עם כל הדברים הנכונים במאמריו האחרונים של דב חנין ("הגדה השמאלית", 30 ביוני 2015 ו"הארץ", 7 ביולי 2015) בנושא יוון, כמה מקביעותיו אינן קבילות. חנין מציג את סיריזה והנהגתו כמודל של אסטרטגיה-עוקפת-סתירות שמדאיגות רבים וטובים בשמאל היווני – קומוניסטים ואנשי שמאל עצמאים. הסתירה הלוגית שאין להתעלם ממנה היא שבעוד שלא קיים סיכוי ממשי לוויתורים משמעותיים מצד ה"טרויקה", מסרבים ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, וחבריו לדון במלוא הרצינות על מעבר לכלכלה מחוץ ליורו ועל הצורך להתכונן לאפשרות זו.
ראש ממשלת יוון מסביר את עקרונות ההצעה שלו ל"טרויקה" (צילום מסך: הטלוויזיה היוונית)
חוששני שבמישור הרעיוני נטש חנין את יסודות המרקסיזם לטובת עמדה סוציאל-דמוקרטית קלאסית. הוא פסל הלכה למעשה במאמריו את המהפכה הבולשביקית והמהפכה הסינית. הוא אינו מכיר באפשרות הצורך באלימות נגדית, מצד כוחות השמאל אל מול התארגנות והתחזקות כוחות, המבקשים לנצל קשיים אובייקטיבים וסובייקטיביים בתהליכים מורכבים ביותר. חנין מכיר רק בדמוקרטיה טהורה ויפה, שתוביל לסוציאליזם במסלול של חיוכים וללא מאבק קשה, מאבק של כוח. הרי השמאל ביוון כבר הגיע לשלטון באופן הדמוקרטי ביותר, בעקבות מלחמת העולם השנייה; אך הריאקציה הבינלאומית בהנהגת אנגליה וארה"ב מחצה והשמידה את מאבק העם לחופש וסוציאליזם.
והחשוב ביותר: השמאל ביוון יצטרך לארגן את העם נגד התגרויות וניסיונות ערעור היציבות. הממשל יצטרך לנקוט בצעדים – גם כאלה שלא יהיו נעימים ומקובלים על הכול – כדי לשבור את ההתנגדות מצד בעלי ההון המקומיים והזרים. המאבק לעצמאות לאומית וחברה צודקת אינו טיול בכיכר סינטגמה שמול הפרלמנט באתונה. שלטון ה"טרויקה" הוא שיא האלימות, שאינו כפוף לכל הליך דמוקרטי. לא מעט פשעים בוצעו בשם "הדמוקרטיה". חנין והנרטיב הסוציאל-דמוקרטי שלו באים לידי ביטוי גם בשאלת ה"סטליניזם" :"בשמאל ראינו שני כיוונים מוטעים ושניהם נכשלו בגדול: כיוון אחד, ממסדי, התאפיין בכניעה מהירה לנוכח מכשולים ובוויתור על כל מהלך של שינוי אמיתי. בכיוון השני, הסטליניסטי, האמינו שאת המכשולים יש לנפץ בכוח, אפילו בלי תמיכה עממית; שההנהגה יודעת טוב יותר ותפקידו של העם ללכת בצייתנות בעקבותיה". ("הארץ", 7 ביולי 2015).
כך מסכם חנין את המאה ה-20. אך הניסיון ההיסטורי הוא שונה לחלוטין. כאשר השמאל המהפכני, בראש המוני העם, הגיע לשלטון באופן הדמוקרטי והשקוף ביותר, הוא נתקל במוקדם או במאוחר באלימות, בהסתה לאומנית וגזענית. על פי רוב, נתמכו התקפות אלה על ידי נציגי ההון הבינלאומי הזר, והתבטאו באיומים להפעלת כוח בגבולות ובתוך המדינה "הסוררת". האם לא רבים המקרים שבהם טעו הכוחות המהפכנים? מובן שכן, אך הגנה עקרונית על ההישגים המהפכניים אינה "מעשה סטליניסטי", אלא פועל יוצא של מאבקים היסטוריים. אתמול זה קרה בקובה והיום בוונצואלה ובאקוודור, אם להזכיר רק כמה מקרים, שבהם נאבקים משטרים מתקדמים כנגד תככים של הריאקציה הפנימית, הנתמכת על ידי "הדוד סם", כידוע הדמוקרטיה הגדולה ביותר.
