חוק ביטוח בריאות ממלכתי נכנס לתוקף ב-1995 וחקיקתו היא אמירה חברתית חשובה מאד של הממשלה שלוקחת על עצמה אחריות למתן טיפול רפואי לכל אזרחי ותושבי ישראל ללא קשר ליכולתם הכלכלית. לפני חקיקת החוק בין 5% ל-7% מתושבי ישראל לא היו מבוטחים בשום ביטוח בריאות ויכולתם לקבל טיפול היתה תלויה לחלוטין ביכולתם לשלם עבורו – כיוון שרובם באו מהאוכלוסיות העניות ביותר, הם היו תלויים בנדבנותם של אחרים. מעבר לכך, מקורות המימון של מערכת הבריאות לא היו מוגדרים ויציבים מספיק. כמו כן, סל הבריאות לא היה מוגדר וכל קופת חולים קבעה סל וכללים משל עצמה תוך סינון המטופלים בקופה, כך שלחולים ולעניים ביותר לא היתה בעצם כל יכולת לעבור מקופה אחת לאחרת.

למרות ההבטחות שהיו גלומות בחוק ביטוח בריאות ממלכתי המצהיר שהוא מושתת על בסיס של צדק, שוויון ועזרה הדדית, מימוש מלא של החוק ועקרונותיו אינו מתאפשר כמעט מרגע חקיקתו משום מדיניותן של כל הממשלות מאז חוקק. לאורך השנים משרד האוצר מחזיק את מערכת הבריאות במצב של תת תקצוב תוך הערכת חסר של גידול האוכלוסייה וצורכי המערכת. בנוסף, כבר ב-1997 במסגרת חוק ההסדרים, בוטל המס המקביל שהבטיח השתתפות של מעסיקים בהבטחת בריאות העובדים – זאת למרות שלמעסיקים אינטרס ברור בשמירת בריאות העובדים.

מצב זה של תת תקצוב הותיר את בתי החולים לקבץ תרומות ולמכור שירותים פרטיים, כמו רפואת תיירים, שבאים על חשבון משאבי בתי החולים שאמורים לעמוד לרשות מטופלי המערכת הציבורית. על מנת להשתיק את לחץ הקופות לתקצוב הולם הותר להן למכור ביטוחים משלימים ולעלות באופן קבוע את דמי ההשתתפות העצמית. הביטוחים המשלימים מהווים למעשה ביטוח פרטי הנמכר על ידי תאגידים ציבוריים ללא מטרות רווח – הקופות. זהו זרע הפורענות של הערבוב בין אלמנטים פרטיים וציבוריים המכרסם במשאבים של המערכת הציבורית ומחזיר אותנו לימים טרם חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, כאשר היכולת לקבל טיפול רפואי היתה תלויה ביכולת לשלם עבורו.

הרעבה והזנחה ארוכת שנים של מערכת הבריאות על ידי הממשלות השונות הובילה ליצירת פערים ואי שוויון בזמינות טיפול רפואי עבור אוכלוסיות שונות בישראל. במידה ולא ינקטו מיד צעדים משמעותיים לתיקון המצב הרי שהמשך התדרדרות איכותה וזמינותה של מערכת הבריאות בישראל היא בלתי נמנעת.

כיום יש בישראל כמיליון ושש מאות אנשים (20% מהאוכלוסייה) שאינם מסוגלים לממן ביטוח משלים ועל כן הם יקבלו טיפול רפואי פחות טוב, דבר שעולה לעתים לא רק בבריאות אלא בחיים. חוסר השוויון במערכת הבריאות מתבטא גם בעובדה שהתקציב הקיים, גם אם זהו תקציב חסר, אינו מחולק באופן שווה ויש אוכלוסיות אשר באופן מסורתי זוכות לפחות תשומת לב והשקעה מצד ראשי המדינה ומערכת הבריאות. בדרך כלל מדובר ב קבוצות מוחלשות בחברה הישראלית מטעמי מעמד חברתי, כלכלי, מגדרי, לאומי, מוצא אתני, מיקום גיאוגרפי.

האם אנחנו כחברה נשלים עם המצב הזה או שנדרוש ממקבלי ההחלטות לממש את האחריות לבריאות כל אזרחי ותושבי ישראל שלקחו על עצמם לפני 20 שנים?! על מנת לממש את מלוא הפוטנציאל של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולהבטיח טיפול רפואי שוויוני לכולנו על הממשלה בכללה, ומשרד האוצר והבריאות בפרט לנקוט בארבעה הצעדים הבאים.

יש לדאוג לתקצוב מספק של מערכת הבריאות: על התקצוב המתאים לכלול חישוב ריאלי של גידול האוכלוסייה ושל התפתחויות טכנולוגיות, ונקיטת העדפה מתקנת בחלוקת תקציב ומשאבים לפריפריה גיאוגרפית וחברתית כלכלית.

