגעתי לשל"י דרך הקבוצה של לובה אליאב במפלגת העבודה, אבל עד מהרה הפלגתי שמאלה. מוזר שדווקא רן כהן כיוון אותי לחוג ליוזמה שמאלית המרקסיסטי בתוך המפלגה. נסעתי איתו לאיזו אסיפה פוליטית לקראת הבחירות במאי 1977, והבעתי לתומי את דעותיי הפוליטיות. כהן התבונן בי בתדהמה, ואמר לי: "אתה מדבר כמו דני פתר ואנשי החוג ליוזמה שפעלו במוקד". לא ידעתי על מה הוא מדבר אבל כך הגעתי לדני ולשאר האנשים הנפלאים שפעלו איתו, והקמנו את "שמאל של"י". גם אחרי הפילוג בשל"י לא הצטרפנו לחד"ש כקבוצה אם כי היו אנשים שעשו כן.
דני וחברו שמואל אמיר פתחו לנו צוהר לרעיונות סוציאליסטיים חדשים, ואילו נעמי קיס ואני דיברנו בעיקר על העולם השלישי ועל הצורך לכרות ברית לא רק עם האזרחים הערבים אלא גם עם היהודים המזרחים. כך גררנו את כל האגף השמאלי של של"י למלחמה ממש בעד קיום הסכם הרוטאציה בין מאיר פעיל לבין סעדיה מרציאנו למקום בכנסת. זה היה קרב מפואר שבסופו של דבר כולנו התברכנו בו, שכן סיכלנו את המזימה להפר הסכם בין השמאל העקבי לבין נציגי השכונות בתנועה. דני עמד איתנו במאבק הזה בכל לבו. זה היה מאבק נטול אינטרסים אישיים, מושתת כולו על אידיאולוגיה ועל חברות אמיתית עם אנשי שכונות העוני שפעלו בשל"י.
דני האדם, דני האידיאולוג, דני איש המשפחה, דני המורה, היו שלמוּת אחת באדם גדול אחד.
מתוך: כל העיר, 3 יולי 2015
"זה היה קרב מפואר שכולנו התברכנו בו" – הכוונה כמובן להסכם הרוטאציה שבמסגרתו מאיר פעיל היה אמור לפנות את מקומו לסעדיה מרציאנו.
תוצאת ההסכם הייתה הרת אסון: מרציאנו פרש מסיעת של"י כשהוא לוקח עימו את מחצית מתקציב המפלגות שעד אז מימן את פעילותה של התנועה. אז היה זה סכום מכבד ביותר ועד היום לא ברור מי נהנה מן הסכום הזה שאז עמד על כמה עשרות אלפי שקלים לחודש. הצטמקות התקציב פגעה אנושות בשל"י שלמעשה לא יכלה לממן מאותו מועד ואילך פעילות משמעותית והדברים החמירו עם תחילת מערכת הבחירות שאז בקושי נותר כסף לפירסום מודעות בעיתונות. כתוצאה מכל זה של"י לא עברה את אחוז החסימה והשמאל העיקבי לא זכה כלל לייצוג כלשהו בכנסת. גם ההתנהגות הבריונית של סעדיה ותומכיו בועידת של"י -כשנודעו תוצאות ההצבעה שבה היה רוב נגד הסכם הרוטציה – לא ישכחו מכל מי שהיה נוכח במקום: זכורה לי עד היום חבטת האגרוף שחטפה יעל לוטן בבטנה מאחד הפנתרים."קרב מפואר"? הרשו לח לחלוק על כך
ומה לדעתכם, הסוציאליסטים, יישאר בעוד חמישים שנה מהמורשת הזו? האם הסוציאליסטים החדשים הולכים בדרכם של הישנים?
הייתי תלמידו של דני, שהיה מורה לספרות, והצטערתי מאד לשמוע על פטירתו. יהי זכרו ברוך
טובה יקרה, את מדברת רק על "מבחן התוצאה". אני כותב על העקרונות. עמדנו במבחן האידיאולוגי והמוסרי וזה מה שחשוב אחרי כל כך הרבה שנים.
דני פתר,היה מפקח,ב"רשת אורט" של ביה"ס שנסגר,ממיעוט תלמידים,ששמו "אורט ניצנה" בעיר בת-ים,בשנים 1984-5,הייתה לי הזכות ללמוד ממנו כמו כל מורי-ביה"ס,כולל מנהלו,מר אל עמי-שלמה,וכמו -כן,בנו של דני פתר,הינו תסריטאי ובמאי,שבמסגרת השתלמות-במרכז לטכנולוגיה חינוכית,ברמת-אביב,הסריט לנו סרט,של "חיים משותפים"-יהודים וערבים,על זוג אזרחים ערביים המגיעים לחיפה,ונזכרים בביתם הישן,שנטשו בשנות-ה50 של המאה ה20 עת היו מלחמות אכזריות גירוש של פליטים ערבים,מכפריהם,בעקבות מלחמות תש"ח. דני פתר,היה עד וסימן,שניתן לחיות חיים משותפים,טובים ואיכותיים,בערים מעורבות,כגון: חיפה,נצרת,יפו ועוד. לדו-קיום איכותי ומיטבי שהשלטון הישראלי,אינו מוכן לקבל ולעשות צעדים,לקראתו. יהי זיכרו ברוך! וד"ש חמה לבנו הבימאי-והתסריטאי,שהולך בעקבות אביו,איש הספר והחינוך לדו-קיום ולאחווה,בין 2 העמים החיים בישראל.
הרוטאציה בשל"י היתה בין לובה אליאב למאיר פעיל כדי שאורי אבנרי שהיה השלישי ברשימה שזכתה בבחירות 77 רק בשני מושבים – יכנס לכנסת ויפרוש לאחר שנתיים כדי שמרציאנו יכנס במקומו – זו היתה טעותו של אורי שעדיין סבל מטראומת הפילוג של שלום כהן – היה לי חלק בה
על כי יעצתי לו למלא את חלקו ברוטאציה המוסכמת כדי שלא יגידו בגת…
הביוגרפיה המפלגתית של דני המנוח אינה שלמה בכתבתו של חיים וגם במאות המילים שפורסמו
בחתימת אפרים דוידי בתקשורת: לאחר מפ"מ היה דני ממקימי וראשי "השמאל הסוציאליסטי" בהנהגת משה סנה וממנה הגיע למק"י בהצטרפות יחידים מהשמאל אל הקומוניסטים על כי מק"י סרבה לאיחוד ועמדה על כך שכל חבר יגיש את מועמדותו פרטנית – זו היתה הסיבה לסרובי להצטרף למק"י ב – 1955.
לא היה פילוג אידיאולוגי בשל"י – הקרע בין רן כהן ויאיר צבן למתי פלד ומאיר פעיל עם אורי אבנרי
היה על רק התנדבותו של רן לשרת בצבא הכיבוש בלבנון במלחמת 1982 של אריק שרון. מתי כינה
את רן "פושע מלחמה" והלה פרש ואיתו מספר חברים כצבן, שקרבתם לציונות הושלמה