תסריט אפשרי באתונה
נניח שהטרויקה והימין המקומי יצליחו לערער את היציבות ביוון, לגרום לכאוס, לפגיעה אנושה בשרותי הבריאות, לשיבושים באספקה וכדומה; ונניח שהימין יבקש משאל עם חדש, כדי לבטא את החולשה של הרוב במשאל הקודם. האם שמאל רדיקלי צריך לתמוך בדרישה כזו למשאל עם חדש, או שעליו לקרוא להתפטרות הממשלה המתקדמת? האם אפשר לכבוש את השלטון ולהחזיק בו בלי נכונות להפעיל אלימות נגד החתרנות האלימה של ידידי הטרויקה ביוון? חנין אינו רוצה שלטון בלי תמיכת העם ועל פי השיטה שלו נדע בקלות תמיד להבחין איפה נמצא העם. אך ישנם רגעים ותקופות, שבהם חייבת ההנהגה להנהיג מאבק לשמירת הישגי המהפכה. תמיכה עממית אינה מושג מתמטי פשוט. וישנם מקרים רבים שיש לבחור בין הגנה על המהפכה ובין הסכנה לראות אותה טובעת בדם בניה ותומכיה הנאמנים. בקיצור, ישנה תופעה מוכרת ששמה המהפכה שכנגד. יש לה שמות שונים כמו "ה-1%", נאט"ו, דיכוי לאומי וגזעני, וכד'. במקום שבו שולט ממסד כלשהו, זה נעשה באמצעות אלימות ישירה, או אלימות ממוסדת. "הטרויקה" שולטת ביוון באמצעות מנגנונים ניאו-ליברלים, כלומר באמצעות האלימות ממוסדת. האלימות הישירה, הגלויה נשמרת מאחורי הקלעים אך היא תמיד במצב הכן. בינתיים האלימות הממוסדת "הרכה" מטילה על רוב העם משטר של רעב, חולי ואבטלה. האם עלינו לראות את גרמניה וצרפת, למשל, כמדינות דמוקרטיות ומשטרים בלתי אלימים, כיוון שמדובר בממשלות שנבחרו בבחירות "דמוקרטיות"? ומילה אחרונה: רצוי להזכיר את אמרתו של הגל, הקובעת שממדי האלימות משקפים את מידת ההתנגדות של המשטר הישן לעלייתו של משטר חדש.
נקודה אחת שצריך תמיד לזכור כאשר נוטים להיסחף אחר ההתלהבות של מה שנתפס כ"רצון העם" היא ששיעור גדול מתוך בעלי זכות הבחירה בוחרים שלא להצביע ומצביעים עם הרגליים אי-אמון במוסדות הבורגניים. למרות שהרפרנדום שווק כהצבעה החשובה ביותר בהיסטוריה של יוון, כמעט 40% מבעלי זכות הבחירה החרימו את ההצבעה.
המפלגה הקומוניסטית היוונית אמרה לפני ואחרי הרפרנדום שמדובר בפרסה וסיריזה מיהרה להוכיח שהיא צדקה. ורופאקיס אמר שבכוונתו להתפטר אם העם יצביע "כן", העם הצביע "לא" והוא התפטר בכל מקרה וציפראס מיהר להודיע כי הוא מוכן לחזור למשא ומתן כאילו כלום לא היה. לא משא ומתן במטרה לצאת מהיורו, אלא עוד מאותו הדבר. חשוב לציין שתוכנית הצנע שהציעה סיריזה לטרויקה היא תוכנית שבפני עצמה מעוררת חלחלה. כל "החגיגה הדמוקרטית הזו בשביל מה? התרפסות ועסקה דומה. ואז? "חגיגה" נוספת לקול תשואת סוציאליסטים של סמלים ומחוות ריקות?