יש להפריד באופן מוחלט בין שרותי רפואה פרטיים לציבוריים: להטמיע את השירותים החיוניים המסופקים היום במסגרת הביטוחים המשלימים של קופות החולים בסל הבריאות הבסיסי ולהפוך את התשלומים שרוב מבוטחי הקופות משלמים היום עבור הביטוחים המשלימים לחלק ממס הבריאות – קרי העלאת מס בריאות. עוד יש לאסור כל פעילות במימון פרטי בבתי חולים ציבוריים, כולל כזו שכבר קיימת, וכן לפעול לקביעת נהלים שימנעו אותה בעתיד. פעילויות אלו כוללת בין השאר את תיירות המרפא, שירות המיילדות האישיות בתשלום, הסכמים בין חברות ביטוח פרטיות לבתי חולים ציבוריים, ומלוניות בתשלום ליולדות. שירותים אלה באים בהכרח על חשבון בריאותם של מטופלי המערכת הציבורית ומגבירים את אי השוויון ואת חוסר האמון של האזרחים במערכת הבריאות. כמו כן, יש לפעול להגדלת כוח אדם רפואי בכלל ובמקצועות רפואיים במצוקה בפרט. אין לשכוח שקיים מחסור ברופאים ויותר מכך באחיות שמתבטא באופן החמור ביותר ביישובי הפריפריה. הבעיה זוכה להתייחסות משרד הבריאות אך יש לפעול באופן נחוש יותר להעדפה מתקנת של הפריפריה בהקשר זה, עם דגש על חיזוק רפואת הקהילה ומקצועות רפואה ספציפיים במחסור.

יש לחזק את הרפואה הראשונית: רפואת בתי החולים מקבלת את עיקר תשומת לב הציבור כיוון שהיא פוגשת אותנו במצבים קריטיים יותר, אך רובנו מטופלים בעיקר בקהילה במסגרת רפואה ראשונית (רפואת משפחה) ושניונית (רופאים מומחים). איכותם וזמינותם של רופאות ורופאי משפחה מומחים הן המשפיעות במידה הרבה ביותר על בריאותנו, לפיכך אנו דורשים כי זו תוגדר כמקצוע בעדיפות לאומית גבוהה, כולל פעולות לעידוד התמחות בתחום רפואה המשפחה. יש לבנות הכשרות מתאימות לרופאים כללים או מתחומי מומחיות אחרים שעוסקים ברפואת משפחה, בין השאר על מנת לחזק את יכולותיהם של העוסקים ברפואת משפחה להיות "מנהלי הבריאות" ("קייס מנג'ר") של מטופליהם במובן הרחב ביותר האפשרי.

יש לחזק את רפואה הציבורית: מחסור בתקציב, בעיקר לנוכח התפרקות הממשלה בנובמבר 2014, גרר ביטול של תוכניות לקידום בריאות הציבור במשרד הבריאות. יש חשיבות רבה בהחזרת תוכניות אלה וחשיבה על פיתוח תוכניות נוספות שכן זהו הבסיס לרפואה מניעתית ברמת הציבור, מה שיכול למנוע בחלק משמעותי מהמקרים את הצורך בטיפול רפואי עתידי.

לסיכום, הרעבה והזנחה ארוכת שנים של מערכת הבריאות על ידי הממשלות השונות הובילה ליצירת פערים ואי שוויון בזמינות טיפול רפואי עבור אוכלוסיות שונות בישראל. במידה ולא ינקטו מיד צעדים משמעותיים לתיקון המצב הרי שהמשך התדרדרות איכותה וזמינותה של מערכת הבריאות בישראל היא בלתי נמנעת. אנחנו, מטופלים ומטופלות, מטפלים ומטפלות, מבינים שהתדרדרות שכזו תפגע בכולנו, ולא רק באוכלוסיות המוחלשות שכבר כיום הטיפול הרפואי בהן לוקה בחסרים חמורים. חברה שבה הבריאות אינה נגישה לכל חבריה וחברותיה, היא חברה הגורמת עוול חמור ופוגעת בחלשים ביותר.

ברופאים לזכויות אדם אנו נאבקים כנגד מגמות מסוכנות אלו, מתוך אמונה כי יש לשמור על עצמאות השיקולים הרפואיים, המקצועיים והאתיים ביישום הזכות לבריאות וכי לצוותי רפואה יש חלק חשוב בשמירה על השוויון והצדק החברתי. אנו מסרבים להיות שותפים להכפפת בריאות הציבור לכוחות השוק.

* ענת ליטוין היא פעילה ברופאים לזכויות אדם

Share on Facebook