גם הצעה "נדיבה" יותר לא תחלץ את יוון. האופציה הריאלית היחידה לסיום הטרגדיה היא יציאה מהיורו ונאט"ו והליכה בדרך עצמאית. לא מתוך התלהבות אלא מתוך הכרה בהכרח. אחרי הרפרנדום, האופציה נשכחה.
לראובן שלום רב
זה היה מארקס וגם לנין שאמרו שסוציאליזם ללא דמוקרטיה אינו סוציאליזם, גם כשדברו על ה"דיקטטורה"של הרוב. אין בכך משחקי מילים או פרדוקס:המושגים "דמוקרטיה" כמו "חופש" לא מובנים היטב כוון שמוחלפים במשחקים אלקטוראלים דמגוגיים המנוהלים על ידי ההון והתקשורת ולהפקרות ואנרכיה החביבים על אותם בעלי ההון (ראה דוגמה בנושא הגז).לנין ראה את סכנת הסטליניזם ודרש סבב מנהיגים קצרי מועד ופתח את הדיונים להמונים ,דבר שהסטליניסטים ניצלו
כדי להשטלת על השלטון ולחסל כל שריד של דמוקרטיה וחופש אמיתיים.
עם כל הכאב,הכישלון של סין,ברה"מ,ונצאולה וגם קובה,כל אחת בצורה ובמידה שונה, נובע גם כן,ובין היתר ,מבגידה לדמוקרטיה והחופש ובשלטון "שיודע הכול יותר טוב מהעם". .
בזמן ששלטון ימין יכול להתקיים בלי תמיכת העם,שלטון השמאל אינו יכול,כוון שזה מקור הכוח היחידי שלו,וללא תמיכת העם זה אינו ולא יכול להיות שלטון השמאל כהגדרתו.
אין ספק ש"הטרויקה" פועלת באלימות ובכוחניות.אבל יוון לא מסוגלת לפעול באלימות נגדית ועליה למצוא דרכים לא לפול במלכודת הצנע והתאבדות שהטרויקה מציעה לה.
טוב, אז יש עדיין מישהו ב"גדה השמאלית" שהוא עדיין שמאל סוציאליסטי מהפכני שרואה את המציאות מעבר ל"בחירות" – כל הכבוד.
אז העם הצביע לא, יאניס וארופקיס התפטר (כנראה שהוא ידע למה) וממשלת סיריזה הולכת לקאנוסה "בשינויים קלים". הבחירות השיגו את מטרתן, הצבעת "שמאל" (סוציאל דמוקרטים) וקבלת ימין, ממשלה תאצ'ריסטית הצבעת לא וקבלת כן "בשינויים קלים". ההונאה היתה כבר מלכתחילה שציפראס הבטיח שה"לא" אין פרושו פרישה מגוש היורו. שר האוצר הגרמני שכבר הבין לועג ליוונים "כמה בשביל עזיבת היורו?…"
הבחירות "הדמוקרטיות" והקמפיין הם המעוז החזק ביותר והאחרון של הדיקטטורה של בעלי ההון.
אז אני "סטליניסט" ושיתפקעו יפי הנפש המכוערים.
לא רק דב חנין אינו מכיר בצורך באלימות נגדית, גם העם היווני, שמטורטר בידי הטרויקה — שמונהגת בידי היוּרוגרוּפ, ובראשו "הסוציאליסט", ראש מפלגת ה"לייבור" ההולנדי יֶרוֹן דִיסֶלְבלוּם — לא מכיר בצורך באלימות. ראינו בטלביזיה באיזה סדר מופתי ונטול אלימות עמדו היוונים בתור כדי למשוך את ה-60 יוּרו מהבנקומטים. היוונים הם עם מאוד דמוקרטי, ואת האלימות הם משאירים ליורשי הנאצים בגרמניה.
2. הכלכלן פרופסור אלברכט ריטשל Albrecht Ritschl מביה"ס הגבוה לכלכלה בלונדון LSE מזכיר לנו שגרמניה לא החזירה ליוון, ולמדינות אחרות שכבשה במלחמת העולם, את החוב שגבו הנאצים ב כ פ י י ה מיוון. ריטשל מגדיר את גרמניה כמדינה שהֵפֶרָה יותר מכל אחרת את חוקי הכלכלה. בזמנו זה גרם לנסיגה נוראית בכלכלה היוונית שהפסידה את רוב הונה. כמובן שהנאצים גזלו בעיקר את כלכלות המדינות העשירות שכבשו, את צרפת, בלגיה והולנד. אך עם סיום המלחמה החליטו מעצמות הברית לפטור את גרמניה מהחזרת ההון הנגזל. הם עשו זאת בתירוץ ש"הרייך הגרמני כבר לא קיים".
3. גם הממשלה היוונית הימנית המושחתת (ניאו-דמוקרטיה+PASOK) כבר לא קיימת, אך חובה לא בוטל!
חבר קמינר, מילים כדורבנות!
עוד לפני הבחירות האחרונות ביוון התנהל משא ומתן בין ממשלת יוון הקודמת לבין הטרויקה [שותפות של שלושה ארגונים כלכליים אימפריאליסטיים – הנציבות האירופית (EC), קרן המטבע הבינלאומית (IMF) והבנק המרכזי האירופי (ECB)] חרף הלחצים ולמורת רוחו של העם היווני. הלחצים עצמם הביאו לבחירות, להחלפת הממשלה. גם אחרי הבחירות, המשא ומתן לא נפסק למרות שהמונים יוונים המשיכו להתנגד למה שהתפרסם כ-"תנאי החילוץ למשבר החוב של המדינה", הן מהטרויקה והן מצידה של הממשלה החדשה. נציגי הממשלה הזאת המשיכו לנהל משא ומתן עם הטרויקה לפני, במקביל ואחרי משאל העם שנערך על-ידי ממשלת יוון ב-5 ביולי 2015 מתוך היענות לאילוצים ימניים. בתאריך זה, היוונים דחו את דרישות הטרויקה, מבלי לדחות את הצעת ממשלתם ("ההצעות ההגיוניות" – דב חנין) מכוון שבעורמה לא נדרשו לכך למרות ניסיונותיה החוזרים של המפלגה הקומוניסטית של יוון (KKE – http://inter.kke.gr) לכלול גם את השאלה הזאת במשאל העם. זאת אומרת שמשאל העם היה חלק פנימי בטקטיקת משא ומתן, ולא בירור של רוב דמוקראטי סביב שאיפות המוני העם, אלא הצגת היענות למראית עין אליהן: הבירור התחיל מתוך הנחת מוצא שהרוב החליט כבר בבחירות שהוא תומך ב-"פיתרון" (לא משנה איזה פיתרון), כלומר, במחיר שיושג על-ידי הנציגים שירכיבו את ממשלתם. ככה שעל היוונים להקים שוב את ההתנגדות שניהלו לפני הבחירות או לשלם את המחיר של מדיניות מעמדות עוינים להם מבית הקשורים לטרויקה, לממשלה הקודמת ולנוכחית. בקיצור, או שתרגיל "סיריזה" של הבורגנות הקומפראדורית (לא זו הלאומנית) ביוון יצליח או שיהיו עוד תרגילים עד להובלה של KKE.
ככה ענה ("בכיוון… הסטליניסטי") מזכ"ל KKE, החבר דימיטריס קוּטסוּבַס, לעיתונאי ששאל אותו אם הוא מדבר על "פיתרון מחוץ ליורו":
"שבירה עם האיחוד האירופי, עם ההון ועוצמתו מחייבת אסטרטגיה לגמרי שונה, מחייבת שלטון פועלי-עממי, עם העם באמת בשלטון והפיכת הבעלות של אמצעי הייצור לחברתית, ההתנתקות מהאיחוד האירופי, ומחיקה חד-צדדית של החובות. זוהי ההצעה של KKE שהיא הצעה ייחודית לחלוטין ואין לה שום קשר עם הרעיונות השונים שיביאו להתרוששות נוספת של עמנו. ואני מתייחס לרעיונות של כל המפלגות אחרות, גם אלה שבמיעוט כרגע, וגם מפלגת השלטון, אשר משערות יציאה סתמית מהמטבע המשותפת."
את ההסכם שנחתם הבוקר בין יוון והטרויקה צריך להבין כהסכמה של עלוקה להארכת חיים מלאכותית במטרה להמשיך למצוץ דם. בסופו של דבר יוון תצטרך גם לפשוט רגל וגם לפרוש מהיורו (אם הוא עוד יתקיים). אחרי שהמוסדות הפיננסים יסיימו לפשוט את עורה של יוון, תהיה יוון במצב שהיא היום אחרי שכבר החברה היוונית שלמה מחיר כבד.
סביר להניח שהיוונים לא יסכימו לסידור כזה. סיריזה תקעה הבוקר את המסמר האחרון בארון המתים שלה. השאלה החשובה כעת היא אלו כוחות פוליטיים יעלו במקום סיריזה. לאור ההתעקשות של היוונים להישאר שותפים זוטרים בקומפלקס יורו-נאט"ו ולהמשיך לינוק מעטיני האימפריאליזם, ישנו חשש מוצדק שמי שתזכה מן ההפקר תהיה המפלגה הפשיסטית, "השחר הזהוב" שתוכל לרתום לצדה את ההתרוששות של מעמד העובדים היווני. תוצאה מסוכנת ואחריתה מי ישורנה.
היום התבשרנו שציפרס ויתר על הכל. הוא חתם בדיוק על ההסכם שהנושים האירופים הביאו לפניו. אותן גזירות, אותו צנע. דב חנין היה צריך להיות קצת יותר זהיר בכתיבתו, כי עכשיו, כמאמר העם, הוא צריך לאכול את הכובע (אולי ישים עליו קצת ציזיקי כדי שיהיה יותר טעים – זה הולך אחלה עם כובע קש).
בתיאבון!
היום,לאחר דיון בו מספר פעמים הצדדים הגיעו לסוף פסוק,הוסכם בין הטרויקה ושרי החוץ של אירופה וראש ממשלת יוון על תוכנית "חילוץ" ליוון. התוצאות הצפויות לכך קשות ביותר:
א)פגיעה קשה בעובדים ,בפנסיונירים ובשירותי רווחה
ב)מכירת חיסול(הפרטה) של רוב הנכסים הציבוריים ביוון(חברות ציבוריות,נמלים,שדות תעופה ועוד)
ג)הגדלת החובות של יוון לשיעורים שלא ניתן יהיה לעמוד בהם אלא בלקיחת הלוואות נוספות
ה)נפילה אפשרית של הממשלה הנוכחית בטווח לא רחוק
ולבסוף,תחילת הסוף של האוטופיה האוירופאית וחזרה, לקונפליקטים לאומיים בתוך היבשת.
האוטופוה האירופית דינה להכשל בגלל שלא נתן לקיים איגוד כלכלי ללא איגוד פוליטי שיקדים לו.
הטעות של הכלכלנים רבים היא לחשוב שכלכלה זה כמו הנדסה בה 2+2=4. כלכלה היא מדע חברתי
בה 2+2 יכול לתת כל תוצאה תלוי בהנחות היסוד. לכן,כחלק ממדעי החברה,אין כלכלה בלי פוליטיקה בדיוק כמו שאין פוליטיקה בלי כלכלה.
והפוליטיקה של גוש האיורו היא הניאואימפריאליזם הגרמני, גלגלול המחודש והמודרני של מלחמות אירופה של המאה הקודמת.
ל-"סטליניסט"
אתה כותב נכונה
1. כאשר אתה שם את המילה סטליניסט בין מגרשיים: המילה הזאת משמשת את שיטות אויבי הלניניזם – להם אין אומץ לתקוף את לנין בגלוי, ובגלל כך מצאו מילה עוקפת בכדי לתקוף את לנין. רק באמצעות התקפה על יישום הלניניזם יכולות הנמושות לתקוף את לנין בלי נימוקים והוכחות – הנמושות נשענות על רמאויות שנלמדו מ-יוזף גבלס (שר התעמולה וראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם) על-ידי אנשי התעמולה של המדינות הקפיטליסטיות הגדולות, המשרתות אותן (כמו מדינת ישראל, למשל) והזרמים הראקציונרים (הציונות, למשל).
2. כאשר אתה חושף שמשאלי עם, הבחירות והפרלמנט הן זירות מאבק שמקשר עם ההמונים ולא עם המשחקים הפרלמנטריים לדוגמת החקיקות, הוועדות והוויכוחים.
3. כאשר אתה מודיע שהדמוקרטיה שאנחנו מכירים היא אחד המעוזים של "הדיקטטורה של בעלי ההון".
ראובן קמינר העז וכתב כך: "חוששני שבמישור הרעיוני נטש חנין את יסודות המרקסיזם לטובת עמדה סוציאל-דמוקרטית קלאסית." אכן, ראובן: המלך הוא עירום. חנין כבר מזמן אינו מרקסיסט ואינו קומוניסט, למרות שמשום מה הוא עדיין מסרב להיפרד מן הקומוניזם באופן רשמי. הסירוב הזה להיפרד פרידה רשמית מובילה את דב להתפתל פיתולים רעיוניים אקרובאטיים מאד משונים: הוא מממשיך לשאת את שם הסוציאליזם, אלא שהוא מכחיש שהסוציאליזם מבוסס על עקרונות ספציפיים המוגדרים על דרך החיוב. בעלות משותפת על אמצעי הייצור? יוק! משק כלכלי מתוכנן? יוק! אז מהו הסוציאליזם, אליבא דדב חנין? זהו "כיוון שבו מתקדמים" אולם לעולם לא משהו שמגיעים אליו. הסוציאליזם אינו אלא דמוקרטיה; ומהי דמוקרטיה, אליבא דדב חנין?, הדמוקרטיה היא משהו שהמופת שלו, לפי דב,הוא משאל העם שקיימה סיריזה ביוון (ואחר כך פעלה בניגוד לתוצאות המשאל). מה באשר מערכת של גופים המחליטים ומנהלים באופן דמוקרטי, מן הרמה התחתונה והמפורטת ועד לרמה הכללית? יוק! תנועת הפועלים כבר ידעה הרבה מאד renegades. טוב שדב נשאר לפחות ג'נטלמן בעל ערכים של ליברל שמאלי.
YGH,
טוב?
מה טוב?
מה היא התועלת עבור המשועבדים והמדוכאים מג'נטלמנים, בעלי "ערכים של ליברל שמאלי" מהזן העליון בחברה של עליונים (בעלי אזרחות ישראלית), שמתחזים לסוציאליסטים בכדי לבלום את ההתפתחויות הלניניסטיות, הבולשביקיות, הקומוניסטיות, בקרב הקאדר המתקדם, האבנגארדי, החלוץ הסוציאליסטי?
אנג'לו, אתה צודק כאשר אתה מצביע על כך ש- renegades גורמים לנזק רב. לדוגמא, משה סנה ושמואל מיקוניס לא רק יצאו נגד הקומוניזם אלא גם שיבחו את כיבושי 1967 תוך שהם גורפים עמם את מרבית מק"י. נדרש זמן רב מאד עד שהציבור בעל הנטייה השמאלית התעשת והבין את הרשע והאסון שבכיבושים הללו. ה- renegade שגרם לנזק הרב ביותר בהיסטוריה היה כנראה בניטו מוסוליני: הוא החל את דרכו כסוציאליסט רדיקאלי, אולם בהמשך הפך לאויב מספר אחד של הסוציאליזם וגרם זוועות, פשעי מלחמה ופשעים אחרים בהיקף ובחומרה שלא יאומנו. הוא חתום אישית על החרבת הרפובליקה הספרדית ועל כך שכיום העולם שרוי עדיין בקפיטליזם. דב חנין דומה מאד לאדוארד ברנשטיין ולקרל קאוטסקי: אם קוראים את החיבור Marxism and Bolshevism:Democracy and Dictatorship מאת קאוטסקי התחושה היא שקוראים מאמר טרי מאת חנין. לפיכך המטען על כף החובה גדול, אולם קיימת גם כף הזכות: דב ממשיך להתנגד חד-משמעית לציונות ולמעשיה הנוראים.
YGH, עם כל זה, עדיין לא ענית לשאלה שהפניתי אליך.
בנוגע לרנגאטיות של אדם כזה או אחר, אי-אפשר להגיד משהו שהוא יותר מדויק ממה שכתב אנגלס בבהירות הנפלאה שמאפיינת את עבודותיו בהתחלת עבודתו על 'רבולוציה וקונטר-רבולוציה'. כאן הרשתי לעצמי להעתיק את הטקסט עם תיקונים הכרחיים, במספר שלפי דעתי ניתן עוד להגדיל, מתרגום לעברית שהודפס ב-1952 – מאה שנה לאחרי הכתיבה – שבספר "מארכס – אנגלס: כתבים היסטוריים" – הוצאת הקיבוץ המאוחד (תרגום חלופי אפשר למצוא באנגלית בכתובת: http://www.marx2mao.com/M&E/RCR51.html#tp):
"אותה אמונה טפלה, שכל מהפכה אינה מתרחשת אלא מתוך שרירות ליבם של כמה אגיטאטורים, – עברה זה מכבר מן העולם.
בנוגע ל-"תנועות פתאומיות של פברואר ומרץ 1848" (כמו למשל זו שהצמיחה אוהלים ישראליים ב-2011 או זו שהמטירה רקטות פלסטיניות על ישובים ישראליים ועוד), אנגלס מוסיף כי אלה היו "תנועות פתאומיות" אשר "לא היו מעשי-ידיהם של כמה אישים, כי אם ביטויים הספוֺנטאני והעז של מצוקות העמים וצרכיהם, שיותר משהובנו הן הורגשו בבהירות גמורה על-ידי מעמדות אחדים בכל ארץ וארץ. ואולם בבואנו להתחקות על שורשי הצלחתה של מהפכת-הנגד, משיבים לנו מכל הצדדים תשובה נוחה, כי מר פלוני או אלמוני "בגד" בעם. תשובה זו אפשר שיש בה ואפשר שאין בה אמת, הכל לפי הנסיבות, אך בשום נסיבה אין בה כדי להסביר דבר – גם לא כיצד הניח להם "העם" לבגוד בו כל-כך. וכמה עלובים סיכוייה של מפלגה פוליטית, שכל האינוונטאר הפוליטי שלה ["שכל העתודה הפוליטית שלה" או "שכל המלאי הפוליטי שלה"] מצטמצם בידיעת העובדה היחידה, שאין לתת אימון באזרח פלוני אלמוני".
אנג'לו, הידיעה שפלוני או אלמוני בגד אינה מהווה אינוונטאר פוליטי ורעיוני. אבל כאשר זה קורה נחוץ בכל זאת לשים לב לכך.
לשים לב אחרי שהבגידה בוצעה, זה אינוונטאר. תפקיד מהפכני זה להיאבק במטרה לסקל, כלומר למנוע, בגידה (כמובן, לפני ביצועה).
איך אפשר למנוע בגידה?